מאת חגית גלטנר, בתו של לוחם לח”י סלבטור טורי גרשון – “אבנר”
חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְנוּ, בְּלִי מַדִּים,וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.כֻּלָּנוּ גֻיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים:מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.
בשורות אלה נפתח השיר “חיילים אלמונים” של אברהם שטרן – “יאיר”, מייסדו ומפקדו הראשון של מחתרת לח”י. השיר “חיילים אלמונים” הפך להמנון לוחמי מחתרת לח”י והוא מושר עד היום באירועים הקשורים למורשת לח”י.
כך ראו עצמם לוחמי ולוחמות המחתרת, כחיילים אלמונים, בסתר, בלי תהילה, בלי זהות מלבד היותם חיילים שגוייסו לכל החיים ורק המוות ישחרר אותם מן השורה.
מי היו לוחמי ולוחמות חרות ישראל?
מה היה הייחוד שלהם, של אותם חיילים אלמונים, לוחמים עבריים?
יצחק שמיר – “מיכאל”, היה אחד מתוך שלושת חברי מרכז לח”י שהוקם כמוסד מנהיגות לאחר רצח אברהם שטרן “יאיר. לימים שמיר התמנה לראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל ועמד בראש ממשלת אחדות. כך הוא כותב על לוחמי חרות ישראל:
“תורת לוחמי ישראל לימדה: עם ישראל הוא אדון לגורלו בזכות ולא בחסד. מציב את מטרותיו, מתווה את הדרך וסוללה לחיי חרות וכבוד במולדתו. זהו עם אשר זכות וכבוד הם להימנות עם בניו אשר הגיע למרומי המוסר.
…ובארץ, ארץ ישראל, המולדת שאין בילתה, איננה אמצעי לפתרון בעיות של עם פליטים נרדפים, סובלים ומקופחים. ארץ ישראל היא אדמתו, קרקע צמיחתו וקיומו, הוא בעליה של ארצו ואדמתו לעולמים. וכל גורם לא יהודי הטוען ומתיימר להיות בעליה ושליטה של ארץ קדושה זו, הוא שלטון זר, הכובש אדמה לא לו ותפקידו וחובתו של העם היהודי לגרש את הכובש הזר מאדמתו ולהטיל את בעלותו שלו ואת שלטונו שלו על ארץ ישראל.
…זאת התורה וזאת החובה וזאת המהות של מלחמת החרות.
…אנשי לח”י קיימו תורה זו בדמם ובמלחמתם”.
מהיכן הגיעו הלוחמים והלוחמות?
עם הפילוג מאצ”ל הלכו אחרי אברהם שטרן “יאיר” חברי אצ”ל מהחוגים הרביזיוניסטיים. אך לאחר שמחתרת לח”י הפיצה כרוזים, כתבי עת ושידרה לציבור את מטרת המלחמה, החלו להצטרף ללח”י צעירים מרחבי הארץ בעלי דעות שונות ומגוונות: מהנוער העובד, מהשומר הצעיר, מהפלמ”ח, ממכבי, מהליברלים, מחוגים דתיים וחרדים. בלח”י היו מכל העדות, מכל הדעות, צברים ועולים חדשים, אשכנזים וספרדים, נשים לוחמות לצד גברים לוחמים, חילוניים ודתיים. לימים, לאחר קום המדינה אימצו חברי וחברות לח”י דעות פוליטיות בהתאם לאמונתם האישית. היו שצידדו בשמאל והיו שצידדו בימין על כל קשת הדעות הרחב הקיים במקומותינו.
אלה הם דבריה של חברת לח”י רות קוטליצקי – “עדית”. “עדית”, שהייתה אחראית מחלקת הנוער והגיוס, הגדירה את אנשי לח”י במדויק. “עדית” מציינת בזמן כתיבת שורות אלה 100 שנים (נובמבר 2024).
ממש כמו אז, כך גם היום בימי המלחמה הקשים של שנת תשפ”ד – תשפ”ה, לוחמים ולוחמות, צעירים ומבוגרים מכל המגזרים, מכל המינים, מכל היישובים בארץ, התייצבו מיידית להילחם על קיום המדינה שהקימו דור הלוחמים והלוחמות של לח”י ועודם נלחמים.
לוחמי ולוחמות מחתרת לח”י – דוגמא ומופת
“בכל מקום עמדו לוחמי חרות ישראל בקומה זקופה, ראשונים להקרבה ולסבל והיו לדוגמא ולמופת.“ כך כותבת “עדית”.
לוחמי מחתרת לח”י היו עזי נפש, נאמנים לעקרונותיהם ובעלי נחישות יוצאת דופן. מה שהפך אותם לנשק היעיל ביותר במלחמת החרות. בקרב הציבור הרחב תדמיתם של לוחמי החרות הייתה שלילית. מה לא אמרו עליהם? שהם מטורפים, פושעים, חסרי מוסר. הם כונו כנופיית שטרן והיו ידועים לשמצה.
“עדית” מדגישה שההיפך הוא הנכון! לוחמי ולוחמות לח”י היו בעלי מוסר גבוה, שקולים ורציניים. הם היו חדורי אהבת העם, האדם והמולדת. הם היו מסורים באופן מוחלט ועשו ויתורים רבים כדי להגשים את המטרה העיקרית בחייהם: גירוש השלטון הזר מארץ ישראל והקמת מדינה לעם היהודי.
לוחמים ולוחמות שהתגייסו למחתרת הקדישו 24 שעות ביממה לפעול בשמה ולמען מטרתה. לימודים, עבודה וחברים היו משניים. לעיתים, בהתאם לצרכי המחתרת, נאלצו הצעירים המגויסים לעזוב את בית הוריהם, לעבור מעיר לעיר, לעזוב את מקום עבודתם. הם התקיימו מתקציב זעום וגרו בחדרים ששכרה להם המחתרת. עקב המצב הכספי הקשה, נאלצו הלוחמים והלוחמות להתגורר בתנאים בלתי אנושיים, לעיתים בחדרים לחים עם ריח עובש או מחסנים וחדרים שנבנו מתחת למרפסות הבתים. חדרים בעלי תקרה נמוכה בלי אפשרות להזדקף בהם. היו חדרים שבהם מי הגשם דלפו מהגגות וקופסאות שימורים ריקות קלטו את המים.
לוחמי ולוחמות מחתרת לח”י התמודדו באופן יומיומי עם הסתות, הלשנות והסגרות. יום יום, שעה שעה, היה חשש שהשכן ממול, סקרן מזדמן או אפילו חבר קרוב יסגירו את הלוחמים לבריטים. הם מעולם לא פעלו כך בעצמם. הם לא פגעו ביהודים המתנגדים להם וכן, מעולם לא פגעו חברי לח״י בנשים ובילדים של האויב, נציגי השלטון הבריטי בארצנו, ואם חלילה נפגעו בזמן המלחמה בלתי מעורבים, הדבר ציער את אנשי המחתרת.
על לוחמי לח”י נגזר להיות שקופים ומבודדים. הם אמצו לעצמם כינוי וחיו בהחבא. “להיות בלתי נראה, בלתי מזוהה, בלתי נודע – הצורך הזה תפס מקום גבוה בסדר הקדימות שלנו.” (יצחק שמיר, “סיכומו של דבר”).
לוחמי המחתרת בבתי המשפט
לוחמי ולוחמות לח”י לא עצרו את מלחמתם גם בעת שנתפסו, נשפטו והושמו במעצר או במאסר. גם אז לא נפלה רוחם והם השתמשו בבתי המשפט כזירת מאבק וכבמה להסברה ציבורית בארץ ובעולם.
מנאשמים הם הפכו מאשימים ונאמו נאומים חוצבי להבות מעל דוכן הנאשמים, כנגד השלטון הבריטי. הם כפרו בסמכותו של בית הדין לדון אותם, סירבו לקבל הגנה משפטית, הפריעו או התעלמו ממהלך המשפט ובמקרים של פסקי דין מוות סירבו לבקש חנינה. בכל דרך שיכלו הם הביעו דעתם והתנגדותם לשלטון הזר, בבית המשפט.
בשנת 1945 אליהו חכים ואליהו בית צורי נידונו למוות לאחר שנתפסו והואשמו בהתנקשות בלורד מוין. משפטם נערך בקהיר ועורר הדים ציבוריים. שניהם עמדו מול השופטים והאשימו את הממשלה הבריטית ברצח יהודים שנמנע מהם לעלות לארץ ישראל ובגזל המולדת. למרות אהדת הציבור הועלו השניים לגרדום בקהיר כששירת “התקווה” בפיהם, אקט של מלחמה ומחאה עד לרגע נשימתם האחרונה.
מדבריו של אליהו חכים בפני שופטיו:
…”אומרים לנו לענות על האשמה של רצח הלורד מוין, אבל אנחנו הננו המאשימים את הלורד מוין ואת הממשלה שהוא מייצג, ברצח מאות אלפים מאחינו, בגזלת מולדתנו ושוד רכושנו; היכן החוק שלפיו צריך היה לשפוט אותם על פשעיהם? חוק זה עדיין אינו כתוב בשום ספר חוקים, אך הוא כתוב בלבנו. על כן, אנוסים היינו לקחת את הצדק לידינו.”
מדבריו של אליהו בית צורי לשופטים:
“התנהגותה של הממשלה הבריטית בארץ-ישראל גרועה מזו של רב החובלים האכזר על אנייתו. מיליונים טבעו בים של דם ודמעות אך רב החובל הבריטי לא אסף אותם אל האנייה, ואם אחדים מן הטובעים נאחזו בדפנות האנייה הוא, הבריטי, דחף אותם חזרה הימה. ולנו, היושבים בתוך המולדת, הרואים כל זאת לא נשאר אלא להילחם או ללחום….
…החלטנו להילחם. החלטנו להשמיד את השלטון הזר, כדי שארץ-ישראל שלנו תהיה חופשית ועצמאית”.
בשנת 1946 נשבו 23 לוחמים ולוחמות לאחר ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה. 22 לוחמים ולוחמות נשפטו יחד (לוחם נוסף נשפט מאוחר יותר). בתחילת המשפט הם הצהירו הצהרה קצרה:
“אנו לוחמים, שנפלו בשבי. משפט של שבויים הוא התעללות או הצגה. לא נסכים להיות קרבנות של התעללות ולא משתתפים בהצגה. אנו דורשים לבטל את ‘המשפט’ ולהעניק לנו מעמד של שבויי מלחמה.”
לאחר מכן הם לא הניחו למשפט להתנהל. הם הפריעו לדוברים בשירה אדירה עד שהבריטים חוקקו חוק לפיו ניתן לשופטם שלא בפניהם. בנוסף לכך הם סירבו לקבל הגנה משפטית במהלך המשפט. לאחר קבלת גזר הדין: מוות בתלייה ל- 18 הבחורים, הם סירבו לבקש חנינה. לימים כאשר נשאלו לסיבה לסירוב, ענו רובם ככולם: הם לא הכירו בסמכות בית הדין או בחוקיות השלטון הזר בארץ ישראל. בקשת חנינה תהיה כהכרה בזכותם החוקית לשפוט את הלוחמים. מבחינת הלוחמים, בקשת חנינה הייתה אקט של השפלה.
בריחות ממאסר ומעצר
אליעזר בן עמי כותב: “כל חבר בתנועה והלוחם בשורותיה, חייב לעשות כל מאמץ, בכל זמן ובכל עת, להילחם בשלטון הזר ולהיות חופשי וריבון בהרגשתו, מחשבתו ופעולותיו. באם הוא נעצר או נאסר ונשפט, ייעשה כל מאמץ להימלט מן המעצר והמאסר בהזדמנות הראשונה שמאפשרת ויחתור אל החופש ולהמשך הלחימה ויצטרף אל חבריו הלוחמים בחוץ”.
בעת שהותם של הלוחמים והלוחמות בבתי הסוהר או במחנות מעצר, הם חיפשו ללא ליאות את הדרך החוצה. הם לא נרתעו מהסכנות שהיו כרוכות בבריחה. לאחר הבריחה הם חזרו לפעולות המחתרת אך נמנע מהם להסתובב בגלוי משום שהיו מבוקשים ונאלצו להסתתר במקומות מחבוא נידחים ובדירות מסתור שונות.
אך כל זה לא הרתיע את האחרים שנותרו במאסר מלנסות שוב ושוב לברוח לחזית. במהלך שנות פעילותה של מחתרת לח”י נרשמו אין ספור התחמקויות מתפיסה ומאסר וכ- 26 בריחות נועזות ומרשימות של לוחמים ולוחמות מבתי הכלא ומחנות המעצר בארץ ובגלות אפריקה.
צא ולמד על אורחות חייו ועל התנהגותו של לוחם לח”י
צבי פראנק – “אליעזר” מיטיב לסכם את הנדרש מלוחם המחתרת:
- בדידות – ללא תהילה וללא חיזוקים חברתיים.
- היחשפות לסיכונים אישיים – אובדן מקורות פרנסה, מעצר, מאסר, פציעה, מוות.
- נטישת המשפחה וחשיפתה להתנכלויות מצד השלטון הבריטי ומצד “היישוב המאורגן”.
- ניכור ונידוי מהחברה הקרובה, חיי נרדפים.
- עמידה בפיתוי לשחרור מבתי סוהר של השלטון הבריטי, תמורת הכרזה על הפסקת לוחמה בשלטון זה.
- בריחה מבתי סוהר וממחנות מעצר המשמשים “מקלט בטוח”, כדי להמשיך בלחימה.
- עמידה בפני עינויי הבולשת הבריטית ואי מסירה או הסגרה של סודות ושל חברי המחתרת.
- התייצבות בפני בתי המשפט הצבאיים הבריטיים, תוך קריאת תגר מ”נאשם” ל”מאשים”, ויתור על בקשת חנינה ונכונות לשאת בתוצאות, אף המרות ביותר: מוות בתלייה.
לא נותר עוד אלא לסכם ולומר שלוחמי ולוחמות לח״י, בכוח אמונתם בצדקת דרכם לא איבדו את רוח הלחימה והמשיכו במלחמה בבריטים, ללא רתיעה למרות כל הקשיים והעוולות מהם סבלו. הם לא נואשו גם בעת משפט ומאסר. הכוח המניע היה המסירות לרעיון האידיאולוגי שהוביל למלחמה למען חרות לעם היהודי והקמת מדינה בארץ ישראל.
ממש כמו אז, כך גם היום בימי המלחמה הקשים של שנת תשפ”ד, מתגלה פעם אחר פעם רוח הלחימה והנתינה המוחלטת של לוחמי ולוחמות צה”ל, שנלחמים בכל החזיתות, בכל האמצעים באויבים המאיימים לכלותינו.
ולסיום, זו הזדמנות להצדיע לייחוד האנושי של לוחמים ולוחמות עזי נפש, צנועים ונאמנים, חדורי רוח נתינה אז בימי המחתרת והיום, במלחמה הקשה לקיומה של מדינת ישראל.
מקורות מידע:
המאמר נכתב בעזרת הספר “מקורות לתולדות תנועת לוחמי חרות ישראל (לח”י)”, ליקט וערך: יעקב בנאי. הספר הוא לקט מאמרים ומידע שנכתבו על ידי לוחמי ולוחמות לח”י. בין הכותבים שדבריהם צוטטו ומאמריהם היוו השראה: יצחק שמיר – “מיכאל”, רות קוטליצקי – “עדית”, צבי פראנק “אליעזר”, אליעזר בן עמי – “יחזקאל”, חנה ערמוני – “שרה”.
“סיכומו של דבר” מאת יצחק שמיר, הוצאת עידנים – ידיעות אחרונות, 1994.