המטוסים בהם נשלחו הלוחמים לאפריקה היו מטוסי דקוטה, אשר לא יכול לשאת יותר מ-20 איש, כולל 2-4 חיילים וחייבו נחיתות ביניים. אלו היו מטוסי צנחנים עם מושבי אלומיניום ורצפת אלומיניום ולא היו בהם תאי שירותים. הלוחמים נאלצו לעשות את צרכיהם בדלי בסוף המטוס, כאשר כל אחד מהם נאלץ לגרור את בן זוגו מאחר וכבלו אותן בזוגות אחד לשני.
הטיסה עברה מעל אום רשרש (היום אילת) ומעל ים סוף אל אפריקה כאשר הם צופים בנופים של הנילוס ומצרים. כעבור 4 שעות של טיסה הלוחמים העצורים קיבלו את הארוחה שלהם – קופסאת שימורים עם סרדינים. כמובן שיש רק פותחן אחד על המטוס כך שגם פתיחת הקופסאות הייתה בעייתית. הארוחה הדלה הזו יחד עם התמרונים שהמטוס היה חייב לעשות בגובה נמוך, גרמו לבחילות והקאות לאנשים רבים, ולרוע מזלם המקום היחיד להקיא בו היה הדלי בו עשו צרכים. רבים לא הצליחו להגיע לדלי והקיאו בדרך, דבר שהפך את הרצפת המטוס לבוצית וחלקה. הסיפור הופך מוזר יותר כאשר כמה מהחיילים החלו להקיא ונתנו את הנשקים שלהם ללוחמים עד שיסיימו.
בתום חמש שעות טיסה איומה ונוראה, נחתו המטוסים לחניית לילה בואדי חלפה, באמצע המדבר, שעל גבול מצרים סודן. הגולים הועברו לקולנוע מקומי “קולנוע לורנס”, בו בילו את הלילה עייפים וסחוטים מהטיסה, אך הרוח המדברית שנשבה בלילה וחדרה בלי בעיות לבניין הפתוח, מנעה את האפשרות של הלוחמים לעצום עין.
בבוקר חזרה הפרוצדורה של כבילת העצורים בזוגות וחיפוש גופני וטיסה נוספת של חמש שעות. הנחיתה מתבצעת בשדה התעופה של אסמרה, בירת אריתראה. העצורים, מלווים בכוחות צבא רבים וחמושים, מובלים דרך רחובות אסמרה, לעיני התושבים האיטלקים שאינם מבינים במה מדובר. השיירה מגיעה למחנה מגודר, שבפינותיו שומרים חיילים, חמושים במקלעים.
