משה רוזנר, בכינויו המחתרתי “בן מנחם” היה בארגון האצ”ל. אחר שעִייֵן בגיליונות “החזית” שבהוצאת לח”י, החלו הלבטים, ולבסוף הצטרף ללח”י. לאחר מעצר קצר, שהגיע לידיעת מוריו בסמינר למורים בו למד, נאלץ לעבור לתל אביב ולאזור השרון, לפעילות מלאה. מאוחר יותר הפכה נתניה למרכז פעילותו, ואִתה אזור השומרון כולו, שכלל את חדרה עד זכרון יעקב. פעילותו המרכזית הייתה בגיוס לוחמים והפעלת אוהדים, תוך הכנת בסיסי פעולה ומחסני נשק.
“בן מנחם” היה מעורב במשימה לארגון הבורחים מכלא עכו לאחר הפריצה ביום 4 במאי 1947. הוא נעצר על ידי הבריטים בטתו יום ונכלא עם שני חברים נוספים במחנה המעצר בלטרון. משה שהה תִשעה חודשים ב”פנסיון”, עזר בחפירת המנהרה, שנתגלתה לאחר חפירה של 90 מ’.
בראשית שנת 1948, בשל המצב הביטחוני המסוכן, החליטו הבריטים להעביר את כל האסירים והעצורים מבתי הכלא ומחנות המעצר ולרכזם במחנה המעצר עתלית.
המעבר היה מתוכנן להימשך 5 ימים. אנשי לח”י ואצ”ל הגו תכנית בריחה. הם תכננו להסתנן לאחת מחמש משאיות הציוד ולנסות להימלט ממנה בדרך. התכנית הייתה שארבעה מהעצורים יכנסו ל- 4 ארונות המיועדים להעברה ובדרך יחליטו היכן לקפוץ מהמשאית.
ביום 12 בפברואר 1948, באחד מימי העברת המחנה, נכנסו הארבעה אל הארונות והועמסו על ידי חבריהם על גבי המשאית. מפקד המחנה נותן הוראה להוריד את הארונות ולהחזיר למחסן. הארבעה יצאו מן הארונות.
ברוך וינר, איש אצ”ל מספר כי החליט בכל מחיר לברוח. הוא עלה על המשאית כאילו הוא עוזר להעמיס את הציוד. בקפיצה מהירה, בחסות חבריו שהעמיסו שולחן למשאית, הוא עלה למשאית, הבחין בארון הקודש ונכנס פנימה.
באותו רגע, וינר הבחין כי מישהו פותח את ארון הקודש, קופץ עליו ונכנס פנימה. היה זה איש לח”י, וינר ורוזנר הוסתרו על ידי חלקי ציוד והברזנט נסגר על המשאית העמוסה.
שיירת המכוניות המלווה במשמר יצאה את המחנה באין מפריע. רוזנר ווינר התאמצו לצאת מתוך ארון הקודש, חוררו את הברזנט כדי שיוכלו להשתלשל החוצה. כאשר המשאית הגיעה לתחנת “אגד” ברמתיים, וינר קפץ ראשון קדימה וימינה ונבלע בתוך הקהל. רוזנר קפץ מיד אחריו לשמאל הדרך, ברח דרך בתי המושב וניצל.
לאחר קום המדינה הגיע משה רוזנר לשייח מוניס והתגייס לחטיבה 8, גדוד השריון 82, כסמל קשר של פלוגה ג’. נפצע שלוש פעמים בזו אחר זו בעת כיבוש דיר־טאריף, ובסיום שירותו נפצע קשה בעת כיבוש עיראק סואידן, היא מצודת יואב.