חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

עדות של חנציון (חנצ’ינסקי) טוביה – “הושע”

עריכה: שרגא לביא - "שלמה"    מראיינים: יפעת ארליך, עיתונאית

טוביה נולד ביום ז’ בסיון תר”פ 20.5.1920- ‏בינזאוב שבפולין לדוד יצחק ולחנה חנצ’ינסקי, משפחה ציונית ז’בוטינסקאית. אביו עלה ארצה בשנת 1923 ‏. טוביה, עם אמו, הצטרפו בשנת 1924 והשתקעו בשכונת שפירא בתל-אביב. למד בבית-הספר תחכמוני ובתיכון מקצועי – מכונאות רכב. היה חבר “צופי העדה” ושר במקהלת בית-הכנסת. עבר לבית”ר, לפלוגה הימית. במאורעות תרצ”ו הצטרף להגנה הלאומית ושמר

בשכונת שפירא ובזכרון-יעקב. התנדב לעזור בעלייה לחניתה.

עבר קורס גפירים, השתתף במבצע נגד הכנופיות במסגרת הפלוגות של וינגייט ובפעולות תגמול של האצ”ל. באותה תקופה פגש את אסתר קייזלר,שהגיעה בעליית ‘אף-על-פי”,

והתפתח קשר אהבה ביניהם. הצטרף לפלוגת בית”ר בנהריה, בניסיון להקים כפר דייגים, שנכשל. עם פרוץ מלחמת העולם והפילוג באצ”ל. טוביה ואסתר הצטרפו אל יאיר. לאחר שעבר קורס מפקדים, מפקד טוביה על שתי קבוצות. יאיר בוחר בו כקריין בתחנת השידור של המחתרת. הוא עובד כעוזר לנהג משאית ומנצל עבודה זו לקישור בין סניפים. לאחר מות יאיר, מחליט טוביה, יחד עם קבוצת חברים ותיקים, להיכנס למחתרת עמוקה ולנתק קשרים עם כל אדם העלול להוביל אליהם את השלטונות. במקום “האצ”ל בישראל” הם נקראים “לח”י”, שם המתאים לתנועה מהפכנית, ומוציאים כתב-עת “ל.א.ש.” (לזכר אברהם שטרן). קבוצה זו פעלה עצמאית בפיקודו של טוביה, עד בריחתו של יצחק שמיר מהמעצר. טוביה העמיד את האנשים לפקודתו של שמיר וכעבור זמן-מה מוזגו שתי הקבוצות.

מארגון צבאי לאומי בישראל – ללוחמי חרות ישראל.

חברים מספרים

יפעת ארליך : כולם יודעים שיצחק שמיר היה היורש של יאיר שטרן. רק מעטים זוכרים את האיש שאחרי רצח שטרן סירב לשלוח את פקודיו במחתרת לפעולות התאבדות, החזיק את השברים שלא יתפזרו, והעביר לשמיר את הירושה, כולל את השם החדש “לח”י ” . רק מעטים זוכרים כי טוביה חנציון עצמו לא חשב שיש צורך לספר את הפרק הזה בתולדות המדינה.

טוביה חנציון : בערבו של 12 בפברואר 1942 היום שבו כדורי האקדח של הבלש תומס וילקין שמו קץ לחייו של אברהם שטרן, נקראתי אל “הישיש” שהיה הכנוי שהודבק לצבי פרונין מפאת גילו המופלג (31) . הישיש היה ממונה על אזור תל אביב והסביבה מטעם “האצ”ל בישראל” כפי שנקרא אז הפלג בהנהגתו של יאיר שפרש מאצ”ל. בתחילת השיחה הודיע לי שהוא ממנה אותי לגונדר, ואחר כך אמר שבעקבות רצח יאיר הוחלט להיכנס לפעילות חריפה כנגד הבריטים, על פי העקרון של “תמות נפשי עם פלישתים”.

כלוחם מחתרת צעיר (22) הבעתי התנגדות נמרצת לעיקרון זה. “יש לנו כל כך הרבה פעולות כושלות, הרבה מאנשינו עצורים, איך אנחנו יכולים לפעול כך?. סמלים יש לנו מספיק . אנחנו לא צריכים עוד מצדה, אנחנו צריכים לשחרר את ארץ ישראל ” טענתי באוזני מפקדי. אך כאשר הישיש חתם את השיחה באמירה ש”זאת ההחלטה שלנו ואין שניה לה” , הבינותי כי על כתפי הצעירות מוטלת כעת האחריות למנוע את התרסקותו הסופית של הארגון.

“אצ”ל בישראל” היה נתון אז במשבר חמור, רבים מחבריו היו עצורים בהם מנהיגים פוטנציאלים כמו יצחק שמיר ונתן ילין מור . בכיר אחר, יהושע כהן, הסתתר עם אשתו בפרדסים. זמן קצר לאחר הפגישה עם פרונין, החלטתי לכנס מספר מפקדים בדרגה מקבילה לשלי, כדי לגבש יחד איתם דרך פעולה שתבטיח את קיומו של הארגון. סיפרתי להם מה הישיש אמר, והצעתי את דעתי שאין ברירה אלא להתארגן בנפרד ממנו. המפקדים הסכימו איתי שאנחנו לא יכולים בשום אופן לצאת לפעולות התאבדות שתגרום לנו לאבד את הכל. באותה ישיבה הצעתי שנקרא לעצמנו לח”י (עם קמץ מתחת לאות ח ) – גם לחיים, כנגד העקרון “תמות נפשי עם פלישתים” , וגם ראשי תיבות של “לוחמי חרות ישראל” . לוחמי חרות ולא “אצ”ל בישראל” , מפני שאנחנו לא ארגון צבאי, אלא מחתרת.

גל המעצרים וכשלונן החוזר של פעולות הארגון, כך טענתי בישיבה, מלמדים אותנו שחייבים להתארגן בקבוצות קטנות יותר וחסויות, כדי לשמור בקפדנות רבה יותר על נהלים של ארגון מחתרתי. גם בנושא הזה הסכימו איתי. עוד סיכמנו שנוציא לאור חוברת שנקרא לה לא”ש שהם ראשי תיבות –לזיכרון אברהם שטרן. וברובד נוסף של משמעות, אמירה שאנחנו מוכנים ללכת לאש , אך לא לשם התאבדות. זימנו את החניכים, בני הנוער שהיו באותה העת פקודים שלנו, ורובם הצטרפו להתארגנות הראשונית של לח”י. מנינו אז למעלה מחמישים איש. באותה ישיבה מכוננת הבהירו המפקדים הצעירים כי אינם מתימרים להנהיג את הארגון, “ידענו שחסרים לנו הידע והבגרות הנדרשים לכך, ושכל זה רק ענין זמני עד שהמנהיגים הבוגרים והמנוסים יותר ישוחררו או יברחו ממעצרם”. כבר אז עיני היו מופנות ליצחק (יזרניצקי) שמיר שבאותה תקופה היה עצור במזרע. שלחתי אליו את אסתי ,שהיתה אז חברתי , והיא סיפרה לו על ההתארגנות שלנו. תשובתו היתה “תבורכו” .ידעתי שביום ששמיר יהיה חופשי, אמסור לו את ההנהגה על הקבוצה שארגנתי.

רציתי להרחיב על הקשר המיוחד שלי עם שמיר ,שהלך לעולמו לפני מעט יותר מחודש. פגשתי אותו לראשונה בתל אביב בשנת 1936, במהלך תרגילי סדר שנערכו בשבת מטעם “ההגנה הימנית”, ההגנה היתה אז מחולקת להגנה כללית, והגנה ימנית, אך כאשר ראו שאיחוד לא צלח, הוקם ארגון אצ”ל. מיכאל בן יוסף, חבר טוב שלי אמר לי באותה שבת בוא תכיר את יצחק יזרניצקי. מאז היו לנו תחנות משותפות רבות בהמשך הדרך. בכל שבת במסגרת הפעילות של יחידה ח’ של אצ”ל היינו מתכנסים בבית ספר ברחוב קלישר. שמיר, המפקד, היה קורא באוזננו את העלון של הארגון . הקריאה שלו ריתקה אותי . ספגתי ממנו הרבה בתחום של סגנון הקריאה. ההשפעה של שמיר על חניכו נשא פרי בשנת 1940, כאשר שטרן בחר בי לתפקיד הקריין ברדיו המחתרתי. יאיר בחן את יכולת הקריינות שלי בלי שראיתי את פניו, הוא ישב מאחורי מסך, בתוך חדרון קטן בקומה החמישית בביתם של אנשים תומכי הארגון ושאל אותי בין היתר אם אוכל להתמיד בהגיית האותיות ח’ ע’ . קולו של יאיר היה מהפנט וסוחף, כל כך משכנע בצדקת הדרך. עד להרצחו של יאיר שימשתי כקריין ברדיו של הארגון. קבלתי לידי טקסט מוכן ומקריא אותו מיד ללא כל הכנה מראש. בעוד יאיר נשאר עבורי דמות עמומה מאחורי מסך, ההכרות עם שמיר התפתחה לחברות מעמיקה וארוכת שנים.

כנראה אף אחד לא זוכר, אבל באחת הפעולות הייתי גם נושא כליו של שמיר. זה היה עוד בתקופת האצ”ל. הייתי אז בן 17 ושמיר בן 22. ערבים נהגו לירות לעבר שכונות יהודיות מתוך הרכבת שנסעה לכוון יפו, ושמיר נשלח לבצע פעולת אזהרה , למען יראו וירא. קבלתי הוראה להעביר אליו אקדח. פגשתי אותו סמוך למקום הפעולה ומסרתי לו את הנשק. הוא ירה לכוון הרכבת ואחר כך החזיר לי את האקדח, שמסרתי אותו לאחר מכן לאחותו של רזיאל.

נקודה מכרעת ביני לבין שמיר התרחשה בשנת 1941 לאחר הפילוג באצ”ל. מכוון שהייתי בנהריה, לא שמעתי דבר על הפילוג , עד שהגעתי לתל אביב, מספר חודשים לאחר מכן. הייתי במבוכה לא ידעתי לאן להשתייך. החלטתי לפנות לשמיר , נפגשתי איתו והוא הסביר לי מדוע הוא בחר ללכת עם יאיר. ההצטרפות שלי למחתרת הלוחמת למען הקמת מדינה יהודית היתה המשך טבעי לחינוך שינקתי בבית. לתל אביב הגעתי יחד עם חברתי אסתי שהצטרפה לארגון של יאיר. בתחילה גרה אסתי במרפסת אצל הורי בשכונת שפירא, ולאחר מכן שכרה חדר ברחוב נחלת בנימין, ממש סמוך לתחנת משטרה בריטית. לימים שימש החדר לישיבות המפקדה של יאיר. אחרי שיאיר נרצח, אסתי קבלה מהמפקדת שלה מזוודה ,שהיתה שייכת לו. כאשר פתחנו את המזודה, נתגלה שם אוצר : עיקרי התחיה שכתב יאיר. לא ידענו עליהם כלל קודם לכן. התחלנו ללמד את הנוער שארגנו במסגרת לח”י את עיקרי התחיה.

לצד חינוך ערכי, ארגנתי את קבוצות הצעירים מחדש כך שיתאימו ללוחמה מחתרתית. את הקבוצות הגדולות יחסית, שהיו בנות 10 חברים, חילקתי לחוליות קטנות שמספר חבריהם לא עלה על 3 חברים וזאת כדי לשמור על מידור. במקביל, כל אחד אימץ לעצמו כנוי . פרונין הישיש , לא אהב את ההתארגנות העצמאית שלנו, שהיתה מנוגדת להוראות שנתן. נשלח אלי גורם “מאצ”ל בישראל”, שאיים על חיי. אבל במקביל, הנסיונות שלהם לבצע פעולות נקמה על רציחתו של יאיר נכשלו. אצ”ל בישראל היה אז במצב רע מאד. כל מנהיגיו היו אסורים. היו בתוכו מלשינים וארגון הפעולות הצבאיות היה כושל. אנחנו לא עשינו הרבה באותה תקופה. לא היה לנו נשק ולא יכולנו לצאת לפעולות , אך הצלחנו לשמור על הצעירים מאורגנים והכשרנו אותם לפעולה עתידית. מתוך הקבוצה הזו יצאו לימים לוחמים גדולים ששמם הלך לפניהם, כמו למשל דב הבלונדיני (יעקב גרנק). אני באופן אישי לא השתתפתי בפעולות מיוחדות בהמשך הדרך. תחום העיסוק שלי במחתרת היה חינוך וארגון. רק דבר אחד אני יכול לזקוף לזכותי : בכך שההתארגנות החדשה שלנו מנעה את העיקרון של “תמות נפשי עם פלישתים”, וזה היה הרבה מאד.

בספטמבר 1942 הצליח שמיר, מיכאל בכנויו המחתרתי, לברוח ממחנה המעצר מזרע. הוא ביקש לפגוש אותי. מיד כשנפגשנו אמרתי לו האנשים לרשותך , אתה המפקד. ביקשתי ממנו שמאחר והקבוצה הזו כבר כל כך מאורגנת, לא כדי עכשיו לפזר אותה. שמיר קיבל זאת. המפקד החדש הצליח לאחד את הפלגים והחליף את שמו של הארגון לשם שנתתי לקבוצת הצעירים בשנוי קל לח”י במקום לח”י (ח’ בקמץ). אותי הוא מינה כאחראי על החינוך. אחרי שעול ההנהגה הועבר לשמיר התפנינו, אסתי ואני לבניית ביתנו הפרטי. בסתיו 1943 באנו בברית הנישואין בחצר בית של משפחת חנצינסקי.

לאחר קום המדינה התגוררנו אסתי ואני ברמת גן שנינו פעלנו לאורך השנים לשימור מורשת לח”י ולהנצחת חללי הארגון. ידענו ששלחנו אנשים למשימות וחלקם נפלו ועל כן חובתנו לפעול להנצחתם. עשינו זאת באמצעות כתבי לח”י , בהצבת אנדרטה לידי קרית אתא לנופלים בפעולות בתי המלאכה, בהקמת בית יאיר בשכנת פלורנטין בתל אביב ובנטיעת יער לח”י סמוך למשמר אילון.

הקשר הטוב עם שמיר נשמר גם לאחר קום המדינה.

יום אחד הציע לי שמיר, ולחבר נוסף, להצטרף בעקבותיו למוסד. הייתי אז בעל מוסך, אך החלטתי להפקיד את העסק בידי שותפי ולהתגייס. בן גוריון דרש אז מכל עובד ציבור לעברת את שמו. ולכן נפרדתי מחנצ’ינסקי לטובת חנציון. במשך חמישה חודשים וחצי עברנו קורס שהיה אמור להכשיר אותו לשלוט בשפה הצרפתית ברמת שפת אם. יועדנו לשליחות בצפון אפריקה., לארגן שם את העליה לארץ. בסופו של דבר לא הצלחתי לדבר צרפתית באופן רהוט בזמן שהוקצב לענין והשליחות לא יצאה אל הפועל. חזרתי למוסך ולעשיה בהנצחת לח”י וגם לפעילות למען יהודי ברית המועצות בצמוד לגאולה כהן.

אומרת חנה ומוסיפה : הגדולה של טוביה, לאחר רצח יאיר, היתה ביכולתו להבין שהמציאות השתנתה ושיש לארגן את המחתרת באופן שונה.

טוביה, אדם צנוע, אבל המעשה שעשה היה מעשה חשוב וגדול, שאיפשר לארגון להחזיק מעמד, כי זאת יש לזכור שבאותה עת רבים התיאשו מהארגון.

חלק גדול מהצעירים עזבו, אחרים לא ידעו איך לחדש את הקשר עם הארגון שרוב מפקדיו היו עצורים. היו גם כאלה שחששו לחייהם והעדיפו להסגיר את עצמם לבריטים. טוביה הצליח במשך שנה שלמה, עד ששמיר ברח, לארגן את הנוער ולהכין אותו לעתיד. ולא רק זה, הוא וחבריו הצליחו לגייס פעילים חדשים ,אותי למשל.

על יצחק שמיר ממשיכה חנה ומספרת : הוא היה קשור מאד לטוביה גם בזמן כהונתו כראש ממשלה, שוחח איתו בפגישות רעים שהתקיימו בירושלים, אבל הקשר התהדק דוקא אחרי שפרש מהפוליטיקה. במשך שנים בקרנו אותו כל שבוע במשרדו, ופעמים רבות גם בקרנו אותו ואת שולמית בביתם ברחוב שרת בתל אביב. הוא כל כך שמח שבאנו.

שמיר לא אהב לדבר הוא אהב להקשיב. “נו עכשיו תספרו לי חדשות מה קורה” נהג לשאול. היינו משוחחים על אקטואליה, על העבר, וגם על בנו שעשה חייל בעולם העסקים, ולצערו של אביו לא הלך לפוליטיקה.

גם בשנותיו האחרונות של שמיר כשמצבו הבריאותי הלך והדרדר המשכנו לבקרו.

מה היה סוד קסמו? באהבה שקרנה ממנו ביושר , היה בו המון רגש שצבר בתוכו. כלפי חוץ הוא סלע איתן, אבל לא פעם, בעיקר בארועים לזכר הנופלים, השפתיים שלו רעדו מהתרגשות.

הצטרפו לרשימת התפוצה

האם מכיר / קשור לחבר לח"י?