מעצר בלטרון
עמנואל (שטרסברג) הנגבי הידוע בכינויו “אדם”, מבכירי לח”י, היה עצור מנהלי במחנה העצורים בלטרון. הוא השתתף באופן פעיל בחפירת מנהרת הבריחה באורך 76 ממטר שנחפרה בחשאי כדי לאפשר את בריחת ה-20. המנהרה, שחפירתה החלה בתחילת 1943, הייתה כבר מוכנה באמצע חודש יולי 1943, אולם בהוראת יצחק שמיר, חבר מרכז לח”י, עוכבה בריחת האסירים בחודש ימים בשל חוסר אפשרות למצוא מקומות מסתור ל-20 הבורחים.
עמנואל הנגבי, לא רצה להמתין והחליט לברוח לבדו. הוא רצה לשכנע את יצחק שמיר שלא לדחות עוד את הבריחה מחשש שבעונת הגשמים המתקרבת תוצף המנהרה ותתגלה. הדרך הטובה ביותר הייתה “להתאשפז” בבית החולים הממשלתי במגרש הרוסים בירושלים, בו השמירה הייתה פחות קפדנית. משם ינסה הנגבי להימלט.
בספר “ימים אדומים” מספר מתי שמואלביץ על תעוזתו של עמנואל הנגבי:
“הדחייה אינה מוצאת חן בעיני עמנואל. הוא חסר סבלנות. ערב אחד הוא מכריז: ‘רבותי, אני בורח, ובעצמי אטפל בסידורים הדרושים לנו בחוץ.’
אנו מכירים את עמנואליק שלנו ויודעים, שאין אצלו מרחק רב בין ההחלטה למעשה. אך הפעם הקלנו ראש בדבריו. חשבנו שהוא פשוט חומד לו לצון.
‘איך תברח?’ אנו שואלים.
‘ממחר אלך בכל יום לרופא, אתלונן על כאבים בקיבה, ואטען, שלפי דעתי נפתח התפר הפנימי של הניתוח שעברתי לפני שנתיים.’
‘נו, ומה הלאה?’
‘אני חושב שאם אתמיד בתלונות משך שבוע ימים, ישלח אותי הרופא לבדיקה בבית החולים הממשלתי בירושלים, ואם רק אגיע לשם – אסתדר. גם אם אצטרך לתפוס כלי מאחד השומרים ולירות בהם – לא אירתע. אני מבטיח לכם, שאבוא לשדה “למשוך” אתכם, כשתצאו!’
אנו מלגלגים עליו. סתם מקשקש…”
אשפוז בבית החולים בירושלים
ביום 16 בספטמבר 1943 עלה במוחו של הנגבי הרעיון כיצד להתאשפז. במהלך התעמלות שערך במחנה “נתפס” לעמנואל הגב. הוא החליט להמשיך את ההצגה ולהעצימה. הוא נשכב ללא נוע ולמקום הוזעקו סוהרים שהעבירוהו בזהירות למרפאת המחנה. הרופא במקום הזעיק בדחיפות אמבולנס מחשש שנגרם סיבוך מניתוח קודם שעבר עימנואל בבטנו. טרם פינויו לבית החולים, באזיקים ותחת אבטחה כבדה, קיבל מנתן ילין מור “גרא”, שהיה אף הוא מעצורי לטרון, פתק ובו פקודה: “ברח אם תוכל”.
בהגיעו לבית החולים הוא אושפז בחדר מסורג בקומה השנייה המיועד לכ-60 אסירים ודלתו הייתה תחת שמירה כל שעות היממה.
למזלו הטוב, נשארו ברשותו בגדיו האזרחיים והם אוחסנו מקופלים בקפידה בארונית קטנה ליד מיטתו.
לאחר יומיים כמעט ללא תנועה, כשהוא ניזון מנוזלים בלבד, מכדורים ומשככי כאבים, קיבל אישור לרדת לשירותים. הנגבי העמיד פנים והלך את 10 המטרים ממיטתו לשירותים במשך זמן ממושך, כשהוא נתמך ע”י האחיות הרחמניות ומבקש מעת לעת לנוח.
עמנואל החליט שהבריחה תתבצע במשמרת של סוהר אשר שמירתו הייתה פחות קפדנית. החלטתו הייתה להימלט בבוקר יום 25 בספטמבר 1943 בשעה שהתנועה במסדרונות בית החולים רבה וקל יהיה לו להיטמע בקהל המגיע לביקורי חולים.
במהלך הלילה הוא נטל בתנועות איטיות את בגדיו האזרחיים, ותוך תנועות הממחישות את “כאביו” הוא לבשם ומעליהם לבש את הפיג’מה תוך שהוא מקפל את שולי מכנסיו אל מתחת לפיג’מה. עם בוקר ביקש לגשת לשירותים ולמקלחת, וכמובן עשה זאת באיטיות מופגנת תוך מנוחה לפרקי זמן ארוכים בדרך. הפעם הלך השוטר בעקבותיו וביקש להיכנס יחד עמו למקלחת, אך עמנואל דרש ממנו לצאת.
הוא נכנס לשירותים, נעל את הדלת, פשט את הפיג’מה והשליכה על הרצפה. בטרם יצא הציץ פעם אחרונה בעד חור המנעול ונוכח לדעת שהשוטר השומר מסתודד עם אחת האחיות ומבקש ממנה לבדוק מדוע מתעכב האסיר. היא נקשה על הדלת והוא השיב לה שהוא סובל, במחילה, משלשול. עמנואל החליט לוותר הפעם, לבש חזרה את הפיג’מה וחזר למיטתו. הוא נאלץ לפשוט את בגדיו במהירות משום שביקור הרופא עמד להתקיים כעבור זמן קצר.
הבריחה
למחרת, ביום 26 בספטמבר 1943 נערך הניסיון השני: גם הפעם ירד עם בוקר לשירותים כשמתחת לפיג’מה לבש את בגדיו האזרחיים, חולצה לבנה ומכנסי חאקי. כשהגיע לשירותים פשט את הפיג’מה במהירות, הציץ בעד חור המנעול, וכשנוכח שהדרך פנויה הזדקף, פתח את הדלת וכשמקטרת בפיו פנה למסדרון לכיוון חדר המדרגות בהליכה נינוחה. בחדר המדרגות גילה להפתעתו את הסרג’נט מאנשי המשמר עולה מולו, ובתגובה מהירה התכופף עמנואל כשורך את נעליו, הזדקף שנית ויצא דרך שער בית החולים אל מחוץ למגרש הרוסים לחופש המיוחל.
עוד מספר מתי שמואלביץ:
“כעבור שבוע קיבלנו מכתב מעמנואל:
עליכם להתאזר בסבלנות. ההכנות מתקדמות. הבטחתי, כי אבוא לקבל את פניכם ואבוא! אל תתעצבנו, חכו בסבלנות….”
עמנואל הנגבי אכן חיכה ל-20 הבורחים מלטרון סמוך לפתח המנהרה.
מקורות מידע:
“כך ברחנו לחזית”, אנשל שפילמן (עורך), פרק “החולה המדומה” מאת עמנואל הנגבי, הוצאת המדרשה הלאומית, 1979.
“בימים אדומים”, מתי שמואלביץ, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 1978.
“סיפורה של לוחמת”, גאולה כהן, הוצאת המדרשה הלאומית והוצאת יאיר, תשמ”ג.