Search
Close this search box.

נמלטים

מאת: חגית גלטנר, בתו של לוחם לח”י סלבטור טורי גרשון “אבנר

הקדמה

במסגרת “תנועת המרי העברי”, ביום י״ט בסיון, תש״ו, 17 ביוני 1946 יצאו 44 לוחמי ולוחמות מחתרת לח״י לבצע התקפה על בתי המלאכה של הרכבות במפרץ חיפה. המטרה הייתה לפגוע בתשתית של קווי התחבורה ששימשו את הבריטים במזרח התיכון כולו ולהרוס את הקטרים החונים שם.

זו הייתה אחת הפעולות הגדולות שבוצעו על ידי לח״י, פעולה נועזת ומסוכנת באזור אשר היה מוקף מחנות צבא ועמדות בריטיות.

במהלך ההתקפה שהתרחשה באישון לילה הצליחו הלוחמים לחבל בקטרים, מנופים, מכונות ומחסנים ונגרם נזק כבד. אך תוצאות הפעולה היו מהחמורות ביותר מבחינת המחתרת. המחיר היה כבד. שני לוחמים נפלו בשלב הפריצה לבתי המלאכה ועוד 9 נהרגו כאשר נתקלו במארב של הכוחות הבריטיים בעת הנסיגה. 23 לוחמים ולוחמות נפלו בשבי הבריטים, מהם מספר פצועים קשה. 10 הצליחו להימלט, חלקם פצועים והם נפוצו לכל עבר.

הם לא הגיעו לנקודת מפגש

לפני ההתקפה חולקו הנחיות והוראות לקבוצת הלוחמים והלוחמות. בין היתר נקבע שאות הנסיגה יהיה שריקות קצרו, וכאשר הן תשמענה, ינועו כל החוליות אל הפירצה בגדר. משם יסוג בכוח אל מקום המפגש עם המכונית, שתסיע אותו חזרה לבסיס. החובשות ימתינו במכונית ויטפלו בנפגעים. נקבע להם מקום מפגש בתל אביב.

יעקב בנאי, ממתכנני ההתקפה, המתין בקוצר רוח לידיעות על ההתקפה.

“בעיתוני הבוקר – ידיעה סתומה וקצרה מן הרגע האחרון: התפוצצויות עזות נשמעו מאזור המפרץ.

ובכן אות ראשון: הפעולה בוצעה.

עתה נחכה לאנשים.

נקבע שעל החוזרים להופיע למסור דו”ח בשעות 10, 12, 14, 16 ,18 במשך יומיים “בכניסה ב'” זה הכינוי לכניסה לגן-מאיר מצד רחוב דבורה הנביאה.

השעה 10 – אין איש.

השעה 12.

הנהו המבשר: אחד, יחידי, חיוור, רועד, רצוץ: “עוזי הג’ינגי” (דב ברמן)ובפיו החמור מכל האפשר: הרוגים פצועים, כולם… נאסרו…

הוא בנס לא נפגע. אך הפגיעה בנפשו נשארה עד יומו האחרון, כשנפל בקרב נגד הערבים על ירושלים”.

 

 

התפוצצויות בחיפה - מתוך עיתון דבר 18.06.2024

זהו סיפורם של הנמלטים

היה זה אמצע הלילה, עת הצליחו 10 לוחמים ולוחמות להימלט בעור שיניהם מהמארב הבריטי. ברקע קולות הפיצוצים והיריות הם עוברים במהירות האפשרית דרך ארוכה. חלקם רצים, חלקם מתאמצים להלך עקב פציעתם והם עוברים דרך שדות חקלאיים, חורשות ושטחים פתוחים, מבלי להכיר את תנאי השטח, מנסים למצוא מחסה בישובים הסמוכים.

עשרת הנמלטים:

חנה מרפיש – “נילי”

חנה ערמוני – “שרה”

יפה פולק – “עבריה”

אברהם פליישמן – “גדעון”

ברוך קוטליצקי – “אברהם”

יעקב קניג – “ברוך”

אברהם קרילה – “דיל”

יעקב רוטה – “דני הקטן”, “אורי”

אלברט שמש – “חיים”

דב ברמן – “עוזי”

ברוך קוטליצקי – “אברהם” ויעקב רוטה – “אורי” נפצעו ראשונים בהתקפה על בתי המלאכה. ברוך  נפצע במפשעתו אך המשיך במשימה שעמדה בפניו והמשיך להניח את המטענים.

בנקודת האיסוף אספה אותם מכונית והעבירה אותם כברת דרך. מפקד הפעולה ביקש מהפצועים לרדת מהרכב כדי שלא יעכבו את יתר החברים כשיגיע שלב הנסיגה ברגל.

“אברהם” ו”אורי” ירדו מהרכב אך חששו שהירידה תביא עליהם את מותם. בדרך פגשו בהם אנשי ההגנה שהיו אז שותפים ללחימה והביאו אותם לבית בכפר אתא. “אברהם” ביקש מבעלת הבית מכנסיים להחליף את אלה הספוגים דם. בעלת הבית נתנה לו זוג מכנסיים אך לא הסכימה להלין אותם בביתה. שניהם הועברו לבניין לא גמור והעבירו את הלילה על מיטה מתקפלת.

בבוקר הצליח “אברהם” להגיע למשפחת אוהדים בחיפה ולאחר מכן נסע באוטובוס לתל אביב. למזלו לא נערך חיפוש באוטובוס בו נסע. בתל אביב התגורר אצל משפחת אוהדים. סבל מכאבים חזקים מהכדור שנותר בגופו. יהודית שקמוני “הקופאית” דאגה שינותח אצל רופא נשים. הניתוח נערך ללא חומרי הרדמה. “אברהם” המשיך להחלים מפציעתו בבתי משפחות האוהדים של לח”י.

חנה מרפיש – “נילי” מספרת בעדותה על קורותיה לאחר ההתקפה וההתקלות במארב הבריטי. לאחר שבן עמי יולוביץ – “בועז” מפקד הפעולה הורה לתקוף את הבריטים, החלו יריות מכל עבר ובכאוס שנוצר חנה לא הצליחה להבחין מי מחבריה חי ומי מת.

כאשר היא קפצה ממכונית המילוט היא עברה ליד תעלה וראתה את הבריטים יורים מתוך הברנקר (טנקים קטנים משוירינים). היא עלתה לגבעה והחלה ללכת בשדה. היא לא ידעה מהו המצב בשטח, לא ראתה אף אחד מחבריה והחליטה להסתלק.

כעבור זמן מה היא פגשה ב”עוזי” הג’ינג’י, דב ברמן, ששנתיים מאוחר יותר נהרג בקרבות על ירושלים, ושניהם החלו להתקדם לכיוון האורות של הישוב כפר אתא.

הם נכנסו לבית שהסתבר שהיה שייך לאחראי על האזור. בבית החלו להתאסף מספר אנשים ואחד מהם אמר שלביתו הגיע בחור פצוע אשר ביקש לשתות והלך. חנה יצאה לשדה לחפש את הפצוע יחד עם מנהל האזור ומצאה אותו לפנות בוקר. היה זה אברהם קרילה – “דיל”, פצוע בגב שוכב ליד שיח בתוך שלולית דם וישן כשהוא מחבק את ה”טומיגן”, כלי הנשק שלו.

חנה מרפיש - "נילי"

יעקב קניג – “ברוך” שהיה אחד הנמלטים מספר שלאחר שהבריטים פתחו באש הוא התחמק מהירי והגיע בדרך לא דרך לקיבוץ אושה.

יעקב קניג מעיד:

“כשירדתי בכיוון לקיבוץ אושה ראיתי שכולי מלא דם. גם מן הפצועים שלנו וגם מהדם שלי. נכנסתי לקיבוץ אושה. לא הכרתי את הסביבה. רציתי להכנס לאיזה שהוא מקום. לבקש מים ולהחליף בגדים. מעניין שבשום מקום לא נתנו להכנס. באתי ליהודים, ולא נתנו לי להיכנס לפתח הבית. במקום אחד, שתיתי קצת מים, אכלתי לימון, והמשכתי הלאה. לא ידעתי לאן אני הולך. הגעתי עד לגדר, וכשעברתי אותה חיכו לי שם אנשים כאילו שחיפשו אותי. הם שאלו אותי לאן אני הולך. כבר קודם לכן הם שמעו את כל מה  שהתרחש, וידעו מה קרה. לקחו אותי והביאו אותי למזכירות של הקיבוץ.”

קניג נשאר ללון בקיבוץ, בבית בודד על יד הגדר. באותו בית פגש את חנה ערמוני – “שרה” ואת אלברט שמש – “חיים” אשר הצליחו להימלט גם כן. ולמחרת הסיעו אותם עם טרקטור לכפר אתא. וכמו חנה מרפיש “נילי” לפניו, גם הוא נפגש עם אברהם קרילה “דיל” הפצוע.

יעקב קניג – "ברוך"

חנה ערמוני – “שרה” ואלברט שמש – “חיים” היו בחוליית מניחי מוקשים. עם סיום הנחת המוקשים הם רצו למקום המפגש והמתינו למשאית. מרחוק נשמעו הדי פיצוצים מבתי המלאכה “שרה” מספרת: “כבר חלפה חצי שעה, ואולי יותר. משהו השתבש שם. פתאום שמענו צרורות רבים של מקלעים ולא שמענו יריות של חברינו. אנחנו שניים כאן – ושם יורים בחברינו, ובינינו לבינם – האנגלים”.

לאחר מכן השתרר שקט. “שרה” ו”חיים” מחליטים לא לחכות יותר ולסגת לקיבוץ אושה. קניג שפגש אותם בקיבוץ, סיפר שכולם נהרגו, כך חשב לאחר שנמלט. “שרה” שהשתתפה בהתקפה יחד עם בעלה חיים אפלבויים – “אלימלך”, נחרדה והתקשתה להאמין שנהרג. בלילה התהפכה חנה על משכבה מודאגת , מחפשת במחשבותיה אחר הדרכים בהם יוכלו להימלט “אלילמלך” בעלה וכל חבריהם.

נמלט נוסף, אברהם פליישמן “גדעון” עמד  בראש חוליית מניחי מוקשים. על רכב הנסיגה הוא ישב שני מהסוף. הראשון שישב בסוף נהרג מהיריות. כדור פגע בידו של “גדעון”, אך הוא קפץ לתעלה והיה בין עשרת הלוחמים שנמלטו. הוא קיבל עזרה ראשונה בכפר־חסידים והגיע בדרך לא דרך לרמת־גן.

כל הנמלטים המשיכו, לאחר בריחתם והחלמתם מפציעתם, בפעילות המחתרת והשתתפו במשימות אליהן נשלחו באותה מסירות ותעוזת נפש.

מקורות מידע:

עדות של חנה מרפיש “נילי”

עדות של יעקב קניג “ברוך”

הספר “חיילים אלמונים” מאת יעקב בנאי “מזל”

הספר “עליהם לא כתבו” בעריכת לאה גלעדי

הצטרפו לרשימת התפוצה

האם מכיר / קשור לחבר לח"י?