יעקב בן אברהם ולאה נולד בשכונת הבוכרים בירושלים ביום כ”א בתשרי תרפ”ה, 19 באוקטובר 1924, למשפחה שומרת מצוות שעלתה ממשהד, איראן, בראשית המאה. במשפחתו היו שני בנים ושתי בנות. האב פרנס את המשפחה בעיסוקו כנאמן לטיפול ברכושם של יהודים מאיראן, שבנו בתים בארץ, בעוד הם עצמם נשארו בגולה. יעקב למד בחדר ובתלמוד תורה וכן בבית־הספר “אליאנס”.

בגיל 10 הצטרף ל”מכבי הצעיר” והשתתף ב”מכביה” השנייה. מגיל 14 היה חבר ב”ברית הנוער העברי הלאומי”, שהיה תא באצ”ל, שם קיבל את הכשרתו הראשונה בשימוש בנשק. האמונים התקיימו בקיבוצים אשדות יעקב, אפיקים, שער הגולן וגינוסר, כשמשתתפי הקורסים מסייעים לקיבוץ הן בשמירה והן בעבודה. עם הפילוג, הצטרף ל”ארגון הצבאי הלאומי בישראל” (לאחר־מכן לח”י), שם נתקבל על־ידי יאיר עצמו. השתתף בגיוס כספים וכן גייס חברים נוספים לתנועה, בעיקר מקרב חברי אגודת הנוער הציוני “מצדה”, שיעקב היה בין מקימיה וכיהן בה כמזכיר סניף ירושלים.

בשנת 1944 נעצר בעקבות הלשנה, נכלא ב”קישלה” ונחקר, ולבסוף נשלח למחנה המעצר בלטרון. לאחר כשנה, בדצמבר 1945, הוגלה לאריתריאה יחד עם עוד 55 גולים. משם הועבר לקניה למחנה “גילגיל”. כאן היה פעיל בלהקת הדרמה, בהדפסת עיתון העצורים “בדד”, וסייע בהדפסת ספרו של עוזי אורנן “הפה והאוזן”. ביולי 1948 הוחזר לארץ עם אחרוני הגולים.

יעקב לא התמהמה, ולמחרת הַגיעו ארצה התגייס לצה”ל ושובץ, לפי כישוריו, כמדריך כושר גופני. ארגן קורסים למדריכי ספורט בפיקוד הצפון, היה מדריך בבית־ספר לְמדריכי ספורט בבה”ד 3 וכן בבסיסים נוספים של צה”ל. בשנת 1950 שוחרר ועבד לאחר־מכן במשרדי ממשלה שונים בתפקידי פיקוח.

משנת 1957 הוא מתגורר בבאר־שבע. בשנת 1961 נשא לאשה את יוכבד לבית דרבקין, מורה במכללה למורים, ונולדו להם שתי בנות ובן: שרי העוסקת בהפקת אירועים, לאה, ד”ר למיקרוביולוגיה, ואשר, הנדסאי נוף. לזוג נכדים ונכדות. גם לאחר יציאתו לגמלאות, המשיך יעקב להתנדב בליווי משפחות עולים מברית־המועצות.

יעקב נפטר ביום י”א בתשרי תשע”ה, 5 באוקטובר 2014 והובא למנוחות בבית העלמין בנס ציונה.