משה נולד ביום כ’ בשבט תרצ”ב, 28 בפברואר 1932 בעיר פלינץ, פולין. בן לאביו ישראל ולאמו פסיה, ואח לאדלה וחיה. המשפחה עלתה ארצה בשנת 1936, חודשים ספורים לפני פרוץ המאורעות. משה למד בבית ספר “הכרמל”. עם גמר לימודיו, עבר לעבוד במסגרות.

במשך מספר שנים היה חבר פעיל בתנועת “מכבי הצעיר”. שנות נעוריו עברו עליו בתקופה קשה: ימי מאורעות תרצ”ו–תרצ”ט ולאחריהן מלחמת העולם השניה ותוצאותיה – השואה, שנחתה על בני משפחתו שנשארו בגולה, יחד עם כל עם ישראל באירופה.

בטרם מלאו לו 14 כבר היה פעיל בשורות לוחמי חרות ישראל, שם היה ידוע בכינוי בן־ציון, או גם “בנצי”. הנער, שכמעט ולא ידע פחד מהו, העריך והעריץ את המדריכה־המחנכת “אריאלה”, היא לאה פריזנט, שהיתה אך בשנתיים מבוגרת ממנו – אך כל כולה סמכות ואחריות. על אף עליזות הנעורים שהיתה טבועה בישותו ידע להתמסר, במשך ימים וחודשים ארוכים, לעבודה בבית הדפוס של המחתרת.

שבועיים לאחר קום המדינה, בשייח־מוניס בהתגייסות המקובצת של לוחמי חרות ישראל לצה”ל בכ’ באייר, תש”ח, 29 במאי 1948 – היה גם משה בן ה־16 בין המתגייסים.

בפלוגה א’ של גדוד הפשיטה הממוכן (הקומנדו) 81 (לימים 89), הוקמה כיתה של צעירי לח”י, אליהם הצטרף גם נער יוצא אצ”ל – כולם מתחת לגיל הגיוס. היה ביניהם עולה חדש והיה ביניהם גם אסיר־עולם. הם כונו בחיבה בפי חבריהם הבוגרים יותר: כיתת ה”ווזווזים”, במובן של ינוקות, אפרוחים.
כיתת “ווזווזים” זו סימלה במהותה ובגורלה את “מגש הכסף” של נתן אלתרמן. נתיב הקרבות המפואר של פלוגה א’, בפיקודו של יעקב גרנק, הוא דב “הבלונדיני הגבוה” – הנו גם נתיב הדמים של כיתה זו של עולי־הימים. ראשון חלליה של הכיתה נפל באחד מקרבותיה הראשונים של הפלוגה, ובאחד הקרבות האחרונים, בעוג’ה אל חפיר, בו נפל גם המ”פ והמ”מ שלה – נתרסקה הכיתה כאשר עוד שלושה ממנה נפלו.

ראשון חלליה של הכיתה היה משה גולדברג. היה זה ב”מיבצע דני”, בקרב על משלט דיר טריף בו נפלו מלבדו עוד חמישה לוחמים. המקלע עליו היה מופקד נדם רק לאחר שנדם לבו, בד’ בתמוז תש”ח, 11 ביולי 1948. משה נטמן בחלקה הצבאית בבית־העלמין נחלת־יצחק בתל־אביב.