שולמית נולדה בחודש מרס 1927 (אדר תרפ”ז) בירושלים למלכה ובן־ציון הלוי. המשפחה גרה בחברון בפרעות תרפ”ט (1929). לאחר הפרעות נסעה המשפחה לוונצואלה חזרה ארצה כעבור חמש שנים (1934), וְהשתכנה בכפר סבא, התערתה בחיים הציבוריים, סייעה לנצרכים ועזרה בקליטת עולים חדשים מתימן. שולמית השתלבה בתנועת הנוער “מכבי הצעיר”. בין הבוגרים בתנועה זו היו חברי לח”י בולטים, ביניהם יהושע כהן.

בשנת 1944 נאסר אחיה הבכור, יוסף הלוי “אביקם”, שהיה חבר לח”י והוגלה לאפריקה. בשנת 1945, לאחר שסיימה את בית־הספר התיכון, התגייסה שולה ללח”י ופעלה באזור השרון. התמחתה בסיוע להטמנת מוקשים. בית משפחת הלוי עמד לרשות לח”י, החל מתרומות כספיות וכלה בהסתרת פצועים וטיפול בהם, שימוש בחצר המשק כמחסן נשק, ועוד. בפברואר 1946, נעצרו שולמית ואחותה יהודית בחיפה, בדירתו של פנחס גינוסר, ונשלחו למעצר בבית לחם. בבית נותר עם ההורים רק האח הצעיר.

שולמית הייתה פעילה בשתי התמרדויות בכלא בית לחם. אחת בגלל פגיעה באסירות יהודיות, השנייה בגלל דרישת האסירות הפוליטיות להעבירן למקום אחר, משום שלאחר הכרזת האו”ם על חלוקת הארץ, גברה מאד הסכנה לחיי הבנות שהיו כלואות יחד עם האסירות הערביות. לאחר המרידה נאלצו השלטונות הבריטיים להעבירן למחנה הפליטים בעתלית. גם בעתלית עברו העצירות והאסירות חוויות שונות, לרבות ניסיון בריחה של שולה ויהודית אחותה, יחד עם עוד עצירים ועצירות, התפרצות אלימה של חיילים בריטים למחנה והשחתת חפצים ומזון. במאי 1948, עם הקמת המדינה, שוחררו האסירות והעצירות.

זמן־מה לאחר השחרור מבית המעצר, הצטרפה ליחידה העצמאית של לח”י בירושלים (מחנה אלדד), פעלה במחנה, סייעה בהכנות לפריצת הנפל לעיר העתיקה ביולי .1948 אחרי רצח ברנדוט, ירדה למחתרת כשאר אנשי לח”י שלא נעצרו במדינת ישראל. מהמחתרת יצאה כשאנשי לח”י קיבלו חנינה.

בשנת 1951 נישאה לאליעזר ז’ורבין “אורי” בתל אביב. כעבור זמן עברו לגור בסביון, שם הייתה פעילה בויצ”ו. ילדיה: אורנה (נפטרה בגיל ארבע), וייבדלו לחיים ארוכים ליאורה, בועז, ואורן, שלוֹשתם חיים בארץ.
ביום י”ב בחשון תשמ”ג, 29 באוקטובר 1982, נפטרה שולמית ממחלת סרטן הדם והובאה למנוחות בבית העלמין בסביון.