שלום בן יהושע ודבורה ז’ורבין נולד בעיר סדלוף בפולין בשנת 1919. המשפחה עלתה ארצה בשנת 1924 והשתקעה בשכונת מאה שערים בירושלים. שלום למד בחדר, ומשגדל למד נגרות. היה חבר בית”ר ולימים הצטרף לפלוגת בית”ר בראש־פינה. בשנת 1937, בהיותו בן 18, גויס לארגון הצבאי הלאומי. זו הייתה תקופת מאורעות תרצ”ו–תרצ”ח, כאשר לעומת פרעות הערבים, נקט הישוב היהודי ב”הבלגה”. בקרב חברי האצ”ל היה דחף חזק לצאת לפעולות תגמול, אך הוראה כזאת בוששה לבוא מן המפקדה.

לאחר התקפת ערבים על מונית יהודית בכביש עכו–צפת, בה נהרגו חמישה יהודים, יצאו שלום וחבריו, שלמה בן־יוסף ואברהם שיין, על דעת עצמם, ביום 21 באפריל 1938, לתקוף ביריות אוטובוס ערבי. איש מנוסעי האוטובוס לא נפגע. השלוֹשה נתפסו, הועמדו לדין, ושלמה בן־יוסף נידון למוות. כדי להציל את שני חבריו, הוכיחו עורכי דינם כי שיין הוא קטין ולשלום המציאו אישורים רפואיים שאינו שפוי בדעתו. חייו ניצלו, אך הוא בילה כמה שנים בבית המשוגעים במצודת עכו, ועברו עליו שנות סבל בל יתואר. מעכו הועבר למעצר מנהלי במחנה מזרע, שם ישבו עצורי המחתרות. שלום הצטרף אל אנשי לח”י. ממזרע הועבר המחנה ללטרון והוא השתתף בחפירת המנהרה דרכה יצא, יחד עם 19 מחבריו, לחופשי, ביום 1 בנובמבר 1943.

אז החלה עבורוֹ תקופת הנדודים, ממסתור אחד למשנהו, בחורשות, בחולות, בחדרים שכורים ובזהויות שאולות. הוא השתתף בפעילויות שונות של המחתרת ובחפירת בונקר בו הוקם בית הדפוס החשאי של לח”י ברחובות. בשנת 1945 נשא לאִשה את בת־שבע ונולדו להם שלוֹשה ילדים: בת, דרורה שני בנים: יאיר ואריה ונכדים.

לאחר קום המדינה ושחרורו מהשרות הצבאי, עבד זמן מה בנגרות, אחר מילא תפקיד של קצין ביטחון בחברת ת.ה.ל. (תכנון המים לישראל). כעבור זמן החל לעבוד כמחסנאי בעיתון ‘ידיעות אחרונות’, עד צאתו לגמלאות.

שלום חלה במחלת כליות קשה ונפטר ביום כ”ז בניסן, תש”ן, 22 באפריל 1990, בהיותו בן שבעים ואחת. לפי בקשתו, הובא למנוחות בבית העלמין בראש־פינה, בין שני חבריו, שלמה בן־יוסף ואברהם שיין.