מיכאל־מיכה נולד ביום י”ד באדר א’ תרפ”ט, 24 בפברואר 1929 בעין־חי (כיום כפר מל”ל) לאביו אלימלך ולאמו רבקה. הוא למד בבית־הספר לילדי עובדים בכפר־סבא. לימים עברה משפחתו להתגורר בכפר־סבא, שם התרועע מיכאל עם צעירים וצעירות מחוגי המחתרות. מאחר שגם בבית הוריו ספג רוח לאומית, הצטרף עד מהרה גם הוא, בשלהי 1944, ללח”י.

הוא הופעל בתפקידים שיועדו לצעירים, כגון הדבקת כרוזים, תצפיות ושליחויות. לאחר־מכן נשלח לקורס לנשק ולחומרי נפץ ותוך זמן קצר צורף לפעולות תקיפה נגד הבריטים. בין היתר השתתף עם עוד שלושה חברי מחתרת בניסיון להוריד רכבת בריטית מהפסים באזור טול כרם. המוקש החשמלי הותקן על הפסים, אך כאשר לחצו על הכפתור, הוא לא פעל. הם התגלו על־ידי סיור צבא בריטי, שפתח עליהם באש ודלק אחריהם והם נמלטו כל־עוד נפשם בם.

במיבצע דומה, על־יד קלקיליה, הצליחו מיכאל וחברו להוריד את הרכבת מהפסים. הוא הניח מוקשים נגד כלי רכב בריטים בכבישים והשתתף בעמדת חסימה בהתקפת לח”י, ליד חוף הים בתל־אביב, על מחנה צבאי בריטי של “כלניות”. בפעולה זו גם נלקח נשק שלל.

גם אביו סייע רבות למחתרת, וביתו שימש לא אחת כמקום כינוס לקראת מיבצע. סמוך לפרוץ מלחמת הקוממיות, התגייס מיכאל לפלמ”ח, ירד עם יחידתו לנגב, השתתף בקרבות ונפצע בדרך לאבו־עגילה.

אחרי המלחמה הצטרף לקבוצה פרטית, בראשות דוד פרומר, שעסקה מטעם הסוכנות היהודית בפירוק מוקשים כדי להכשיר שטחים להקמת ישובים חדשים. לאחר זאת גויס ליחידה 154 של חיל המודיעין ובמשך קרוב לשבע שנים עסק בהפעלת סוכנים ערבים. עד אשר חזר הביתה והצטרף אל אביו, שהקים לא מכבר משק חקלאי במושב קדימה בשרון, ונרתם לעבודה במשק.

בסוף 1967 פנו אליו משרות הבטחון והוא גויס שוב לעבודה מודיעינית במגזר הערבי, תפקיד בו עסק משנת 1968 עד 1984.

הוא חזר לפתח את המשק אך כעבור חמש שנים נקרא לחזור לעבודת הביטחון ושוב עבד משנת 1989 עד 1996. אז לקה במחלת כבד קשה ופרש לגמלאות.

ביום 31 ביולי 1955 נשא מיכאל לאִשה את ורדיה ירדני ולזוג נולדו שלושה ילדים ונכדים. כתחביב עסק מיכאל באיסוף עתיקות, בעיקר חרסים וזכוכיות.

מיכאל נפטר ביום ד’ בתשרי תשס”ז, 26 בספטמבר 2006 והובא למנוחות בבית העלמין בקדימה.