מאת: חגית גלטנר, בתו של לוחם לח”י סלבטור טורי גרשון – “אבנר”.
אברהם שטרן “יאיר”, מחולל לח”י, היה איש של חזון ומנהיג אמיץ. תפיסתו המדינית הייתה נועזת. במחשבה מקורית ובראיה מרחיקת לכת הוא קבע שיש לגאול את הארץ מידי השלטון הזר ואם יש צורך אז יש לעשות זאת בכוח הזרוע. חזונו של יאיר ואישיותו הייחודית היו מקור השראה לרבים שהלכו בעקבותיו בהיותו בחיים ועוד רבים אחרים שפעלו שנים אחר כך על פי חזונו ורעיונותיו.
במאמר זה נעמוד על מרכיבי אישיותו ודמותו הכריזמטית כפי שעולים מפרסומי המחתרת ומעדויות לוחמיו.
שנתיים לאחר הרצחו בכ”ה בשבט תש”ד פורסמה על ידי מחתרת לח”י חוברת לזכרו של “יאיר”. בין הכותבים היו ד”ר ישראל (שייב) אלדד, דוד שטרן, נתן ילין-מור “גרא”, לילה שטרסמן וחיסיה שפירא.
החוברת שפורסמה בספר “לח”י כתבים חלק א'” ממחישה לקורא את האובדן הגדול של חברי המחתרת. אבד המנהיג ומוביל הדרך ואלה שבחרו בדרכו ממשיכים את המלחמה להקמת מדינה לעם היהודי.
ד”ר ישראל אלדד כתב על תורת חייו ומותו, בדבריו הוא מדבר על האובדן של המנהיג ועל צוואתו הרוחנית שממשיכה לחיות בקרב אנשיו:
“בשבילנו – חייליו – תלמידיו – לא נפסקו חיי יאיר באותו כ״ה בשבט. אותו מאורע מסמן לנו אך תאריך מסוים בדרכו רבת הפעלים ורבת המעש. ואם בכ״ה שבט תש״ב ניטל גופו מאתנו, לא היה בכך משום סיום לקיומו הארצי. אישיותו נתגבשה בתוכנו: היא שליותה אותנו מאז ועד עתה, הדריכה, תבעה.
הופיע בפנינו יום יום, לא כרוח ערטילאית בלבד, אלא כמציאות קיימת וחיה, שאפשר לתפוש אותה בחושי אדם: לשמוע קול ולראות דמות בעיניים ממש, לא בדמיון. כי תמיד רגילים היינו לראותו ולשמעו בתוך המחתרת ומתוך המחתרת, במקום שקרני השמש הברוכה שלנו אינן חודרות בשפע. מרתף בסימטה־פלונית, עליית־גג ברחוב מזרחי ב׳, או בית־עולם בנחלת־יצחק — הקול מגיע אלינו בצלילותו ובהירותו. הרוצחים לא השיגו את המטרה, שאליה שאפו. נהפוך הוא: קומתו של יאיר גבהה, דמותו הולכת ומתרחבת, גדלה לממדי ענק, ונחלתו — חיי עולם. הוא חי ופועל בתוכנו כאחד ענק ולא מצבה נקים לו עתה.“
נתן ילין-מור “גרא” שרטט את דיוקנו של “יאיר”, קשר לו 7 תארים ומפרט דרכם את כוחו של “יאיר” כמנהיג:
המחולל. בעומק מחשבתו הוא בחן ובדק כל רעיון. לא הלך בדרכים סלולות ולא נהה אחר דעות מקובלות. הוא הפך והפך במשמעות הציונות בעיניו ולא חסך ביקורתו. לבסוף, “הציב את המטרה: חרות ישראל במלחמה. ויצר את המכשיר המגשים: לוחמי חרות ישראל.”
הדיאלקטיקן. “יאיר” היה איש ניתוח מעמיק אשר ההגיון שלט במחשבותיו. תכניתו הייתה מלאכת מחשבת של סיבות ותוצאות. מסקנותיו היו תוצאות של הוכחה. ילין-מור מתפעל מהפשטות שהייתה במערכת רעיונותיו ומציין שזהו הסימן המובהק לגאוניות. “המחשבה קודמת למעשה”
איש החזון. ההווה היה לו חומר להערכת כוחות למלחמת העתיד. העבר, מבחינתו, מחייב ותובע. הוא ראה בעיני רוחו את משאת נפשם של גיבורי העבר העבריים שנשאו עיניהם לארץ המובטחת וכבשו אותה בכוח הזרוע כמו יהושע בן נון, דוד המלך והחשמונאים. “יאיר” קבע את החזון הגדול ובכך יצר אומה עוד בטרם התגשם החזון. הוא עורר בקרב הלוחמים את התשוקה להילחם בעד החזון. “רצוננו להיות לעולם בני חורין” כך כתב בשירו “חיילים אלמונים”. לוחמי החרות התחזקו והתגברו כי הם לא זנחו את החזון. החזון סייע להם בעת מצוקה ומשבר ועורר אותם לחזור שוב ושוב אל החזית.
המאמין. “יאיר” האמין בעתיד האומה. ילין-מור כותב על אמונה פנימית חזקה ומי שקרב אל “יאיר” היה חש את אותה אש האמונה שבו. “הוא האמין בקדושת האמת של מלחמה לחרות עברית.” לוחמי החרות אולי נראים מעטים וחלשים, אך האמונה הופכת אותם למנצחים. “יאיר” ידע שהמלחמה לא תהיה קלה והיא תדרוש קרבנות. הוא רצה לתת דוגמא אישית ללוחמיו. הוא הלך עד הסוף ללא רתיעה, מכיוון שהוא האמין בגודל הרעיון והחזון. הוא היה נכון להקריב את חייו במלחמת החרות. האמונה ש”יאיר” ישאיר אחריו תקים לו יורשים ומגשימים שיהיו נכונים להמשיך את המלחמה.
המדינאי. ילין-מור כותב ש”יאיר” היה המדינאי העברי הארצישראלי שהופיע בפני מדינאי אירופה כנציגה של המולדת המשועבדת. לא עוד עם גולה, חסר טריטוריה אלא עם עברי המבקש לשחרר מולדתו ומבקש סיוע ממדינאי העולם לשם כך.
המשורר. השירה ל”יאיר” הייתה כנשק. שיריו שימשו כלי להביע את דעותיו בשורות מצומצמות. שיריו לא היו במקום פעולה, אלא כדי לעורר את הלוחמים לפעולה. בזמן כתיבת דיוקנו (שנתיים לאחר הרצח), מציין ילין-מור שרוב שיריו של “יאיר” גנוזים עדיין. אך הוא מאמין ששיריו יהוו עבור הנוער העברי אבן שואבת לרוח קרב.
המושלם. לדבריו של ילין-מור, גם מראהו החיצוני העיד על מנהיגותו של “יאיר”. עיניו הביעו אמונה חזקה, מצחו העיד על תבונתו, קולו השקט והמתון הרעיד את נימי הלב וקומתו הזקופה נראתה גבוהה משהייתה ומעוררת כבוד. הוא אהב את האומה ושנא את המשעבד. “הוא היה מושלם. ובחייו הקצרים חולל את המהפכה הגדולה: קבע מטרה והניח יסודות למלחמה. הוא חרש את קרקע הלבבות וזרע בתוכם אמונה. הזרע ינבוט ויציץ. העם יצא למלחמה וינצח. וכשישאלו: מי חולל את הפלא?,
ויענו קצרות: י א י ר !
עשרות שנים לאחר ימי המחתרת ישבו לוחמי ולוחמות המחתרת, העידו וסיפרו את קורותיהם במחתרת. אחדים מהם שפגשו את “יאיר” שיתפו ממחשבותיהם וחוויותיהם מהאדם שפגשו.
פרידה ילין מור, רעייתו של נתן ילין מור מספרת על התרשמותה מ”יאיר”:
“עם יאיר נפגשתי בשבוע הראשון לבואנו ארצה, התרשמתי אז מאוד ממנו, אומנם הפגישה הייתה קצרה, נפגשנו ברחוב, הייתה האפלה בגלל המלחמה, הוא הופיע מהחשכה, שמעתי את קולו, לחיצת יד, החלפת כמה דברי ברכה ואז נתן התרחק איתו, הרושם היה עצום, פגשתיו עוד פעמים אחדות בביתנו. הקסם שלו היה מדהים. זכורה לי היטב אחת הפגישות איתו, נקבעה פגישה בביתנו, אני הגעתי קצת מאוחר יותר וכשנכנסתי לחדר ראיתי את ידידה שלי אמה, אשתו של הצייר אברמוביץ’ יושבת עם יאיר ונתן. נבהלתי, זה היה תקופה קצרה לפני שהתפרסמו תמונותיו. אולי כבר אחרי זה. נשענתי על משקוף הדלת והתמונה שהתגלתה לנגד עיני הייתה שוב מדהימה. האווירה הייתה עליזה, השיחה קלחה, כשליוויתי את אמה לדלת היא שאלה אותי מי הוא האיש המקסים הזה. לא התעורר בליבה שום חשד, יאיר היה אומן השיחה הקלילה.”
אליעזר סירקיס – “משה” התגייס לאצ”ל בשנת 1938. הוא עבר אימוני נשק ולאחר־מכן פיקד על קבוצות צעירים. אולם לאור מומחיותו בתחום הרדיו, הוטל עליו לבנות משדר עבור שידורים חשאיים של האצ”ל. בשנת 1940, בעת הפילוג באצ”ל, הלך אליעזר עם אנשי “יאיר” והיה לאיש לח”י. הוא המשיך לעסוק במומחיותו ובנה משדרים. בעדותו הוא מספר על סגנון הדיבור של “יאיר”:
“כאשר יאיר דיבר – לא שמעת כל התלהבות בדבריו. הוא היה מדבר בצורה אטית מאד ובקצב אחיד. כל מילה כאילו הייתה ספורה בדיבור, אבל לאחר מכן, כאשר רצית להוציא מילה אחת ממה שהוא דיבר, ראית אינך יכול להשמיט אפילו מילה אחת. יאיר לא דבר אף מילה מיותרת אחת.”
יעקב (ישקה) אליאב – “אביאל”, גם הוא הלך אחר “יאיר” בפילוג מאצ”ל. בשנת 1941 מונה קצין תכנון והדרכה ארצי וחבר המפקדה. היכרותו עם “יאיר” החלה עוד בתקופת אצ”ל. הוא מספר על פגישה עמו:
“באותה תקופה, בשנת 1934 התחילה להתגבש מנהיגותו הרוחנית של יאיר, בקרב אנשי השורה היה שמו מפורסם. הוא היה אדם שחיבר את ההמנון, הוא היה אדם שכותב את המאמרים הראשיים ב”חרב”. באותה תקופה הופיע עיתון המחתרת הראשון הידוע בשם “החרב”. הייתי נפגש עם יאיר ובפגישות היינו משוחחים על הבעיות שהתעוררו אצלי. בראש ובראשונה בקשתי מיאיר הדרכה טכנית. הוא המליץ לי על מספר ספרים וביניהם ספרים שהוא עבד עליהם לצורכי הספר “האקדח” אשר הוא ורזיאל כתבו (תחת השם ד.ראש, ראשי תיבות של דוד רזיאל ואברהם שטרן). על הבעיות האידיאולוגיות אמר, לא נדבר.“
אליאב משווה בין דוד רזיאל ל”יאיר”:
“ראיתי בו ביאיר איש מחשבה שענינו על מחשבתו של האדם, אל פיתוח מחשבתו של האדם, לרזיאל הייתה גישה צבאית. אם להבדיל בין שניהם, אפשר לומר שרזיאל שם לב יותר לצורה ויאיר שם לב יותר אל התוכן.“
חיסיה ראובני – “אלינוער” הצטרפה למחתרת לח”י בשנת 1941 והפכה להיות המקשרת של “יאיר”.
היא מעידה, כי כאשר הציעו לה תפקיד מקשרת, היא לא האמינה שיתאפשר לה להכיר את “יאיר”. אלא שהיותה חדשה ולא מוכרת היה היתרון שלה כמקשרת. חיסיה מעידה על האווירה בחדרו של “יאיר”:
“עולם אחר היה חדרו של יאיר. היתה בו רגיעה בלתי רגילה. זה היה אי בתוך ים של שנאה ושל רדיפות. קצת משונה, כי אחרי הכל הוא היה מוקד הרדיפות.“
“יאיר” לא הפגין פחד והיה נכון להקרבה, מלחמת החרות הייתה חשובה לו מחייו. חיסיה מספרת:
“פעם סיפר לי שיצא בערב. התמונות שלו כבר התפרסמו בעיתון והיה פרס על ראשו. הוא סיפר שעברו לידו אנשים והאירו את פניו בפנס. אני התרגשתי ואמרתי לו שהוא לא נזהר מספיק, חלילה עלול לקרות לו משהו, אז מה יהיה על המחתרת? ואז הוא ענה לי שאין תנועת חרות תלויה באדם אחד וגם לא בהרבה אנשים. ברגע שנזרק רעיון החרות אי אפשר לעקור אותו, גם אם אנשים ייהרגו.“
חיסיה מוסיפה על שיחות שהיו לה עם “יאיר” ועל התעניינותו בעולם החיצוני. יאיר דאג לאנשיו והתעניין בשלומם:
“היו הרבה שיחות עם יאיר. בדרך כלל יאיר שאל אותי הרבה על האווירה בחוץ, דעות של אנשים, איך משפיעים הכרוזים שלנו, מהי האווירה בין החברים, הוא שאל תמיד על הקשר עם החולים ועם משפחות האסירים. האם דואגים להם מספיק. הוא זכר שמות של אנשים רבים שאני לא הכרתי ורק שמעתי עליהם ושאל לשלומם. חוץ מזה דיברנו על המצב בארץ בכלל. אני זוכרת שהיו איתי כל מיני ספרי שירה, שירה עברית ודיברנו על זה לא פעם.“
באותו הקשר של עניין בעולם החיצון “יאיר” ביקש להיפגש עם מיכאל יכינזון, אחד מחברי אצ”ל שלא הצטרף ללח”י. יכינזון מספר על פגישותיהם:
“…באתי לחדר הזה וכעבור 5 דקות הופיע בדלת יאיר בלווית אברשה בלאס ועקיבא ברון. הפגישה נמשכה משעה 8 בערב עד קרוב ל-12 בלילה הרוב המכריע של הזמן הזה, דברתי אני ויאיר רצה לשמוע מפי על המצב המדיני בכלל, על המרכז היהודי בעולם וכאן בארץ, ועל תפקידה של התנועה הלאומית ותנועת המחתרת, והשיחה נמשכה קרוב ל-3 שעות. נדמה לי שההרצאה הזאת עשתה רושם על יאיר, ובפגישה השנייה כאשר הוא הודיע לי את תשובתו על תכניתי להגיע ללח”י ובקש אותי שלמרות אי הסכמתי להיכנס בתור חבר בארגון, הוא רוצה להיפגש אתי לעתים תכופות כדי לשמוע ממני סקירות ולהתייעץ אתי על בעיות מעשיות…”
“יאיר” היה אדם שהשאיר רושם רב על אנשיו ועל אלה הבאים עימו במגע. יצחק שמיר – “מיכאל”, אחד משלושת חברי מרכז לח”י ולימים ראש הממשלה השביעי, מספר על דמותו של “יאיר” בספרו האוטוביוגרפי “סיכומו של דבר”. שמיר מציין שהוא מתקשה לכתוב על “יאיר” מבלי לגלוש לרגשנות מפני שאישיותו וחייו עמדו תמיד בסימן של דרמה עזה. שמיר מספר עליו שהיה בראש ובראשונה מהפכן אמיתי. לא התעניין בפוליטיקה ולא העסיקו אותו גינונים צבאיים. “יאיר” היה אמן החשאיות המעשית. לדוגמא: “יאיר” נהג לכתוב באותיות דפוס כדי שהקורא לא יוכל ללמוד שום דבר על אישיותו של הכותב.
שמיר ו”יאיר” לא הרבו להיפגש. הם היו נפגשים בלילות, בפינות רחוב ובחסות האפלה. תוך כדי צעידה הם התוו דרכי פעולה והסדירו עניינים שונים. הוא זכר היטיב את אחת הפגישות וכן את קור רוחו ונחישותו של “יאיר” שהפגין באותה פגישה.
“פגישה אחת, סמוך למעצרי הראשון בידי הבריטים, נותרה חרותה בזכרוני. שוטטנו בסביבות בית הבימה של היום, ברחוב יהודה הלוי, בשדרות רוטשילד ובסבך הסמטאות הסמוכות. יאיר דיבר בקול נמוך, בלחש, אך מילותיו היו ברורות, בהירות וקשות…
…אחר כך הזכיר את האפשרות שהוא עצמו ייעצר באחד הימים. הוא היה בטוח, כך אמר לי, שהמעצר הזה לא יהיה ממושך – מפני שהבריטים יירו בו וירצחוהו בו במקום. הוא דיבר על כך בקור רוח גמור, בלי שמץ רגשנות, ובלי שום פחד מפני החזית הזאת.”
בהמשך “יאיר” אומר לשמיר שיש להימנע ממעשי נקם וצריך להתמקד בייעול המחתרת ובהעמקתה כדי להמשיך במלחמה בלתי מתפשרת נגד השלטון הזר.
דבריו של “יאיר” היו כצוואה ליצחק שמיר, הוא הצליח לברוח ממאסרו במחנה מזרע ופנה לשקם את המחתרת.
לאחר רצח “יאיר” פעלה מחתרת לח”י עוד שש שנים עד להקמת מדינת ישראל. לוחמים רבים נשאו בליבם את דמותו ואת חזונו של “יאיר” עד להשגת המטרה. גם לאחר קום המדינה התגייסו מרבית חברי המחתרת לצבא הגנה לישראל והמשיכו במלחמה לקוממיות המדינה.
מקורות מידע:
עדויות של לוחמי מחתרת לח”י: פרידה ילין מור – “אפרת”, חיסיה ראובני “אלינוער”, אליעזר סירקיס “משה”, יעקב (ישקה) אליאב – “אביאל,
עדותו של חבר אצ”ל: מיכאל יכינזון.
חוברת לזכרו של יאיר, שבט תש”ד, פורסמה בלח”י כתבים – כרך א’, הוצאת יאיר.
“סיכומו של דבר”, יצחק שמיר, בהוצאת ידיעות אחרונות, 1994.