נציגי עמותת לח”י, רחל ברגר, גדעון פליישמן, מוטי ארז, חגית ואריק גלטנר, ביקרו את תאבת אבו גוש, בנו של חבר לח”י, שייח יוסף אבו גוש. הם עלו לקברו של יוסף והניחו זר לזכרו. יוסף אבו גוש סייע לבריחתה של גאולה כהן חברת לח״י מבית החולים של בית הכלא במגרש הרוסים בירושלים. באפריל 1947 תפסו כמה מאנשיו עמדות בבית־החולים וברגע הנכון עוררו מהומה שאיפשרה לגאולה לחמוק משומריה. בעקבות המעשה, נעצר יוסף, נחקר, ועונה קשות על ידי הבריטים. הוא שוחרר רק לקראת צאתם מהארץ ב־1948. נציגי העמותה ראיינו את תאבת, שסיפר להם על אביו ועל קשריו עם לח”י. בין השאר, הוא הזכיר את היחסים הקרובים של משפחת אבו גוש עם רומק גרינברג – “אלחנן”, שבזכותו התגייס יוסף ללח”י וסיפר על החאפלה שערכו חברי לח”י בכפר. הוא גם הרחיב על היחסים המיוחדים בין המשפחה ובין גאולה כהן והקריא קטע מספרה, “אין לי כוח להיות עייפה“, בו היא כותבת כי “מאז שיוסף הלך לעולמו, כל ביקור שלי בכפר אבו גוש, כפר שהפך לחלק משמעותי מנוף חיי, מוקדש לפגישה עם תאבת, בנו של יוסף, שהוא כבן משפחה לי. מאז שיוסף הלך לעולמו, אין ביקור אחד שלי בכפר אבו גוש שלא פוקד אותי רצון עז לעלות על קברו של יוסף ובשם עמי כפויי הטובה, שבהנהגתו יש כאלה שיודעים לאהוב את שונאינו אבל לשנוא את אוהבינו, לבקש סליחה” (עמ’ 39).
שקופית קודמת
שקופית הבאה