ישראל נולד בצ’כוסלובקיה בשנת תרפ”ב, 1922 לאביו משה ולאִמו צִפורה. עלה לארץ זמן מה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, בשנת 1939.
חבלי התאקלמותו של ישראל בתשע שנותיו בארץ ישראל, בטרם נופלו במלחמה למען ארץ היהודים, היו קשים. לא נוצצים היו חייו ברמת טיומקין שבקרבת עיר היהלומים, נתניה. בקושי הוציא לחמו כדי לפרנס אשה ושני ילדים פעוטים, שכן מעייניו היו נתונים למצוקת בני עמו שמיליונים ממנו הושמדו באותה תקופה, ביניהם הקרובים לו ביותר.
תחושת מצוקה זו הוליכה אותו לשורות לוחמי חרות ישראל, כדי לקרב את הגאולה. הוא קיבל את הכינוי “שמעון”. פעילות במחתרת, יחד עם חבריו, אכן קיצרה את ימיו של שלטון המנדט הבריטי בארץ־ישראל.
את מקומו של האויב הבריטי תפסו עתה צבאות שבע מדינות ערב, שפלשו לארץ עם הכרזת המדינה כדי לעזור לאחיהם, ערביי ארץ ישראל, איתם היה היישוב היהודי בארץ נתון בקרב מר מזה כחצי שנה, מאז הכרזת האו”ם ביום 29 בנובמבר 1947.
ישראל, נאמן לשורה מהמנון לח”י – “משורה משחרר רק המוות” – אינו מתפנה גם עתה לעשות לביתו. ישראל משתתף במסדר הרשמי הראשון והאחרון של לוחמי חרות ישראל, מסדר היציאה מן המחתרת טרם ההצטרפות לשורות צה”ל. מסדר זה נערך ב”רמת יאיר” – השם שאנשי לח”י נתנו לבסיסם הגלוי הראשון, שהוקם על אדמות הכפר הערבי שייח־מוניס, בקרבת תל אביב, שננטש מתושביו לאחר שחברי לח”י ערכו בו סיורים הפגנתיים, עם נשק. כיום מצוי השטח במסגרת שכונת רמת־אביב ועל אדמותיו ממוקמת אוניברסיטת תל אביב.
כ־800 איש השתתפו במסדר. כל אחד מהם הכיר רק בודדים, לכל היותר עשרה, או שתי עשרות – כמצוות המחתרת. עתה התגייסו כולם כאחד לצה”ל, רובם המכריע הוצב בחטיבה שמונה, חטיבת השריון, היא “חטיבת הזקן”, ע”ש מפקדה האלוף יצחק שדה, מי שהיה מפקד הפלמ”ח האגדי. היו בחטיבה שלושה גדודים: גדוד פשיטה ממוכן (“קומנדו”) 81 (לימים 89); גדוד השריון 82, וגדוד מרגמות כבדות 88. ישראל הוצב לגדוד השריון 82.
במסגרת “מבצע דני” נכבש שדה התעופה לוד על ידי גדוד 82. ישראל נפל בהתקפה על שדה התעופה, ביום ג’ בתמוז תש”ח, 10 ביולי 1948.
הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין נחלת יצחק שבתל אביב.
