בן־ציון בן יעקב וחנה נולד ביום ט’ בטבת תר”ץ, 9 בינואר 1930 בעדן שבתימן. עלה ארצה בהיותו בן שלוש, יחד עם הוריו ושלושה מאחיו, דרך תעלת סואץ. הם התיישבו בכרם התימנים בתל־אביב בבית ערבי, שבעליו התייחס אליהם יפה. למד בבית־הספר תלמוד תורה לתימנים ברחוב קלישר. המצב הכלכלי בבית היה קשה ביותר עקב מחלת אביו, וכבר בגיל 11 נאלץ לצאת לעבודה, ללא ידיעת אמו, כדי לסייע לה בפרנסת המשפחה.
בתחילת 1945 היה לחבר בית”ר וכעבור מספר חדשים הצטרף לתא־נוער של לח”י. לא עברו ימים רבים והוא נתפס בידי המשטרה הבריטית ברחוב הרצל, בשעה שלוש לפנות בוקר, בעת הדבקת מודעות־אבֶל לזכרו של נפתלי לובינצ’יק. משה הובא לתחנת המשטרה ברחוב העלייה פינת סלמה, שם נחקר והוכה נמרצות כדי שיגלה את שמו וכתובתו. רק כעבור 24 שעות מסר את פרטיו האישיים, ואז שוחרר עד למשפט. ניתנה לו הברירה: להישפט בפני מושל המחוז הבריטי, או בפני שופט ערבי. הוא בחר באחרון וְנידון ל־10 ימי מחבוש במוסד לעבריינים צעירים, או לקנס של שתי לירות, אותו שילם.
אחרי המשפט צורף למחלקת הגיוס ואחר למחלקה ו’, שם הוטלו עליו שליחויות שונות, לעתים קשות ביותר. לאחר החלטת החלוקה, הועבר לתפקידי לחימה והשתתף גם בפעולת החרמת הכסף בבנק ברקליס ברחוב אלנבי. עם הגיוס לצה”ל, הוצב לחטיבה 8 ושובץ בפלוגה ג’ של גדוד 82. השתתף בכל הקרבות של אותה פלוגה: ביהודיה, כפר ענא, שדה־התעופה לוד, דיר טריף, בית נבאללה, קולה, מזרעה, וילהלמה, איזור פלוג’ה ובאר־שבע.
בקרב על כיבוש עיראק־סואידן, ביום 9 בנובמבר 1948, היה בזחל”ם הנהוג בידי גאנה סימן־טוב, גיבור ישראל. הזחל”ם נפגע וחמישה מלוחמיו, אף הם חברי לח”י, נהרגו, בעוד שניים נפצעו קשה ונותרו קטועי רגל. בן־ציון, שנפצע גם הוא, היה היחיד שנשאר שלם בגופו. שוחרר מצה”ל בשנת 1949 ושרת במילואים עד שנת 1985.
מקצועו האזרחי: רצף בניין עד צאתו לגימלאות, בגיל 65. ב־1958 נשא בן־ציון לאשה את אסתר חראץ והם מתגוררים בירושלים. להם שלוש בנות ונכדים.