שיקום המחתרת לאחר רצח “יאיר”

כחצי שנה לאחר הרצחו של מחולל המחתרת ומפקדה הראשון, קיים יצחק שמיר את צוואתו של “יאיר” וברח ממחנה המעצר מזרעה. בסיוע מספר לוחמים הגיע יצחק שמיר לפרדסי רעננה שם הסתתר יהושע כהן “שפסל” אשר ליכד סביבו את השורדים האחרונים במחתרת בימים שלאחר רצח “יאיר”.

יהושע כהן העביר לפיקודו של שמיר את השורדים האחרונים של לח”י. כעבור יום כינס שמיר ישיבה בחורשה. שמיר החל לשקם את המחתרת יחד עם השורדים ולדבריו: “ידעתי אז בחורשה, שאין זה המשך בלבד של מה שהיה, זוהי התחלה של תקופה חדשה ושל תנועה חדשה.”

שמיר היה איש ארגון שירד לפרטי פרטים של כל פעולה. הוא החל לשקם את המחתרת, הוא איחה קשרים שאבדו, קלט אנשים ותיקים וחדשים וגייס כספים ואוהדים שסייעו למחתרת במחבוא ובציוד. הוא הקים סניף במצרים שחבריו שלחו נשק ותחמושת למחתרת בארץ. שמיר הקים סניפים חדשים ברחבי הארץ, ייעל את מנגנון התנועה והגביר את אמצעי הסודיות. הוא  דאג לארגן קורסים רעיוניים ואימוני נשק.

במקביל, שמיר פעל להקמת מרכז. הוא פנה לשם כך לישראל אלדד. בישיבה הראשונה של המרכז השתתפו יצחק שמיר, ישראל אלדד ושלמה פוזנר “איקס”, “אורי”. שמיר ארגן מחדש את המחתרת, אלדד היה אמון על התעמולה ופוזנר סייע להוציא לפועל את החלטות המרכז וטיפל בענייני כספים.

ישראל אלדד היה האידיאולוג, “הרוח הלוהט”, אחראי על התעמולה וההסברה. בעל כשרון גדול בכתיבה ובנאום. פילוסוף וידען גדול בכתבי התנ”ך, בהיסטוריה ובספרות של עם ישראל, חריף שכל ובנושאים אידיאולוגיים ידע להביע את עמדותיו באופן מזהיר.

שמיר גם היה נוהג להתייעץ עם נתן ילין-מור “גרא” בעת שהותו במחנה המעצר לטרון, באמצעות ה”דואר” המחתרתי. לאחר בריחתו של ילין-מור מלטרון, הוא צורף למרכז והפך ל”שר החוץ” שיצג את התנועה.

נתן ילין מור היה המדינאי, המוח של לח”י, איש בעל כושר ניתוח, הבנה ויוזמה פוליטית. ילין-מור היה דיפלומט בעל כושר ניסוח פוליטי גמיש, שקול וקר רוח. ידע לייצג את לח”י בתחכום ובנימוס. הוא לקח על עצמו את ענייני המגעים עם גורמי חוץ בארץ ובחו”ל.

התפישה המדינית של אברהם שטרן, “יאיר”, הקדימה את זמנה, תפישה נועזת, עצמאית עם ראיה רחבה גם לעתיד לבוא. תפישה זו היא שהתוותה את הדרך לשינוי מהלך ההיסטוריה היהודית בארץ ישראל. ממשיכי דרכו חברי מרכז לח”י: ד”ר ישראל אלדד, נתן ילין-מור ויצחק שמיר ביצעו את השינוי, והקדישו את חייהם ועתידם להשגת מטרה זו. פוזנר עצמו נשאר בקשר עם המרכז והמשיך לטפל בעניינים כספיים.

שלושת חברי המרכז, שמיר, אלדד וילין-מור ראו עצמם שווים, היה ברור שכל אחד ניחן בכישרונות שונים ומשלימים.

המרכז לא ניהל ישיבות סדירות. עיקר הקשר התנהל באמצעות פתקים שעברו דרך המקשרים שלהם. הם היו נפגשים כאשר היה צורך לפתור בעיה דחופה וגם אז לא נרשמו פרוטוקולים. שלושתם היו מבוקשים בזמן זה או אחר. היה עליהם להסתתר ולעבור בין דירות המסתור שסודרו להם על המחתרת.

על הישיבה הראשונה של מרכז לח”י, כותב נתן ילין מור בספרו “לוחמי חרות ישראל”:

“עתה ישבנו שלושתנו יחד: המרכז. פרוטוקול לא נרשם. הייתה שיחה בין השלושה, חלופי דעות, הצעות שסוכמו או נדחו למחשבה נוספת ולדיון נוסף. לא בחרנו ביושב ראש. קצרנו בתארים. גם לא הייתה לזה חשיבות. מה חשוב התואר, אם מחר עלול כל אחד לא להיות עוד? שניים איתנו – מיכאל ואני – ברחנו מן המחנות ותוארנו המדויק מצוי בידי כל בלש ושוטר. כדוריהם עלולים להדביק אותנו כל רגע, בחדר כלשהו או ברחוב.”