יעקב נולד ביום י’ בשבט תרפ”ד, 16 בינואר 1924 בעיר לובלין בפולין להוריו ברכה ויהושע גרינברג. אביו היה יהודי דתי. בשנת 1938 עלתה המשפחה ארצה והשתקעה בדרום תל־אביב. בשל המצב הכלכלי הקשה, נאלץ יעקב לצאת לעבודה בגיל צעיר, בכדי להשלים את השכלתו, המשיך ללמוד בשיעורי ערב. הוא היה חבר בתנועת נוער דתית ובשנת 1943 הצטרף למחתרת לח”י, מתוך שאיפה להילחם לסילוק הבריטים מארץ־ישראל.

יעקב הצטיין בקור רוח, בתבונה ובתושיה רבה, תכונות שסייעו לו בפעולותיו במחתרת. היה ממקימי המחלקה הטכנית של לח”י, שיצרה, בין היתר, את חומר הנפץ אותו פיתחה, ששימש לפעולות חבלה רבות, כולל פיצוץ בניין ה”סאראייה” ביפו.

בליל 1 בנובמבר 1945, הוא הלילה הראשון של “תנועת המרי העברי”, נפצע יעקב קשה בניסיון לפוצץ את בתי הזיקוק במפרץ חיפה. מטען חומר נפץ, אשר הוכנס לשטח בתי הזיקוק – מבעוד מועד – התפוצץ בגלל תקלה. מההתפוצצות נהרג משה בר־גיורא (ישראל) וחברים נוספים נפצעו.

יעקב הצליח להמלט, אולם תעודת הזהות שלו נשארה במקום התאונה. הוא הועבר לבית־חולים בחיפה. רסיסים רבים מההתפוצצות נשארו בגופו עד סוף ימיו. מאותו יום נאלץ לרדת למחתרת ופעל במנגנון הקבע של לח”י. יעקב השתתף בפעולות רבות: החרמות כספים ואבני חן למימון פעולות המחתרת; היה בין משחררי ד”ר ישראל אלדד, שהיה חבר מרכז לח”י, ממרפאת הד”ר טרוי בירושלים, אליה הובא לטיפול. השתתף בהתקפה על שדה־התעופה הצבאי הבריטי על יד כפר סירקין, בו פוצצו כעשרה מטוסי־קרב מסוג ספיטפייר.

במהלך פעולה משותפת עם האצ”ל, בניסיון לשחרר את האסירים מבית־הסוהר המרכזי בירושלים, נשאר תקוע בתוך תחנת מכבי האש הצמודה לבית־הסוהר למשך כל הלילה. ברוב תושיה מנע מהערבים מלהסגירו לבריטים, על־ידי כך שאיים עליהם לפוצץ קופסת גפרורים שלאמיתו של דבר הייתה ריקה.
עם הקמת המדינה, גוייס לצה”ל יחד עם חברי לח”י, לחטיבה 8. הוא לחם בגדוד 89 והשתתף בכל קרבות מיבצע דני, שחרור הדרום והנגב, וכיבוש עוג’ה אל חפיר.

אחרי המלחמה נשא לאישה את אסתר מכטינגר, חברתו במחתרת, הקים מפעל לדודי שמש ורכש בית בצהלה. נולדו להם בת – אורנה, בן – תמיר, וששה נכדים. אחד הנכדים נקרא דן על־שם כינויו של יעקב במחתרת.

יעקב נפטר ביום כ”ה באלול תשמ”ז, 19 בספטמבר 1987, בהיותו בן שִשים ושלוש ונטמן בבית־העלמין ברמת־השרון.