Search
Close this search box.

לוחמות מחתרת לח”י מאחורי סורג, בריח וגדר תיל

מאמר מאת חגית גלטנר – בתו של לוחם לח”י גרשון סלבטור טורי – “אבנר”

לוחמות מחתרת לח”י מעוררות הערצה. היו אלה לוחמות אמיצות שפעלו ונלחמו לפני קום המדינה, כתף אל כתף עם חבריהן הגברים, במטרה לגרום ליציאת הבריטים מהארץ ולהקים מדינה יהודית בארץ ישראל.

הן השתתפו בכל פעילויות המחתרת, אומנו בנשק, הדביקו כרוזים והפיצו חומרי הסברה. חלקן השתתפו בפעולות לחימה כמו פיצוץ גשר נעמן ובהתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה. עשרות מהן היו אסורות בבית הסוהר לנשים בבית לחם, חלקן אף נידונו למאסר עולם.

עם קום המדינה התגייסו חלק מנשות המחתרת לצה”ל והצטרפו לחטיבה 8.  במניין חללי לח”י נכללו 9 לוחמות שנפלו במאבק על הקמת מדינת ישראל.

אסירות בית לחם

עשרות חברות לח”י השתתפו בפעולות מסוכנות ונתפסו במהלכן על ידי הבריטים. הן ישבו במאסר ובמעצר בבית סוהר בית לחם ובמחנות מעצר אחרים ביניהן:

בתקופת השלטון הבריטי בארץ ישראל, בשנים 1939-1947 היו כלואות בבית הסוהר לנשים בית לחם, שכונה “הוילה”, בין 150 ל-180 נשים, בעיקר חברות אצ”ל ולח”י שנשפטו לתקופות מאסר שונות, ביניהן נשים שנשפטו למאסר עולם.

על שהייתן של נשות המחתרת בכלא בית לחם ניתן ללמוד מעדויותיהן האישיות וממכתביהן.

תנאי המאסר בכלא הנשים היו קשים מנשוא, תאי הכלא היו צפופים וטחובים ועצירות רבות חלו כתוצאה מהתנאים. האסירות  הפגינו עוז רוח וגבורה גם בימי המאסר הקשים. הן נלחמו יום יום עד חורמה, לשמירה על זכויותיהן, למען שיפור תנאי המגורים הקשים, אספקת מזון ראוי לאכילה, מים למקלחות.

 

נלי לנגספלדר – “הדרה” נאסרה לאחר רצח “יאיר”, במאי 1942 והייתה אסורה כארבע שנים. בסיפורה מתוך הספר “עליהן לא כתבו” בעריכת לאה גלעדי, היא מספרת על התקוממות מול שלטונות בתי הסוהר בגלל תנאי המאסר. נלי מספרת איך האסירות נלחמו באמצעים הדלים שעמדו לרשותן עד שהן הוכנעו על ידי שוטרים בריטיים שהגיעו לבית הכלא במיוחד בשל כך. הבנות נענשו בהרעת תנאי המאסר למשך מספר שבועות ובהפסקת הביקורים.

בהמשך סיפורה, נלי מעידה על הלך הרוח של הנערות והנשים האסורות:

“ימים עוברים, שבועות, חודשים, שנים. בנות צעירות במלוא פריחתן מבלות את שנות נעוריהן היפות בין שוטרות גסות, פושעות וחולות רוח. במשך זמן רב מאד הן מבודדות לחלוטין מהעולם ואינן זוכות לשום ביקור או מכתב. בשעות היום הן מפגינות אומץ וגם עליצות. הן שומרות על הופעה נאה, ניקיון וסדר יום שמספק להן תעסוקה. אבל בלילה, לאחר שכבה האור, איך נשאו את בדידותן, את געגועיהן למשפחה, לחבר, ועל מה חלמו?”

(מתוך הספר “עליהן לא כתבו” בעריכת לאה גלעדי)

 

ג’ולי טורנברג – “חוה”, כמו נלי לנספלדר נאסרה לאחר רצח יאיר וריצתה 4 שנות מאסר בכלא בית לחם. ג’ולי מספקת תמונה מחיי הבנות הלוחמות עבור ספרו של יעקב בנאי “חיילים אלמונים” ומעידה בכאב על תחושת הניתוק והריחוק מחבריה הלוחמים ומהמתרחש במחוץ לכתלי בית הסוהר ועל התשוקה לברוח ולהצטרף ללוחמים בחוץ:

“…אולם הרע שברע בבית הכלא לנשים בבית לחם, היה ריחוקו מאזורי היישוב העברי. בנו, העצירות, נתקיים במלואו הפסוק – ‘מה שרחוק מהעין רחוק מן הלב’. נשכחנו ממש. והרע מכל – נשכחנו מלב אנשי התנועה…”

“מן הכלא היינו עוקבות אחר התפתחות המלחמה בארץ…. קשה היה לשבת בכלא ולחוש, שמעבר לחומות, אנשים לוחמים, סובלים, מתלבטים, נושאים פניהם לעלילות גדולות ומגשימים אותן בעמל ובדם, ועם זאת סופגים את מלוא ההנאה שבעצם המאבק והחתירה המעשית למטרה, בעוד אנו מנותקות מן החיים האלה ומשולות לבר-מינן בקברו. רעיון הבריחה לא הרפה ממני.”

(מתוך “חיילים אלמונים” מאת יעקב בנאי) 

 

תנאי המאסר היו קשים מנשוא ולא אפשרו פעילות גופנית ולא היה מקום לקיום לימודים.

אלישבע אנדן – “שאולה” ישבה במאסר בבית הסוהר בבית לחם שלוש וחצי שנים, במהלכן כתבה מכתבים רבים לחברה, צבי פרונין שהיה אסור במחנות אפריקה.

באחד המכתבים היא מתארת את חייה בכלא וקובלת על חוסר האפשרות לעסוק בלימודים ובספורט.

“ברצוני לתת לך סקירה קצרה על חיי כאן עד עתה. בוודאי תתייאש מדלותה. אך מה אעשה והחיים כאן אם גם לא חסרות בהם התרגשויות – הנם מחוסרי תוכן. התרגשויות הם השחרורים והמאסרים אצלנו, ביאת מכתבים וביאת החבילות, ריב עם זו או אחרת (כי אכן נמאסנו אחת על חברתה) התפיסות ו-אה – ביקורים…..”

 “יש דבר אשר יכול למלא יפה את החלל ואלה הם לימודים. גם משחקי ספורט היינו מקדמות בברכה, אלא שלא זה ולא זה ישנה האפשרות לקיים. אנו מכופחות במובנים אלה עד מאד ולמרות פנייתנו לא חד פעמית  בעניינים הנ”ל לא קיבלנו את הדרוש .”

 “התעסקות יחידה שאין אנו מוגבלות בה ע”י גורמים חיצוניים הן עבודות יד. עשיתי הרבה וגם הצלחתי וגם הרווחתי ע”י כך לירות אחדות להוצאותי….”

את רוב זמנן העבירו הנשים האסירות בקריאה, בעבודות יד וחיפשו ללא הרף תחבולות להעברת דואר.

לאה כהן (גרנק) – “יהודית” ריצתה שנה וחצי מאסר בבית הסוהר לנשים בית לחם. בכל הזמן הזה היא שמרה על קשר עם יעקב גרנק “דב”  שהתנהל באמצעות דואר המחתרת. וכך היא מספרת:

“היינו כותבים את המכתב על נייר טואלט שהיה דק ומתאים ביותר להשחילו לתוך נעליים בדרך התפר, שפתחנו בין העקב והחלק הפנימי של הנעל. נעל הזאמש שלי שהייתה מרופדת, שימשה בדרך כלל את העצירות להעברת הדואר. הנעלים נשלחו כל חודשיים לתיקון לסנדלריה בחוץ ומשם נלקחו על ידי החברים אשר החזירו אותן עם מכתבים.” (מתוך הספר “אגדת דב הבלונדיני” מאת נחמיה בן-תור)

בין האסירות והעצירות בכלא היו גם מספר נשים שנשפטו למאסר עולם, אחת מהן היא פרידה ורקשטל – “ברוריה” שהשתתפה ביוני 1946 בהתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה. היא מספרת על תנאי המאסר שחוותה כשפוטה למאסר עולם:

“במשך היום היינו סגורות בחדרינו. רק פעם ביום ניתן לנו לטייל על הגג במשך חצי שעה. ואז יכולנו, אנחנו השפוטות, להתפרק מעט ולשוחח עם הבנות העצורות ללא משפט….. היינו שרות בקול רם ומעבירות בדרך זו אינפורמציה וחדשות בין העצירות לבינינו….”

(מתוך הספר “עליהן לא כתבו” בעריכת לאה גלעדי)

מכלא הנשים בבית לחם היה כמעט בלתי אפשרי לברוח. אחת מהאסירות המפורסמות, לוחמת מחתרת לח”י, גאולה כהן – “אילנה” הצליחה לברוח לאחר שגרמה לאישפוזה בבית החולים בירושלים. את סיפור בריחתה ניתן לקרוא כאן 

גאולה כהן - בתאה בכלא הנשים בית לחם

זוגות בשבי

במחתרת לח”י הייתה תופעה מיוחדת שבה משפחות וזוגות פעלו יחד במחתרת. גם את גורלם כאסירים ועצורים הם חלקו ביניהם ולעיתים בזמנים מקבילים. נמנה אחדים מהזוגות.

נתן ילין מור, מחברי מרכז לח”י, נעצר בשנת 1942, היה עצור בלטרון והשתתף בבריחת ה- 20 בשנת 1943. הצטרף ליצחק שמיר וישראל אלדד בהנהגת לח”י. רעייתו פרידה נאסרה אף היא באותה שנה והיא הוחזקה במאסר כחמש שנים עד ששוחררה.

יצחק שמיר, חבר מרכז לח”י יחד עם נתן ילין מור ום ישראל אלדד נעצר בימי העוצר הגדול בתל אביב, באוגוסט 1946, כשהוא לבוש שחורים, מגודל זקן ומחופש לרב (“הרב דב שמיר”), אך זוהה כיצחק יזרניצקי, נכלא בבית הסוהר המרכזי בירושלים והוחזק בצינוק מבודד. הוגלה על ידי הבריטים בשילוח העשירי מארץ ישראל לאפריקה והגיע לאסמרה באריתריאה ביום 23 באוגוסט 1946. שמיר הצליח לברוח מאריתריאה, אך חזר לארץ לאחר קום המדינה. שולמית שמיר הייתה המקשרת שלו והשניים נישאו בשנת 1944 בעודם במחתרת.  בשנת 1945 נולד בנם הבכור, יאיר. גם לאחר מעצרו של יצחק שמיר בשנת 1946, המשיכה שולמית את פעילותה במחתרת, ובשנת 1947 נעצרה על־ידי הבולשת, שבתה רעב במשך 11 יום, ורק בהשפעת הרב אריה לוין הפסיקה את שביתתה. היא שוחררה ביום 1 במאי 1948.

משה סבוראי נאסר לאחר האירוע בדיזנגוף 30 וטובה רעייתו נאסרה לאחר רצח “יאיר”. בעודם שוהים במאסר בתם הקטנה שהתה בטיפול סבתה.

חברי לח”י יעקב ונעמי “עפרה” אורנשטיין נישאו במאי 1941. שבוע אחרי נשואיהם נעצרו שניהם. בדרך למאסרו פגש יעקב את נעמי רעייתו הטרייה לפני שנפרדו לתקופה ממושכת. יעקב סיפר בספרו “בכבלים”:

“אבל ההפתעה הגדולה ביותר חיכתה לי בחוץ. בתוך מכונית הזינזנה – זו המכונית המיוחדת להובלת אסירים – ישבה נעמי. אותה העבירו מאגף הנשים בבית הכלא של יפו לבית הסוהר לנשים בבית לחם. לימים נודע לי כי הפגישה הזאת הייתה תולדה של טעות. הסמל שערך את רשימת ה”פוסטה” – כלומר רשימת האסירים המועברים מכלא לכלא – לא שם כלל לב, שהוא עובר על הוראה מפורשת שלא להפגיש אותי עם אשתי. ברור, שהבולשת רצתה למנוע הידברות שלנו לפני המשפט. וכך גרמה שגיאת הסמל, שישבנו יחד במשך כל זמן הנסיעה לירושלים. ידענו, כי הפרידה תהיה הפעם ממושכת מאד, וניצלנו כל רגע לשיחה על כל נושא, כדרך זוג צעיר במסע ירח-הדבש שלו.”

נעמי ישבה שלוש שנים בבית הסוהר לנשים בבית לחם. יעקב הוחזק תחילה בבתי כלא בארץ, במיזרע, בלטרון, ואחר הוגלה לאריתריאה ולסודן. בינואר 1946 שוחרר וחזר ארצה.

יהושע “שפסל”: ונחמה “שפרינצה” כהן היו זוג עוד מימי אצ”ל. באביב 1944 נתפסה נחמה בחדר בו הודפס ביטאון לח”י “החזית” והושמה בכלא בית־לחם. יהושע נאסר באוקטובר אותה שנה והוגלה לאפריקה. נחמה ניסתה, יחד עם חברתה חיסיה ראובני, לברוח. הן נתפסו והוכנסו לצינוק.

 

דוד הולינסקי “עמי” נאסר בשנת 1944 והועבר ללטרון. הוא הוגלה במשלוח הראשון, לאפריקה, והוחזר לארץ עם המשלוח האחרון. ישב כארבע וחצי שנים בארץ ובגלות. כרמלה לבית בנדו אשר פעלה בחיפה, פגשה שם את דוד, לימים הפך לבעלה. כרמלה נאסרה יום אחרי דוד. היא הוחזקה למעלה משלוש שנים במעצר בבית־לחם ושוחררה בשנת 1947, לאחר שחלתה בצורה קשה.

דוד וכרמלה נישאו לאחר שקמה המדינה. כמוהם היו זוגות נוספים כמו ג’ולי ונחמיה טורנברג, חיסיה וניסים ראובני, רות ואליהו עמיקם, יפה וישראל תבואה, בלה ויהושע זטלר ועוד אשר ריצו עונשי מאסר שונים ולאחר שחרורם והקמת המדינה התאחדו ונישאו זה לזו.

סוף דבר

ביום 28 בדצמבר 1947, לאחר התמרדות וסכנה ממשית שריחפה על ראשיהן בלב בית לחם, הועברו האסירות למחנה המעצר עתלית. ממחנה זה הצליחו לברוח מספר בנות מאצ”ל ולח”י. 4 נשים שהועברו למשטרת פתח תקווה שוחררו בכוח על ידי חבריהן עם התקרב פינוי השלטון הבריטי. יתר הנשים האסירות שוחררו עם צאת הבריטים את הארץ.

עם קום המדינה שוחררו כל הנשים, חלקן התגייסו לצה”ל והן הצטרפו כמו חבריהן הגברים הלוחמים לחטיבה 8 ותרמו את חלקן במאבק לשמירת קיומה של מדינת ישראל הצעירה.

 

 

בהתגבר התקפות הערבים על היישוב בחורף תש"ח הועברו האסירות והעצורות מבית לחם למחנה בעתלית. עומדות, מימין: יהודית חזקיה-רבדל ("אביגיל"), יהודית גינוסר, חנה מרפיש, מלכה הפנר, אלישבע אנדן. בשורה האמצעית מימין: אסתר בקמן, שולמית שמיר, פרידה ברלין-ורקשטל ("ברוריה"). בשורה התחתונה מימן: שולמית ז'ורבין, רבקה אליאב, חיה בן-דוד, נלי לנגספלדר.

בתאריך 27 באפריל 1953 נערך כינוס ראשון של אסירות ועצירות בית לחם

 

בשנת 1962 הושק ספרה של גאולה כהן “סיפורה של לוחמת” בתמונה מצולמת גאולה כהן עם חלק מאסירות בית לחם, ביניהן, פרידה ורקשטל, מלכה הפנר (גרנביץ), אסתר בקמן, דבורה נחושתן, יהודית רבדל.

התמונות הבאות הן ממפגש עצירות בית לחם שהתקיים בשנת 1967

הצטרפו לרשימת התפוצה

האם מכיר / קשור לחבר לח"י?