מאת מיכל דיאמנט, מנהלת העמותה להנצחת מורשת לח”י ונכדתם של לוחמי לח”י שולמית ויצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל.
לפניכם קטעים נבחרים מתוך עבודה סמינריונית “גיוס חרדים למחתרת לח”י” שהוגשה במסגרת הקורס “החברה החרדית בישראל”, הפקולטה למדעי החברה, אוניברסיטת תל אביב, נובמבר 2023. מרצה: ד”ר נחומי יפה.
המחלקה הדתית בלח”י
לא מעט אנשים מהציבור החרדי התגייסו בתקופת המנדט למחתרות אצ”ל ולח”י (נסימי 2003, פרידמן, 1991). ביטוי להתגייסות זו ניתן להראות במחלקה שלמה שהוקמה בלח”י בשנת תש”ח ובה שירתו בחורים חרדים. מחלקה זו נקראה “המחלקה הדתית” או מחלקת “ציון”. משכנה של המחלקה הדתית היה בירושלים, במחנה אלדד שמעל לכפר הנטוש דאז ליפתא ועל המחלקה פיקד לוחם לח”י יהודה בר גיורא (פדר), שהוא עצמו לא היה חרדי, אשר עמד בראש המחלקה במסגרת הקרבות בדיר יאסין, שועפט, בעין־כרם, בכיבוש נוטר־דאם, מלון פאסט, ובניסיון הפריצה לעיר העתיקה.
לדבריו של לוחם לח”י עזרא יכין בספרו “אלנקם” (2010), מחלקת ציון היתה למעשה יחידה של בחורים דתיים שזכתה לחיבה מיוחדת ולתהילה רבה, ושמרבית חבריה הגיעו משכונת מאה שערים, מישיבות אגודת ישראל ונטורי קרתא. על פי יכין אותם בחורים החליטו ללחום במסגרת לח״י, מכיוון שראו בו ארגון שלו יחס חיובי לערכי הדת והמסורת היהודית, ושחבריו מקבלים על עצמם את הצו העליון של מסירות נפש וקידוש השם. בספרו “ייבנה” (2010), מתאר יכין את חזותם החיצונית של חברי המחלקה הדתית כ”יהודים עטורי פאות ארוכות המסתלסלות ויורדות עד לכתפיים”.
עוד עולה מספרו של יכין כי חברי לח״י האחרים, שרובם לא דקדקו בקיום המצוות, גמלו לחברי המחלקה החרדית בהערכה ובחיבה מופגנת: “ידענו כי מנהיגיהם רואים את שירותם בלח״י בעין רעה, והיינו נכונים לעשות הכול כדי שהבחורים האלה יוכלו לקיים את כל המנהגים והמצוות לפי דרכם גם בתוך מסגרתנו, הם היו ראויים לכך!”
אם כן, כפי שהוזכר לעיל, גם מדבריו של יכין עולה כי ההתגייסות של בני הישיבה החרדים לשורות לח”י לא זכתה לתמיכה אצל בכירי הציבור החרדי ומנהיגיו, אולם חרף זאת קם גרעין של לוחמים חרדים שהתנדבו לשרת במחתרות בכלל ובפרט במחתרת לח”י.
על מנת להתחקות אחר הקמתה של המחלקה הדתית, יש להרחיב מעט אודות אחד ממובילי המחלקה הדתית, ר’ מנשה אייכלר. ר’ אייכלר נולד בשכונת מאה שערים, למד בישיבת “חתם סופר” והתמסר בכל נפשו ללימודיו. לצד זאת, הבין אייכלר היטב את מאבקו של הישוב היהודי בארץ ישראל, החליט שלא יוכל לשבת בחיבוק ידיים והצטרף למחתרת לח”י, שפעלה אז בירושלים בנחישות רבה גם נגד הבריטים, שעדיין לא עזבו את הארץ, וגם נגד הערבים שהתנכלו לשכונות היהודיות. מנשה, בכוח אישיותו החזקה, השפיע על אברכים נוספים והביא לידי כך שקבוצה שלמה של צעירים חרדים, כ־20 במספר, הצטרפו ללח”י והיו ללוחמים (לח”י – אנשים, 2003, כרך א’ עמ’ 79). למעשה, בעצם ההתגייסות למחתרת לח”י פרץ מנשה אייכלר את הדרך עבור שורה של אברכים נוספים שהצטרפו בעקבותיו לפעילות המחתרתית ונודעו כלוחמים עזֵי נפש שהצטיינו בשורה של קרבות, גם לאחר קום המדינה במסגרת חטיבת לח”י בירושלים הנצורה.
מנחם אנגל היה לוחם במחלקה הדתית של לח”י, שהשתייך בזמנו לחסידות גור. מעדותו של אנגל עולה כי חברי המחלקה הדתית פנו לקבלת חוות דעתם של רבנים וגדולי התורה אודות מחתרת לח”י ובחלק מהמקרים אף קיבלו את אישורם לחברות בלח”י ולהשתתפות בפעולות, או לכל הפחות היעדר התנגדות. כך, לדבריו של אנגל, לפני אחת הפעולות נסע עם חבר מחלקה נוסף לרבי מגור. בפתק שהציגו השניים בפני הרבי מגור כתבו כי הם חברי לח”י, השייכים למחנה הדתי חסידי גור, ואחד מהחברים עומד מחר לצאת לפעולה בחיפה, וביקשו לשמוע את דעתו. הרבי מגור קרא את הפתק, לקח את ידו של לוחם לח”י ואמר לו; לך ותצליח. “אנחנו מתוך אמון ברבי, ידענו שברוך (לוחם לח”י שיצא לפעולה) יצליח בפעולה, ולמדנו מזה שהוא לא מתנגד שבחורים דתיים שייכים גם לתנועות המחתרת”.
במסגרת אירוע נוסף המתואר בעדותו של אנגל, הוא הגיע לרבי מפונוביץ, אמר שנשלח מטעם מרכז לח”י וביקש לדעת מה דעתו על המחתרת, בתור אחד מגדולי התורה באותם ימים והאם לפי ההלכה מותר לאותם לוחמים חרדים להיות בתפקיד. “אז הוא אישר לי; אני מבין הכול, אבל לנו היהודים הדתיים, אסור לנו שנהיה בין דוחקי הקץ, אלא לחכות למשיח. הוא הוסיף ואמר כי ידוע לו שרבים מבחורי הישיבה, פועלים בתנועת לח”י. אבל הוא מבקש, לא לנהל תעמולה בתוך הישיבה, כי זו כל משפחתו והוא אינו רוצה לאבד את מה שהוא כבר איבד פעם. הבטחתי לו, כי בתוך כתלי הישיבה, לא ננהל תעמולה, אבל לאותם הבחורים שירצו להצטרף למחתרת. שירשה להם להצטרף. הוא ענה לי, אני לא מצדד את המחתרת, אבל לאלה שירצו להצטרף, לא אעמוד בדרכם”.
דומה, כי השורה התחתונה בדבריו של הרבי מפונוביץ, היא החשובה להבנת עמדתם של חלק מרבני הציבור החרדי כלפי הגיוס ללח”י – וממנה עולה כי אמנם לא היתה תמיכה חד משמעית של הרבנים בגיוס ללח”י, אך בה בעת גם לא היתה התנגדות, כך שלמעשה מכלל לאו אתה שומע הן ובמילותיו של הרבי מפונוביץ: “לאלה שירצו להצטרף – לא אעמוד בדרכם”.
עמדה זו אף משתקפת ממקרה נוסף שהוזכר בעניינו של ר’ אייכלר על פיו לפני התקפת לח”י על עין כרם, בה הייתה אמורה להשתתף גם המחלקה הדתית, הלך ר’ מנשה לבקש את אישורו של הרבי מבעלז שכן הפעולה אמנם הייתה אמורה להתחיל לפני כניסת השבת, אך נראה היה שהלחימה עלולה להימשך לתוך השבת. באותו מקרה, באופן חריג, קיבלו הלוחמים את אישורו של הרבי מבעלז אשר התיר להמשיך בלחימה גם בשבת מאחר והמבצע יתחיל לפני כניסת השבת – ואכן, לוחמי לח”י החרדים לחמו בעוז עד לשחרור עין כרם גם במהלך השבת. לצד זאת, בגמר המבצע הלכו הלוחמים הביתה ברגל והסבירו, כי קיבלו היתר לשם לחימה ולא כדי להקל על עצמם לשוב לבתיהם אחרי הלחימה.
הנה כי כן, גם אישורו של הרבי מבעלז במקרה זה מצטרף להתנהלותם של רבנים אחרים כפי שהוצגה לעיל, ומעיד על הגישה של רבנים משמעותיים ובעלי שם בציבור החרדי באותה תקופה ולפיה הם לא עמדו בדרכם של בני הציבור החרדי המבקשים ללחום בארגון לח”י.
יתרה מכך. מנחם אנגל בעדותו מוסיף ומספר על מקרה בו זכתה המחלקה הדתית לתמיכה, הגם אם לא בריש גלי, של הנהגת הישוב החרדי – תנועת אגודת ישראל: “זכור לי, כי לפני הבריחה (ממחנה המעצר בלטרון) פנו לקבוצה הדתית שיתחילו לאסוף בגדים… אני פניתי למשה מאיר, שהיום הוא מנהל מחלקת החינוך העצמאי, ואמרתי לו, תשמע משה מאיר, המצב הוא כזה. יש בחורים שעומדים לברוח מצבא אנדרס, אנחנו צריכים לתת להם כל מיני בגדים כדי לחפש אותם. הוא שלא היה בשורות לח”י, שהיה אחד ממנהיגי אגודת ישראל, כנראה שהבין, היות והוא הכיר אותנו. הביא לנו מה שהיינו צריכים, הוא נכנס אתי לבית הכנסת לפני קריאת התורה ואמר, רבותי, אנחנו לא נקרא את התורה, עד שלא נאסוף כאן קפוטות וחגורות, וכל מיני תשמישי קדושה, מכיוון שיש בחורים שברחו מצבא אנדרס. וכל בית הכנסת יגור בבני ברק, לפני קריאת התורה, התחיל לאסוף קפוטות, חגורות וטליתות וציצית, לקחתי את כל הדברים לרב בבני ברק, הוא סידר לי מקום לינה. הבאתי את זה אליו הביתה, וביום ראשון באו וקיבלו את זה. מזה צמחו שמירים וכל אלה שברחו מלטרון”.
מתיאור זה עולה למעשה כי בכיר באגודת ישראל, שהייתה הארגון היהודי החרדי הבכיר באותה תקופה – הסכים, הגם אם בעקיפין, לתרום ולעזור למחתרת לח”י באמצעות איסוף בגדים שישמשו כתחפושות לבורחים ממחנות מאסר. זאת, חרף העובדה שכפי שפורט לעיל, כלפי חוץ אגודת ישראל שללה את המחתרות שפעלו באותה תקופה בישראל.
בתמונות: לוחמים מהמחלקה הדתית
על ייחודה של המחלקה הדתית ועל האופן בו הצליחו חבריה לשמור מצוות גם בתוך המחתרת ניתן ללמוד מדבריה של חברת לח”י שרה פלאי, בספר “עליהן לא כתבו” (גלעדי, 1997). בהתייחסותה לפעולה שבה השתתפה בירושלים יחד עם חברי המחלקה הדתית, מספרת פלאי כך: “כוח זה היו גם חברי המחלקה הדתית, מחלקת ציון, שהייתה מורכבת כולה מצעירים חרדים בני מאה שערים שהתנדבו ללחום בשורותינו והוכיחו את עצמם כלוחמים מצוינים. גם הם ישבו עתה ברכבם בערב שבת. כולנו חכינו לאות. האות ניתן. אנו נוסעים באיטיות רבה. מנסים להימנע מכל רעש ומתאמצים שלא להתגלות על ידי הערבים שבעמדות הסמוכות אלינו… הצפיפות רבה והשקט מוחלט. מאחורי אני שומעת שירה חרישית. פתחתי את הדלת וראיתי את לוחמי מחלקת ציון בתפילת קבלת שבת. כאשר הגיעו לתפילה ׳ותחזינה עינינו׳ קראו בלחש ובדבקות עצומה: ‘בשובך לציון׳. תפילה כזאת לא ראיתי מימי”.
שאלה מהותית שעולה בהקשר זה, הינה מה היו המניעים שעמדו בבסיס הצטרפותם של חברי המחלקה הדתית ללח”י, בניגוד לעמדה הרווחת בחברה החרדית? תשובה לשאלה זו ניתן למצוא, הגם אם באופן חלקי, בספרו של טוביה דרורי “אני מאמין” שפורסם בשנת 1994. במסגרת ספר זה, העביר הכותב שאלונים לחלק מלוחמי לח”י ובהם הציב בפניהם סוגיות שונות בנוגע לשירותם במחתרת. אחד מהלוחמים שהשיבו על השאלון היה ר’ מנשה אייכלר, שכאמור היה ממובילי המחלקה הדתית וגורם בעל השפעה על אברכים נוספים שהצטרפו בעקבותיו. מתשובותיו של ר’ אייכלר ניתן ללמוד מה היו המניעים שהביאו אותו להצטרף לארגון לח”י. בתשובה לשאלה “הצטרפתי ללחי מפני”, השיב אייכלר כך: “בלח”י היה אפשר לשמור על תורת ישראל וקיומה ולהגשים צו תורתינו בענייני א”י” ובהמשך ציין כי “חברי לח”י ענו על דרישות ומצוות התורה”. עוד מוסיף אייכלר בתשובותיו, כי הזדהה עם חלק מ”עיקרי התחייה” שנוסחו על ידי מפקד לח”י אברהם “יאיר” שטרן ושימשו בסיס אידיאולוגי עבור לח”י – ובעיקר עם הנושאים של עם סגולה, בניין בית המקדש השלישי ומלכות ישראל.
מתשובות אלו של ר’ אייכלר, שמספקות למעשה הצצה אל נימי נפשו ומחשבותיו של אחד ממובילי המחלקה הדתית בלח”י, ניתן ללמוד כי בין הסיבות המרכזיות שהביאו את אייכלר להצטרף דווקא ללח”י – ובהתאם את בני הציבור החרדי שהלכו בעקבותיו – היו העובדה שלח”י וחברי המחתרת אפשרו ללוחמים החרדים לשמור על אמונתם בתורה ובעניין ארץ ישראל, וכן ההזדהות עם חלק מהבסיס האידיאולוגי עליו הושתתה לח”י. עוד יש לשים לב כי העובדה שמרבית הלוחמים האחרים היו חילונים לא הפריעה ללוחמים החרדים, שכן ר’ אייכלר עצמו מציין בתשובותיו כי חברי לח”י ענו לגישתו על דרישות ומצוות התורה.
לוחמים חרדים שלא שירתו במחלקה הדתית
יש להדגיש כי לא כל הלוחמים החרדים שהתגייסו למחתרת לח”י לחמו תחת המחלקה הדתית, והיו גם לוחמים חרדים אשר הצטרפו ללח”י ללא שיוך למחלקה הדתית ולחמו במחלקות אחרות לצד לוחמים חילוניים. בין אלה נמנים: הרב אברהם רביץ, הרב אפרים גרינבלט (נחשון), נחמיה-נתן גרינבלט, אברהם שלום קרואני ובנו אביאסף (עוזי) שהיה חבר לח”י פעיל, נהרג באסון התפוצצות במחנה דרור של המחתרת בטלביה (לח”י – אנשים, 2003, כרך ב’ עמ’ 761). וכן, הרב שלמה גורן (גורונצ’יק) (ירמיהו), משפחת גרנביץ’, חיה יעל בן דב.
השלכות לגבי המציאות כיום – מה ניתן ללמוד מהמחלקה הדתית בלח”י?
חרף השנים הרבות שמדינת ישראל עוסקת בסוגיה זו, היא טרם הצליחה למצוא את הדרך לשילוב חרדים באופן מיטבי בצה”ל.
בהקשר זה עולה השאלה המרכזית אותה ניסיתי לחקור בעבודה זו: מה למעשה עמד בבסיס ההצלחה של הגיוס החרדי ללח”י, הן מבחינת השתלבותם של החרדים במחתרת והן מבחינת השתלבותם בחברה החרדית לאחר מכן? וביתר פירוט, מה היו הגורמים ששינו את תפיסתם של החרדים באותה תקופה ואיפשרו את הגיוס?
ואכן, נראה כי בחינה לעומק של הנושא מספקת תשובות לשאלה זו – והמסקנה המתגבשת מכלל העדויות, הכתבים והמסמכים שפורטו בהרחבה לעיל הינה, שבבסיס הגיוס של בני הקהילה החרדית ללח”י והצלחתו, עמדו מספר גורמים משמעותיים:
ראשית, השפעה של דמות בכירה במגזר ובעלת השפעה כמו הר’ מנשה אייכלר, שכאמור התגייס ללח”י והצליח להשפיע על קבוצה של כעשרים אברכים נוספים להצטרף ללח”י כלוחמים.
שנית, הזדהות עם המטרות האידיאולוגיות, או לפחות חלקן, של מחתרת לח”י.
שלישית, כבוד הדדי בין הלוחמים החרדים לאחרים: הלוחמים החרדים הרגישו שהלוחמים האחרים, הגם אם היו חילונים לחלוטין, היו בעלי יחס חיובי לערכי הדת והמסורת היהודית, ואילו הלוחמים האחרים העריכו את מסירותם של הלוחמים החרדים חרף העובדה שמנהיגיהם רואים את שירותם בלח״י בעין רעה, ולפיכך עשו כל שיכלו כדי שהלוחמים החרדים יוכלו לקיים את כל המנהגים והמצוות לפי דרכם גם בתוך המסגרת של לח”י. חברי לח”י למעשה אפשרו ללוחמים החרדים לשמור על אמונתם בתורה ובעניין ארץ ישראל תוך כדי לחימה.
רביעית, קבלת אישור מאת רבנים וגדולי התורה, וכן מאת ההנהגה הבכירה של הקהילה החרדית, לחברות בלח”י ולהשתתפות בפעולות, גם כאלו שמתקיימות ביום שבת – או לכל הפחות היעדר התנגדות לכך.
חמישית, תמיכה מוצהרת בלח”י של דמויות רבניות בכירות כגון הרב אריה לוין והרב ידידיה פרנקל, שנהגו לבקר את אסירי המחתרות ולסייע ללוחמי המחתרות באופן גלוי.
גורמים אלו – כל אחד מהם בנפרד וכולם ביחד – עמדו בבסיס ההתגייסות המרשימה של בני הקהילה החרדית ללח”י והובילו להשתלבות של החרדים בלח”י ואף לכך שגיוס זה התקבל באופן חיובי בקרב הקהילה החרדית ולא גרם לנידוי של אותם חרדים שהתגייסו ללח”י מהקהילה החרדית, אלא להפך. לפיכך, נראה כי הבנת הדברים ויישומם גם בימינו, בהחלט יכולים לסייע במציאת המדיניות המיטבית לשילוב חרדים בצה”ל.