Search
Close this search box.

מרכז לח”י: מנהיגות ואחדות

מאת: חגית גלטנר, בתו של לוחם לח”י סלבטור טורי גרשון “אבנר”.

רצח אברהם שטרן “יאיר”

בכ”ה בשבט תש”ב, 12 בפברואר 1942, נרצח אברהם שטרן “יאיר”. בשנת 1940 הכריז “יאיר” מלחמה בשלטון הזר הבריטי בארץ ישראל. באותו זמן פרש מארגון האצ”ל והקים מחתרת חדשה שנקראה הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל.

אברהם שטרן “יאיר” קבע: מכורתו (מולדתו) של עם ישראל היא ארץ ישראל, בה היה לעם ובה ישוב ליצור ולהתפתח ורק לו הזכות עליה. העם צריך להקים בארץ ישראל את האדנות (השליטה) העברית וכל שלטון זר המונע מהעם את חרותו, הוא אויב שיש להילחם בו. האויב הוא בריטניה ויש להילחם בה עד לסילוקה מארץ ישראל.

כשבועיים לפני שנרצח העביר “יאיר” מכתב לחברי המחתרת שהיו עצורים. הוא שיבח את הלוחמים שנותרו בחוץ כמסורים ובעלי רצון, אולם הוא ציין שהם אינם מצליחים להוציא לפועל מבצעים לנוכח ניסיונם הצבאי המועט. לפיכך ביקש “יאיר” מהוותיקים ומהמנוסים לברוח מהמעצר, והוא אף נקב בשמות  – וביניהם שמו של יצחק יזרניצקי (הוא יצחק שמיר) “מיכאל”.

שמיר עצמו העיד: “זו הייתה פקודה, שהפכה אחרי ימים אחדים לצוואה”.

שיקום המחתרת לאחר רצח “יאיר”

כחצי שנה לאחר הרצחו של מחולל המחתרת ומפקדה הראשון, קיים יצחק שמיר את צוואתו של “יאיר” וברח ממחנה המעצר מזרעה. בסיוע מספר לוחמים הגיע יצחק שמיר לפרדסי רעננה שם הסתתר יהושע כהן “שפסל” אשר ליכד סביבו את השורדים האחרונים במחתרת בימים שלאחר רצח “יאיר”.

יהושע כהן העביר לפיקודו של שמיר את השורדים האחרונים של לח”י. כעבור יום כינס שמיר ישיבה בחורשה. שמיר החל לשקם את המחתרת יחד עם השורדים ולדבריו: “ידעתי אז בחורשה, שאין זה המשך בלבד של מה שהיה, זוהי התחלה של תקופה חדשה ושל תנועה חדשה.”

שמיר היה איש ארגון שירד לפרטי פרטים של כל פעולה. הוא החל לשקם את המחתרת, הוא איחה קשרים שאבדו, קלט אנשים ותיקים וחדשים וגייס כספים ואוהדים שסייעו למחתרת במחבוא ובציוד. הוא הקים סניף במצרים שחבריו שלחו נשק ותחמושת למחתרת בארץ. שמיר הקים סניפים חדשים ברחבי הארץ, ייעל את מנגנון התנועה והגביר את אמצעי הסודיות. הוא  דאג לארגן קורסים רעיוניים ואימוני נשק.

במקביל, שמיר פעל להקמת מרכז. הוא פנה לשם כך לישראל אלדד. בישיבה הראשונה של המרכז השתתפו יצחק שמיר, ישראל אלדד ושלמה פוזנר “איקס”, “אורי”. שמיר ארגן מחדש את המחתרת, אלדד היה אמון על התעמולה ופוזנר סייע להוציא לפועל את החלטות המרכז וטיפל בענייני כספים.

ישראל אלדד היה האידיאולוג, “הרוח הלוהט”, אחראי על התעמולה וההסברה. בעל כשרון גדול בכתיבה ובנאום. פילוסוף וידען גדול בכתבי התנ”ך, בהיסטוריה ובספרות של עם ישראל, חריף שכל ובנושאים אידיאולוגיים ידע להביע את עמדותיו באופן מזהיר.

שמיר גם היה נוהג להתייעץ עם נתן ילין-מור “גרא” בעת שהותו במחנה המעצר לטרון, באמצעות ה”דואר” המחתרתי. לאחר בריחתו של ילין-מור מלטרון, הוא צורף למרכז והפך ל”שר החוץ” שיצג את התנועה.

נתן ילין מור היה המדינאי, המוח של לח”י, איש בעל כושר ניתוח, הבנה ויוזמה פוליטית. ילין-מור היה דיפלומט בעל כושר ניסוח פוליטי גמיש, שקול וקר רוח. ידע לייצג את לח”י בתחכום ובנימוס. הוא לקח על עצמו את ענייני המגעים עם גורמי חוץ בארץ ובחו”ל.

התפישה המדינית של אברהם שטרן, “יאיר”, הקדימה את זמנה, תפישה נועזת, עצמאית עם ראיה רחבה גם לעתיד לבוא. תפישה זו היא שהתוותה את הדרך לשינוי מהלך ההיסטוריה היהודית בארץ ישראל. ממשיכי דרכו חברי מרכז לח”י: ד”ר ישראל אלדד, נתן ילין-מור ויצחק שמיר ביצעו את השינוי, והקדישו את חייהם ועתידם להשגת מטרה זו. פוזנר עצמו נשאר בקשר עם המרכז והמשיך לטפל בעניינים כספיים.

שלושת חברי המרכז, שמיר, אלדד וילין-מור ראו עצמם שווים, היה ברור שכל אחד ניחן בכישרונות שונים ומשלימים.

המרכז לא ניהל ישיבות סדירות. עיקר הקשר התנהל באמצעות פתקים שעברו דרך המקשרים שלהם. הם היו נפגשים כאשר היה צורך לפתור בעיה דחופה וגם אז לא נרשמו פרוטוקולים. שלושתם היו מבוקשים בזמן זה או אחר. היה עליהם להסתתר ולעבור בין דירות המסתור שסודרו להם על המחתרת.

על הישיבה הראשונה של מרכז לח”י, כותב נתן ילין מור בספרו “לוחמי חרות ישראל”:

“עתה ישבנו שלושתנו יחד: המרכז. פרוטוקול לא נרשם. הייתה שיחה בין השלושה, חלופי דעות, הצעות שסוכמו או נדחו למחשבה נוספת ולדיון נוסף. לא בחרנו ביושב ראש. קצרנו בתארים. גם לא הייתה לזה חשיבות. מה חשוב התואר, אם מחר עלול כל אחד לא להיות עוד? שניים איתנו – מיכאל ואני – ברחנו מן המחנות ותוארנו המדויק מצוי בידי כל בלש ושוטר. כדוריהם עלולים להדביק אותנו כל רגע, בחדר כלשהו או ברחוב.”

בתמונות מעלה: נתן ילין-מור ויצחק שמיר מבוקשים על ידי הבריטים לאחר שברחו ממחנות המעצר

שלושה מנהיגים – מרכז אחד

שלושה מנהיגים הרכיבו את מרכז לח”י וכל אחד עם אישיותו המיוחדת עליה אפשר ללמוד מדבריהם של חברי המרכז האחד על השני.

ישראל אלדד על יצחק שמיר:

“נמוך קומה ורחב. דבורו אטי, שקול, רצונו חזק ועמוק. על כל פנים חזק ועמוק מכוח מחשבתו התיאורטית. זה גורם לאופי מיוחד של עבודתו. הוא נוטל משהו לתוך מעגל מחשבתו, מתרכז בו, מתרכז בכל כובד ראשו וגופו, בכל כובד רצונו ומבצע.”

נתן ילין-מור על יצחק שמיר:

“ראיתי בו אדם בעל שיקול דעת, ששיקוליו אינם מרסנים את כושר פעולתו. הוא שם לב לפרטים אפילו קטנים ביותר, שאי הכרתם עלולה להכשיל פעולה. הוא בא במגע עם החברים האחראיים. היה קפדן עמהם, אך החברים היו קשורים אליו מאד.”

 

ישראל אלדד על נתן ילין-מור “גרא”:

“בייחוד הצטיין גרא, בכושר הניתוח, בהבנה וגם ביוזמה פוליטית כלפי חוץ…גרא היה דיפלומט ועלה עלי פי כמה בכושר ניסוחים פוליטיים גמישים עד חלקלקים כיאות. למרות ההבדלים ואולי דווקא הודות להם, היה מרכז לח”י אידיאלי ופעל בהרמוניה מלאה.”

יצחק שמיר שימש כמרכז של עבודת המרכז. היה עליו להתמודד עם הבדלי האישיות הגדולים של אלדד וילין-מור, שניהם אנשים משכילים. תפקידו היה למנוע מחלוקות שהתעוררו בכל עת ולהבטיח קוצנזוס ככל האפשר.

דבריו של יצחק שמיר על שלישיית המנהיגים אליה השתייך:

“אני משער שהיינו שלישייה מוזרה. אני עצמי, במרכז בין שני אנשים מבריקים ונחושי רצון אלה, הייתי צריך ללמוד להתמודד עם ההבדלים הנוקבים ביניהם, בכל מה שנוגע לדעות, לגישות ולמבנה האישיות. יותר מכך, היה עלי למנוע מחלוקות חריפות – כמובן, בלי שנמעל בתפקידנו – ולהבטיח שנפעל על בסיס קונצנזוס כל אימת שהיה קיים או שהתאפשר להגיע אליו. מבחינות מסוימות הייתה זו הכנה לקראת משימה גדולה בהרבה, ולא בלתי דומה, שציפתה לי כעבור שנים בעת שעמדתי בראש ממשלת האחדות הלאומית.”

שלושה מנהיגים משכמם ומעלה, כל אחד עם יתרונותיו היחסיים. יחד הם ביססו עבודת צוות מדוקדקת, בְּשׂוֹם שֶׂכֶל עם שיקול דעת ותכנון רב. שלישיית המנהיגים לא פעלה כתוצאה מדחפים אימפולסיביים, אלא תוך התבוננות בסביבה, חשיבה, הפקת לקחים, למידה מתמדת של התנאים בשטח ותמיד על פי חזונו של “יאיר” המייסד והמנהיג.

ישראל אלדד, נתן ילין מור ויצחק שמיר באזכרה הפומבית הראשונה ל”יאיר” בשנת 1949

לקחים שהופקו על ידי מרכז לח”י לאחר רצח “יאיר”

בראיון שנתן יצחק שמיר לצבי צמרת בשנת 1973, נשאל שמיר: האם הופקו לקחים מהתקופה הקודמת לשיקום המחתרת והקמת מרכז לח”י. שמיר מונה מספר לקחים שהופקו:

“הפקנו שורה ארוכה של לקחים ביניהם:

ההכרח ליצור יחסי ציבור ולא להידחק לפינה: ניסינו למחוק את הטינה עם אצ”ל ולשתף עמם פעולה. ניסינו להתקשר להגנה ולתנועות נוער שונות. חיפשנו כל אחד הקרוב לנו.

ניתוק מוחלט מן החלומות על קשרים עם “מעצמות הציר”: חיפשנו תמיכה בארצות אחרות. למשל: פנינו לעבר צרפת החופשית. שלחנו ב-1944 לביירות ודמשק לפגישה עם אנשיהם. חיפשנו בעלי אינטרסים פוליטיים זהים אשר לא ישעבדו אותנו אליהם.

מאוחר יותר פנינו לעבר הרוסים. פנינו בתזכיר למשלחת מרוסיה שבאה לארץ ויצרנו קשרים בחו”ל עם אנשיהם.

הגברת ההסברה פנימית והחיצונית: הבלטת הצדדים החיוביים בהסברה.

הקמת מחלקת אוהדים: יאיר לא הפעיל פעילים חלקיים (ברפואה, בהסתרה, בהתרה וכו’), אנו קבלנו כי תנועתנו זקוקה לחגורת אהדה (אוהדים) סביבה כאויר לנשימה.

בראש מחלקת האוהדים עמדו אלישע ז”ל וחיים דבירי.

פניה לבעלי משפחות ולמבוגרים: הגענו למסקנה כי מחתרת רצינית אינה יכולה להיות סתם ארגון של צעירים שאין להם מה להפסיד. עודדנו אנשים שהיו בתוך מעגל החיים (עבודה, משפחה וכו’) כי יפעלו בתוכנו. עודדנו את אנשינו כי יתחתנו, יכנסו למקומות עבודה וכו’.

התרמות: אני התנגדתי כי נסכן את אנשינו יותר מדי בפעולות של שוד והחרמת כספים. עד השוד הגדול בבנק ברקליס השגנו את רוב אמצעי קיומנו מהתרמות.

הטמעת המשמעת העצמית: התחלנו בקורסים אידיאולוגיים לחברים. הגברנו את הקריאה בניסיונן של מחתרות אחרות (ברוסיה, אירלנד ומאוחר יותר ביוגוסלביה). העמקנו את כללי הקונספירציה.

התחלנו לגייס בחוגים שונים:

מבין החיילים היהודיים בצבא הבריטי הגיוס הוטל תחילה על בנימין גפנר ואח”כ על יוסף סיטנר (גלילי).

גיוס בחו”ל: בעירק ובמצרים.

בתנועות הנוער השונות: (דוגמא הנוער הציוני – דוד שומרון (סובול) ובית הלחמי).

ביטלנו את ההיררכיה הצבאית:  (שמיר מציין) הגענו לכך בעצמנו והושפענו מן הספרות המחתרתית אשר קראנו.

התקשרות מחודשת לחוגים קרובים: ברית הבריונים, החוגים העבריים וכו’. אנשי ה”חוגים העבריים” היו מלכתחילה בעד מלחמה בבריטים. קבוצה קטנה מהם הצטרפה לפעילינו ולאוהדינו, ביניהם אהרון אמיר (בנימין תמוז) צבי רין, אחד מהמנהיגים, היה קודם מפקד באצ”ל.”

פירוק מחתרת לח”י וגיוס לצה”ל

בה’ באייר תש”ח, בשעה 16:00 הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. מרכז לח”י החליט על פירוקה של החטיבה הלוחמת ועל התגייסות חבריה לצבא הגנה לישראל. מסדר הפרידה מהמחתרת והגיוס לצה”ל נערך ביום 29 במאי 1948.

במסדר ניצבו שלושת חברי מרכז גלויי פנים מול מאות חברי מחתרת שנקראו לדגל. גרא חיבר וקרא בפני הלוחמים את “דבר המרכז אל הלוחמים”. פקודת יום בה הוא סקר את תולדות מלחמת לח”י בשלטון הבריטי.

לאחר המסדר התגייסו יותר משבע מאות לוחמים ולוחמות לחטיבת השריון והפשיטה. חטיבה 8. הם יצאו לקרבות ההגנה על עצמאות ישראל והשתתפו בקרבות עזים במרכז ובדרום הארץ.

הסבר לתמונות:

הראשונה מימין: המסדר בשייח מוניס ביום 29 במאי 1948. שלושת המנהיגים עלו מן המחתרת והתייצבו בפני הלוחמים והלוחמות שהתרכזו במסדר.

השניה מימין: ועידת הלוחמים לאחר ההתנקשות ברוזן ברנדוט בשנת 1949. מימין לשמאל: ישראל אלדד, יצחק שמיר ונתן ילין-מור.

השלישית מימין: מפגש היסטורי של ראשי הארגונים שפעלו לפני קום המדינה בשנת 1966. ראשון משמאל: נתן ילין-מור, שלישי משמאל: יצחק שמיר במרכז: גאולה כהן.

הרביעית מימין: כנס הענקת אות לח”י בשנת 1980. נוכחים בכנס ישראל אלדד ויצחק שמיר. נתן ילין -מור לא נכח בכנס בשל מחלתו הקשה. אנשל שפילמן הגיע לביתו והעניק לו את האות עם סטנד מיוחד מעץ זית שהוכן במיוחד לשלושת חברי המרכז.

מקורות מידע וציטוטים:

“מקורות לתולדות תנועת לוחמי חרות ישראל (לח”י)”, ליקט וערך: יעקב בנאי – “מזל”, הוצאת יאיר, 2006.

ראיון של יצחק שמיר על ידי צבי צמרת באפריל 1973

“לח”י בעין המצלמה”, בעריכת זאב גולן, הוצאת משרד הבטחון – מודן – העמותה להנצחת מורשת לח”י, 2020.

“נושאי לפיד החרות” מאת נחמיה בן-תור, הוצאת יאיר, 2008

“סיכומו של דבר” מאת יצחק שמיר, הוצאת עידנים/ידיעות אחרונות, 1994.

“לוחמי חרות ישראל” מאת נתן ילין-מור , הוצאת שקמונה, 1974.

הצטרפו לרשימת התפוצה

האם מכיר / קשור לחבר לח"י?