מאיר נולד ביום ד’ בניסן תרפ”ט, 14 באפריל 1929 במונקץ’, צ’כוסלובקיה. בן זקונים להוריו, מרדכי ובלומה, שעלו ארצה עם שני אחיו, משה ונתן, ואחותו, חיה, ביום 1 בפברואר 1935. הבית היה חם ודתי מסורתי. למד בבית הספר של המזרחי בבני־ברק, שם גרה המשפחה בשנים הראשונות בארץ, וסיים שמונה שנות לימוד ב”ישיבת תל־אביב”, לאחר שהמשפחה עברה לגור בתל אביב. מנערותו עזר בכלכלת המשפחה, כשהחל לעבוד בליטוש יהלומים, מקצוע בו עסק עד צאתו לגמלאות.
בן 15 הצטרף להגנה, עבר בה מסעות ואימוני נשק, ובתקופת תנועת המרי היה שותף להכנת מטעני נפץ לצורך בלימת ניידות בריטיות בלילות העפלה. אחרי “השבת השחורה” (29 ביוני 1946) ותוצאותיה – מאסר מנהיגי היישוב וגילוי הנשק ביגור – השתתף בהדבקת כרוז “החומה” שקבע כי: “בריטניה אסרה מלחמה על עם ישראל!.. המרי העברי יימשך!… הלאה השלטון הנאצי־בריטי…”.
הייתה זו פעולת המרי האחרונה של תנועת המרי ומאיר מצא את הקשר ללח”י דרך אחיו הבכור משה שהיה פעיל בלח”י בכינוי “אהוד”. כאן סגר מאיר מעגל בהדביקו שנית אותו כרוז “החומה”, הפעם בחתימת לח”י, שהוסיפה לכרוז המקורי התרעה נגד תנועת המרי, שעסקה עתה בכניעה לאויב ובהסתה נגד אחים.
כדי להימנע ממשפט ההגנה אליו זומן בגלל שחדל מפעילותו בה – הועבר מאיר לחדרה וזמן קצר לאחר מכן נעצר עם שניים מחבריו (4 במאי 1947), עת נערכו לקבלת פני חלק מבורחי כלא עכו עם סנדוויצ’ים, ממתקים וסיגריות. ישב בלטרון ולאחר מכן בעתלית, לשם הועברו כל העצירות והעצירים, האסירות והאסירים לקראת סיום המנדט. השתחרר רק לאחר קום המדינה.
כחודשיים עבד מאיר במפעל לח”י לייצור סטנים בבני ברק עד שהתגייס לצה”ל, לגדוד 89 ב”חטיבת הזקן”, יצחק שדה. בכיבוש בית־ג’וברין מאיר נפצע, אושפז בתל־השומר, אך לאחר ימים מיספר “ערק” חזרה לגדוד, שם היה עליו לשכנע את רופא הגדוד כי הוא כשיר. הרופא אישר זאת רק לאחר שבחן אותו בדריכת המקלע הבינוני “בֵזָה”, עליו היה מופקד. הוא שירת בגדוד עד לסיום הקרבות, ועקב גילו הצעיר שירת בצה”ל שנתיים נוספות.
מאיר נשא לאשה את בת־שבע לבית אייזנמן. נולדו להם שתי בנות: אירית ונורית.
מאיר נפטר ביום כ”ב באב תשע”א, 22 באוגוסט 2011 והובא למנוחות בבית העלמין ירקון.