מרים נולדה ביום י”ט באייר תרפ”ג, 5 במאי 1923 בעיר ג’ור, בהונגריה, בת לאליעזר ואסתר. משפחתה הייתה משפחה מתבוללת, אולם בהשפעת רב הקהילה, הצטרפה מרים לתנועה הציונית. לאחר סיום לימודיה התיכוניים, כבשו צבאות גרמניה הנאצית את הונגריה וביום 16 ביוני 1944 גורשו יהודי העיר ג’ור למחנה אושוויץ. כעבור שלוֹשה חודשים במחנה אימים זה, הועברה מרים, בתוך קבוצת נשים, לעיר ליפשטדט בגרמניה, שם הועסקו בעבודת כפייה במפעל לייצור תחמושת עבור הצבא הגרמני. גם אמה של מרים נמנתה על אותה קבוצה. אביה ניספה במחנה השמדה.

בעת השחרור, ביום 1 באפריל 1945, הן נמצאו בגרמניה. מאחר שסירבו לחזור להונגריה, נשארו במחנה עקורים בעיר קאוניץ, שם הכירה מרים את נתן, בעלה לעתיד, חייל ארצישראלי ששוחרר מהבריגדה היהודית ונשאר באירופה כרכז לעקורים, מדריכם ומכינם לעליה ארצה. בחודש יוני 1947 ‘גנבה’ מרים את הגבול לצרפת והגיעה לפריס, שם גויסה ללח”י על־ידי מתתיהו רוזנברגר אילת (וולטר), ידידו של נתן ילין־מור. מרים צורפה לחוליה עליה נימנוּ יהודית (אשתו של מתתיהו), בטי קנוט, קריאל גרדוש, ואחרים וניתן לה הכינוי ‘יוליה’.

היא הועסקה כקשרית וכמפיצת חומר תעמולה באספות ובמפגשים של יהודים. אותה תקופה נאסרו בטי קנוט ויהודית רוזנברגר, בקשר למשלוח מעטפות נפץ. כתוצאה מכך נאלצה מרים להסתתר זמן־מה בפריס. בדצמבר 1947 הוסדרה לה, הודות לקשריו של נתן, נסיעה ארצה, במה שכּוּנָה אז “עליה ג’” (ביקור בארץ כתיירת בדרכון אמיתי והישארות בארץ). היא הצטרפה לגרעין התיישבותי אשר התנחל במושב משמר־הירדן, מיסודם של חיילים משוחררים מהבריגדה היהודית, כולם יוצאי בית”ר וחברי הארגון הצבאי הלאומי. מרים היתה נציגת לח”י היחידה. שם נישאה לבעלה, נתן בן־חיים.

במלחמת הקוממיות נכבש המושב על־ידי הצבא הסורי. רבים מבין חבריו נפלו בקרבות והאחרים הלכו בשבי הסורי. באורח נס הצליחו מרים ובעלה להימלט מהמקום כמה שעות לפני נפילתו.

עם שובם של חברי הגרעין מהשבי, לאחר המלחמה, הצטרפו למושב נורדיה בשרון.

למרים ולנתן נולדו שני בנים: דן ב־1950, ועודד ב־1960, ונכדים.

מרים נפטרה ביום ט”ז בסיון תשפ”ג, 5 ביוני 2023 והובאה למנוחות בבית העלמין שיכון ותיקים בנתניה והיא בת 100 במותה.