שעות רבות הלך בזהירות רבה כדי שלא יפול בידי רודפיו. אלה איבדו את עקבותיו במעמקי הפרדסים. הוא רץ עד שהגיע לרחובות והתחבא בחצרו של איכר תחת ערימת קש. מאוחר יותר התגלה בפני האיכר. זה דאג שזליג יתרחץ, ילבש בגדים נקיים ויאכל לפני שיצא את ביתו. מרחובות התגנב לתל אביב.

בספר “חיילים אלמונים” מאת יעקב בנאי “מזל” מובאים דבריה של טובה סבוראי על הופעתו של זליג בפתח דירתה לאחר בריחתו:

“ערב אחד, בשעה מוקדמת, כאשר יאיר ומשה כבר עזבו את הבית, ראיתי והנה מעטפה מחליקה מתחת לדלת ביתנו (זהו סימן מוסכם). פתחתי מיד. מולי עמד זליג. הכנסתיו במהירות וחבקתיו בשמחה גדולה בזרועותיו. לא מצאתי מילים בפי. מפיו נודע לי שהוא הצליח להנתק מכבלי הברזל, שאליהם היה מחובר עם ערבי אסור….”

“כאשר חזרו “ציפורי הלילה” שלי – כפי שכיניתי את יאיר ומשה. השהתי אותם לרגע בפרוזדור, רמזתי להם באצבע שאסור לדבר. והכנסתים בזהירות רבה לחדר.

שניהם הסתכלו תמהים בפני ואחר כך איש בפני רעהו ולבסוף “העיזו” גם להסתכל ב”הפתעה” שהכינותי להם.

נו, נו, איזו פגישה?, חיבוקים, נשיקות, צחוק ושמחה.”

זליג ז’ק חזר לפעילות המחתרת. בריחתו הפיחה תקווה וגאווה בליבו של “יאיר”, אשר באותה עת היה נרדף ומבוקש על ידי המשטרה הבריטית.

פחות מ-10 ימים לאחר מכן, ביום ט’ בשבט תש”ב, 27 בינואר 1942 פרצו שוטרים ובלשים בריטים לחדרו של זליג, בדירה ברחוב דיזנגוף 30, וירו בארבעה חברי לח”י ששהו באותו זמן בדירה. משה סבוראי ויעקב (ישקה) אליאב נפצעו ונעצרו. זליג ז’ק “סעדיה” נפצע פצעים אנושים ומת כעבור ימים אחדים בבית החולים, ביום י”ד בשבט, תש”ב, 1 בפברואר 1942. אברהם אמפר “חרותי” חברו ששהה בדירה זו באותו זמן נהרג אף הוא. שניהם הם החללים הראשונים של מחתרת לח”י.

מקורות מידע:

לקסיקון לח”י – נחמיה בן תור

“חיילים אלמונים” – יעקב בנאי “מזל”