חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

עדות של בדיאן זאב וילי – “גבי”

עריכה : שרגא לביא - "שלמה"

זאב נולד ביום 26.1.1925 ‏בעיר צ’רנוביץ’, בוקובינה, רומניה. היה בן יחיד להוריו משה ונחה בדיאן. הוריו השתייכו לקהילה התרבותית של העיר. זאב הצטיין בלימודיו, למד נגינה והתקבל לבית-הספר היוקרתי בעירם. עוד בנעוריו הצטרף זאב לתנועת בית”ר, בה ספג חינוך ציוני לאומי, לאהבת ארץ- ישראל ולשאיפה לעלות אליה. בעת הכיבוש הגרמני הנאצי ברומניה, במלחמת העולם השניה, הצליחו הוא ומשפחתו לשרוד.
בשנת 1944 ‏הפליגו באניה רעועה לתורכיה ומשם, דרך סוריה, הגיעו לארץ-ישראל. הם נכלאו על-ידי הבריטים במחנה המעצר בעתלית.

חברים מספרים

היום 20 ביוני 1978. לפנינו זאב בדיאן. שמו במחתרת היה גבריאל.

נולדתי בצ’רנוביץ’ בוקובינה, רומניה, כיום רוסיה. משפחה ציונית. אבי היה חבר באגודת סטודנטים. קבלתי חינוך ציוני-לאומי. בגיל צעיר הצטרפתי לבית”ר, אמנם לא לשמחת אבי, אבל לבסוף, בהתחלת מלחמת העולם השניה, הודה בפני שאכן ז’בוטינסקי צדק ולא ויצמן. בזמן שהרוסים נכנסו לצ’רנוביץ’ בשנת 1940-1, פעלתי במן מחתרת תלמידים מאוד צמחונית, אך זה הספיק להחשיד אותי בעיני הרוסים שהספיקה להם על מנת לסרב לתת לי דרכון. סדרתי בגיל 16 דרכון פנימי, מין תעודה כזאת שקבל כל אזרח שהיה מעבר לחשד. קבלתי תעודה זמנית שהיתה בסופו של דבר מעבירה אותי לסיביר. אבל ב-22 ביוני 1941 פרצה מלחמת גרמניה רוסיה. כעבור שבועיים הגרמנים כבשו את העיר, ערכו פוגרומים. רצחו מאות יהודים ואז ראיתי בפעם הראשונה הרבה יהודים הרוגים. יכול להיות שזה היה הגורם לכך שנשבעתי לעצמי שדבר כזה לא יקרה עוד וכשלושה חודשים אחרי שהגרמנים כבשו את העיר, התארגנה שוב מחתרת בית”רית מאלה שעוד נשארו. הכוונה היתה לחדש את הקשר עם נציבות בית”ר ברומניה בבוקרשט, להקים תאים של בית”רים במחתרת, לקוות, להתכונן לאפשרות שתנתן, לברוח לא”י. הדבר לא התאפשר במשך שלוש שנים משנת 1941 עד 1944. להיפך, הרדיפות גברו. יותר ויותר בית”רים מהחברים שלנו הוגלו לאזור באוקראינה בשם טרנסניסטריה. מעטים, שעברו את הגיהנום הזה ונשארו בחיים, חזרו אחרי המלחמה. איתרע מזלי ואני נשארתי ולא הוגליתי לטרנסניסטריה. שלחו אותי לגירוש והמצב התחיל להשתנות אחרי קרב סטלינגרד. כשהרומנים הרגישו שהמצב הולך ומשתנה לטובת בעלות הברית, עדיין הייתי בצ’רנוביץ. בתקופה זו הכניסו אותנו לגטו. אח”כ הרשו לנו לצאת מהגטו, אבל הטילו עלינו הגבלות חמורות אחרות כגון: יכולנו לצאת מבתינו רק שעתיים בכל יום. כל פעילות בית”רית היתה אסורה במסגרת החוק הגרמני. לאחר שכולנו הלכנו עם טלאי צהוב, התאספנו לא רק בשעתיים האלה שיכולנו להסתובב ברחוב, לעיתים קרובות נפלנו לידי משטרה שחיפשה יהודים שהפרו את חוקי העוצר. נאלצנו להשתמש באמצעים שונים כגון שוחד ועוד, בשביל להשתחרר. באותה תקופה היתה לנו פעילות חשובה אחת והיא יצירת תאים שבהם הרבצנו את התורה הלאומית והבית”רית. הפעילות שלנו היתה להצלת בית”רים וחברי תנועות נוער אחרים מפולין שהצליחו לגנוב את הגבול ואשר אילו היו נתפסים היו מוחזרים בחזרה לידי הגרמנים בפולין והיו נהרגים מיד. אנחנו ארגנו רשת אשר עזרה לבחורים ובחורות האלה להסתתר בבתים, במרתפים ובמחסנים עד אשר נוצר הקשר עם בוקרשט. שם התנאים היו הרבה יותר קלים עד שהצלחנו להבריח אותם אחד אחד לבוקרשט. הם קבלו תעודות חסות, שאפשרו להם לעבור את המלחמה. היו גם מקרים רבים שנכשלו ובחפושי פתע נתפסו האנשים האלה והחזירו אותם בחזרה לגבול ושם הגרמנים קבלו אותם והרגו אותם במקום. התעודות של האנשים האלה לא היו מזויפות. היה שם גוף אשר קבל על עצמו בשם ממשלת פולין בגולה, תחת חסותו את הפליטים הפולניים מצב זה נתן להם מספיק בטחון בתוספת שוחד על מנת לעבור את המלחמה. אלא שהתעודות האלה היו בעלות תוקף רק בבוקרשט ולא באזור שלנו. על מנת לקבל את התעודה הזאת היו צריכים להגיע לשם.

כפי שאמרתי, המצב הלך ואיך שהוא השתפר לאחר קרב סטלינגרד. הייתי אומר שבמחנה היהודי ההתחרות הגדולה לצד שלנו היתה מצד הקומוניסטים. אפשר היה להבין שכתוצאה ממעשי הרצח היומיומי והביזה, כשחייך תלויים לך מנגד, אפשר היה להבין שחלק מהנוער, לא אידיאליסטי כמו כל נוער יהודי באותו גיל, ראה בקומוניזם את העתיד, כך שהמלחמה על נפשות הצעירים התנהלה במחתרת, כי כמובן גם היו במחתרת. המלחמה היתה בעיקר על הנוער הלומד וגם נוער עובד. כמובן שהחתך היה מקרי כפי שמקרי היה מי שנשאר בצ’רנוביץ’ ומי שנשלח. צריך לזכור שלאחר המלחמה נשארו בצ’רנוביץ’ בקושי כחמשת אלפים יהודים כולל אלה שחזרו מטרנסניסטרה. מתוך כ – 80 אלף איש. בשנת 1944, אחרי שחודש הקשר עם בוקרשט גם ע”י דואר וגם ע”י שליחים, קבלנו רמז שמתארגנת ספינה אשר תצא ותנסה להגיע ארצה. ואם לא, לפחות לתורכיה ושמורים מקומות עליה לכל מי שיצליח להגיע לשם מצ’רנוביץ’. הספינה הזאת אורגנה במשותף ע”י ועד ההצלה ואני מצטער להודיע שאפילו באותה תקופה חולקו המקומות לפי מפתח מפלגתי, כך וכך לבית”ר וליתר התנועות הציוניות. במרץ 1944 התקרבו הרוסים לעיר שלנו. הגרמנים נסוגו. נמל, היציאה היה קונסטנצה בים השחור. נתנה האפשרות ע”י שוחד עצום לארגן קרון שחובר לרכבת תחמושת גרמנית אשר העבירו תחמושת מרוסיה דרך רומניה. ארגנו את זה בעזרת שוחד, ועובדי הרכבת הרומנית חברו את הקרון הזה כשבתוכו כ-140 יהודים.

על אותה רכבת תחמושת תלו מבחוץ שלט כאילו שגם הקרון הזה מכיל תחמושת גרמנית. הרכבת זזה כשעל כל קרון שומר חייל ס.ס. בלי לדעת כמובן מה יש באחת הקרונות. אתרע מזלנו שבדיוק באותו לילה הרוסים הפציצו את תחנת הרכבת שאנחנו ישבנו בתוכו. כעבור יומיים של נסיעה מבלי להוציא הגה, נותק הקרון בתחנה רומנית אחרת על פי אות מוסכם מהרכבת הגרמנית. הגרמנים הרגישו שחסר להם קרון, אבל לא יכלו להסביר את זה והרומנים הצליחו לשכנע אותם שכנראה שהם טועים. הקרון שלנו הובא לפסים צדדיים ואח”כ חוברנו לרכבת שנסעה לקונסטנצה. כשהגענו לקונסטנצה אכן היתה שם ספינה. ספינת חופים בד”כ היתה מיועדת להעביר עופות לאורך החוף מרומניה לבולגריה, ובתוך הספינה הכניסו 140 יהודים. שם הספינה היתה “מילקה”. זו היתה יותר סירה מאשר ספינה. יצאנו בלילה בחשאי מקונסטנצה וחמקנו מאיזור הגבול אשר היה שמור ע”י הגסטפו אשר הקימו לאורך החוף הדרומי של אירופה מין חגורת בטחון. חמקנו מדרך שדה המוקשים. אני זוכר שהיינו עומדים על הסיפון ובכל רגע היינו מגלים מוקש ואז היינו מזהירים וצועקים: “מינה, מינה (מוקש)”. היה לנו קברניט רוסי לבן שיכור לגמרי, כנראה מרוב פחד מפני המוקשים האלה. היה כל הזמן שותה ומנווט את הספינה ובכל זאת הצליח להוציא אותנו משדה המוקשים. למחרת היום באור הבוקר היינו כבר מחוץ לאזור והגענו לאזור אחר שהיה שומם והיה שייך לתורכיה האירופאית. שם תפסה אותנו סערה איומה וכשבוע ימים לא יכולנו לצאת משם. כעבור שבוע הצלחנו להפליג לקושטא.

היה לכל אחד מזון. אנחנו לא חשבנו הרבה על המזון כי הספינה טולטלה כל כך שלא היה רצון לאכול. כשהגענו לקושטא, התורכים רצו להחזיר אותנו לגסטפו, כי הגענו בתור פליטים בלתי חוקיים, אלא שנודע הדבר לארי הרשמן, שהיה באותו הזמן שליח של הנשיא רוזוולט להצלת פליטים, הוא שיחד את התורכים והם גרשו אותנו, אבל במקום לגרש אותנו לגרמניה, גירשו אותנו לעבר סוריה ואחרי הרבה הרבה אירועים משונים, הגענו לסוריה שהיתה כבר תחת שלטון בנות הברית. נעצרנו ע”י הבריטים כחשודים בריגול, כי סוף כל סוף הגענו מאזור גרמני והועברנו בכל הכבוד דרך סוריה, לבנון, עד לגבול א”י, שם קבלו אותנו שוטרים בריטיים. וזו הפעם הראשונה ששמעתי משוטר בריטי: “בלאדי ג’ו”. זו היתה קבלת הפנים. עוד דבר אחד ראוי לציין, ביום 4.4.1944, היה זה ערב פסח תש”ד. אחד הדברים שעוד חרות בזכרוני, אלה היו חברי קבוץ אי שם אחרי ראש הנקרה. הרכבת עצרה וחברי קבוצים שראו יהודים, התקרבו והביאו תפוזים וחלקו בינינו, וכשראו שבאחד הקרונות צוירה מנורת בית”ר, הם מיהרו להוציא את ארגז התפוזים שהעלו. מכל אלה שהיו עמי, לא היו כאלה שהצטרפו ללח”י. חברי הטוב עמיחי (דוד גוטליב), שגם הוא הצטרף ללח”י, הגיע שבועיים לאחר מכן. עמי הגיעו בית”רים,שחלקם הצטרף אח”כ לאצ”ל. אנשי לח”י, היו כמובן מעטים יותר והם הגיעו יותר מאוחר. כשהגענו ארצה הביאו אותנו למחנה עתלית, שם התחילו לחקור אותנו מי אנחנו. החזיקו אותנו מספר ימים. את ה”סדר” עשינו בעתלית. זה היה “פסח גאולים” וכעבור מספר ימים שחררו אותנו. בלילה הראשון בעתלית פגשתי אחות, שהיתה בתורנות ומכיוון שידעתי לדבר עברית עוד מחוץ לארץ, לא שוטפת, אבל יכולנו להבין אחד את השני. היא ספרה לי על הצרות שישנם בארץ. הצרות הן איזה כנופיית שטרן. מענין הוא, בתור בית”רים ידענו על האצ”ל. גם התכוננו להצטרף לאצ”ל. על הפילוג שחל בארץ לא היו לנו כלל ידיעות. ידענו מה שקרה עד 1939, אבל לא ידענו מה שקרה אחרי זה. לאחר זמן התברר, שנציבות בית”ר ברומניה קבלה דו”ח על הפילוג שחל באצ”ל. הדו”ח נכתב בלשון סגי נהור ומי שקיבל את הדו”ח לא הבין מה שכתוב שם. זאת אומרת לא שהסתירו מפנינו, אלא פשוט לא הבינו מה שהודיעו להם מן הארץ. לא היה קשר אז בין א”י לרומניה, כי רומניה היתה ארץ אויב, אבל מישהו העביר הודעה לתורכיה ומתורכיה לרומניה וכמובן שההודעה היתה צריכה להכתב כאילו הודעה משפחתית ומי שקיבל את ההודעה לא הבין עד שהגיע ארצה, מה הודיעו לו בידיעה זו. כשהאחות סיפרה לי על אותה הכנופיה, עדיין לא הבנתי על מה היא מדברת. אני חשבתי אז שהעברית שלי לא היתה מספיק טובה או שהלכתי בלילה הזה, בליל פסח, בפעם הראשונה עם אחות יפה, אולי חשבתי על דברים אחרים. אבל ממש באותו לילה פגשתי נוטר שהוא שמר במחנה עלינו. כשאותו נוטר שמע שאני משתייך לקבוצת הבית”רים, התקרב אלינו והתחיל לדבר איתי וגם הוא רמז על איזה כנופיה, אם כי לא התבטא בצורה כזאת. הוא דיבר כבר על אנשי שטרן לא באהדה, אבל גם לא בשנאה, אבל אח”כ התברר לי שאותו שוטר היה קשור ואפילו אחרי שנה שנתיים אני הייתי איש הקשר שלו ובאותו לילה הוא ניסה לתהות על קנקני, מי אני, אבל הוא לא תיאר לעצמו שאני לא יודע על הפילוג שהיה וגם אני לא הבנתי אותו היטב. היה לי כבר ברור שמשהו קרה, אבל לא הבנתי מה.

כשיצאתי מעתלית אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לגשת למצודת זאב, כדי לקשור קשר עם האצ”ל, ובאמת קיבלתי אותו והאיש הראשון שפגשתי אותו היה משה אריאלי, “חרבילי” קראו לו. אני זוכר שנפגשתי אתו לא רחוק ממצודת זאב. מאחר שלא היה לי מקום מגורים, משפחה רביזיוניסטית, משפחת בובוליץ ארחה אותי, שם היתה בת בשם סימה וחברה טובה שלה היתה צפורה פבל, שהיתה קשורה עם האצ”ל, שהיתה אח”כ אשתו של גידי (פבלון). הרגשתי שמשהו מתרחש שם. באותו זמן עזבתי את תל-אביב ועברתי לגור בנתניה, מפני ששם הייתי צריך להתפרנס. למה לא יכולתי להסתדר בתל-אביב? מישהו סדר לי עבודה ביהלומים, אבל באותו בית חרושת מישהו הכיר אותי, והוא אמר לי שאתמול ראה אותי לצאת מ”המצודה” ואני בתומי אשרתי לו וכעבור חצי שעה בא בעל בית-החרושת וסילק אותי מהעבודה וזה היה כשהייתי עולה חדש וידעו מה שקרה באירופה ושכולם אמרו שצריך לקבל פועלים כאלה לעבודה, על כן עברתי לנתניה, שם המצב היה יותר טוב. הסתדרות העובדים הלאומית היתה חזקה יותר, בעזרת ההסתדרות הלאומית וגם בעזרת מכר אישי, אחד ה”בעל בתים” של בית-החרושת, היה מודע של המשפחה שלנו והתקבלתי לעבודה שם. ההשכלה שלי היתה תיכונית, סיימתי את התיכון לפני שעלינו ארצה, הצלחנו ללמוד בגמנסיה יהודית כזאת שאפשרה לנו לגמור ולקבל איזשהי תעודה. אגב, בתעשיית היהלומים היתה בתקופה ההיא מכת שביתות ומאחר שלא היו לי רזרבות כספיות ,בכדי להתקיים ומאחר שגם ההסתדרות הלאומית לא יכלה לפרנס אותי, אז האלטרנטיבה לעבודת יהלומים היתה לעבוד במחנה צבאי בריטי בעבודת בנין, בשכר שהיה בד”כ משתלם לפועלים הערבים, כך שהערבים היו רגילים לגנוב כל מיני חומרים: מלט ואוכל, ואני לא הייתי רגיל לזה. באותו זמן בנתניה נחלש הקשר שלי עם האצ”ל. אחד האנשים שהתקשר אתי, היה מי שהיה אז פעיל בהסתדרות הלאומית, שמו היה יוסקה ויסליב הוא פנה אלי בשם מכר משותף מבית”ר ברומניה והתחיל להסביר לי מה זה לח”י ואני לא גיליתי התנגדות רבה והסכמתי אתו.

התחלתי כבר להבין מה הולך פה ובעיקר הבנתי שלא מדובר בכנופיה, יוסקה היה למעשה איש לח”י והזדהה כאיש לח”י וגייס אותי ללח”י. הבעיה היתה איך יוצאים מן האצ”ל בלי להתגלות שאתה נכנס ללח”י. דרך אגב, גם עמיחי היה אז כבר בנתניה, ושנינו עברנו אותו התהליך, שאנחנו “רוצים להקדיש את חיינו לצבירת רווחים” ועל כן לא רוצים יותר לעמוד בקשר. באותו זמן היינו כבר חברים באיזה תא של האצ”ל, שהתאמן. התחלנו להתחמק מפגישות. באו לברר ואפילו ערכו לנו משפט על שפת הים בתור בוגדים והיינו צריכים לקבל עלינו את הסטיגמה של שני בחורים שנמאס להם להיות באצ”ל ורוצים לעשות חיים. זה היה קצת מוזר, כי היו לנו כל כך הרבה מכרים באצ”ל וראו אותנו בפינות רחוב עם כל כך הרבה אנשים שהיו ידועים להם כאנשי לח”י, כך שלא לקח להם הרבה זמן להיווכח ולהבין מה קרה באמת. כדי לספר על האטמוספירה בתקופה הזאת, שהיו צריכים להזהר גם מפני אנשי אצ”ל מבלי להגיד להם את האמת, היה לי קודם קשר עם אותו יוסקה ויסליב. נאלצתי כתוצאה מהסכסוך עם האצ”ל לעזוב את נתניה ועברתי לתל-אביב וצורפנו אני ועמיחי ללח”י בת”א שהיה באחריותו של בנצי, אחד מהעשרים. הוא היה האחראי הראשון שלי. בהתחלה התעסקנו בהדבקת כרוזים. זאת היתה התקופה שלאחרי פעולת לורד מוין, שנזהרנו לא להרגיז ביותר את …, אז התעסקנו בהדבקת כרוזים. עברנו קורס לנשק. לא השתתפתי בהרבה פעולות עם הקבוצה הזאת מפני שהועברתי אחרי זמן לא רב למחלקה ו’. עד היום הזה אינני יודע מי המליץ עלי. יכול להיות שרשד”ל או אשתו. בקבוצה הקודמת הייתי עם עמיחי, עם דיל, גרשון נסים (צדקיהו).

היה עוד מישהו מכרם התימנים שנעלם אח”כ, שעזב בכלל. אחראי שלי היה שאול או אלישע, שרגא גפני או מאיר פוני שעמדתי איתו בקשר. אני מתאר לעצמי שצרפו אותי למחלקה ו’, משום שידעתי שפות זרות. אני שולט בצרפתית, בגרמנית, באנגלית, אולי בגלל ההופעה שלי שבאותו זמן הייתי רזה וגבוה והייתי נראה קצת יותר גוי, בלונדיני. קיוו שאוכל אולי איך שהוא להסוות את עצמי. הקפדתי אז להתלבש בחליפות יצוא שנתנו לי דמות אנגלית, עד שפעם אחת בירושלים, אחד האנשים שלא הכיר אותי רצה לדפוק אותי. ג’ימי ספר שהוא תכנן לדפוק אותי. הייתי בקשר עם שרגא גפני ועם לוט (יצחק חסון). העניינים התפתחו איך שהוא. אני לא יודע מה קדם למה. אני חושב שבהתחלה הוטל עלי לעמוד בקשר עם כל מיני מוסרי אינפורמציה-חוץ שונים ואנשי הגנה. ליצור קשרים עם אנשים ולשכנע אותם למסור לנו אינפורמציה. האנשים שעבדו במחנות צבא או שהיה להם גישה לשרונה. נגשתי אליהם ובשלב די מוקדם הצגתי את עצמי. אם קבלנו עליו מידע שהאיש אינו מתנגד מושבע שלנו. כמובן שלעתים האינפורמציה היתה מוטעית מיסודה. בדרך כלל אני הייתי סבור אם אני אציג את עצמי כשליח של לח”י, הוא לפחות יחייך אלי, אבל היו הרבה מקרים שהאדם רצה לטרוף אותי כשהוא שמע את השם. התברר, כשבאתי למישהו שהיה שונא וזולל לח”י.

היו גם מקרים של איומים על האנשים, פחות או יותר, שלא כדאי להסתכסך אתנו. אני אומר שבאותם מקרים שלא קראתי לילד בשמו אלא רק רמזתי לדמיונו של בן שיחה שהוא בעצמו יחליט מה הכוונה. זה השפיע לפעמים הרבה יותר מאשר איום: “אם לא תעשה את זה, אנחנו נדפוק אותך”. כשאתה נותן לאדם לחיות עם הפחד שלו ושיחליט בעצמו מה גורלו. אני מוכרח להגיד שלעיתים רחוקות השתמשנו בזה. בד”כ לא היה צורך באיום עם התפתחות המחתרת והדברים, יותר ויותר אנשים מבחוץ היו נוחים יותר. יכול להיות שגם היה מצידם חשבון של כדאיות שלא יודעים לאן יפול דבר, שהשלטון הבריטי נחלש והמחתרת מתחזקת, אז כדאי. אחד הקשרים שלי היה הצנזורה. מה היה האינטרס שלנו בצנזורה? בידיעות שנפסלו הצנזורה הבריטית דרשה שכל עתון לפני הופעתו, צריך לעבור בדיקה של הצנזורה ולצנזורה היו הנחיות מסוימות, די מפורטות, איזה סוג דברים אסור לפרסם. באתי לעיתים קרובות לשם ולפעמים אפילו יום יום ומקבל מהצנזור הראשי היהודי ארי זיו, והוא שמר עבורי את כל אותן הידיעות שנפסלו ע”י הצנזורה. אגב, הוא מסר גם לאצ”ל ומתוך הידיעות האלה מצאת כל מיני פנינים שהיו מעניינים אותך. מתוך הידיעות שהיו נפסלות הייתי לומד מהן. הידיעות שהשלטון מעונין להסתיר. אגב, אני רוצה להזכיר עד כמה העיתונות יכולה לעזור. בתל-אביב היה קפה ארלינגר ברחוב בן יהודה. לעתים הייתי יושב שם ומעלעל בעיתון ומחכה לאיזה פגישה . כשנאסר מיכאל ונשלח לאפריקה מיד, לא ידעו בדיוק איך זה קרה, מי העיד, שהכיר אותו והנה אני יושב בקפה ומעלעל בעתון.

היו כאלה שעשו את זה על בסיס “תן וקח!”. כלומר, כשהיתה פעולה, ברור שבאותו זמן לא ידעו מי עשה את הפעולה. ברור שכל עיתון היה רוצה להיות הראשון שיקבל את הידיעה המוסמכת, מי ביצע את הפעולה, האצ”ל או לח”י ואני חילקתי את הידיעות האלה ביד לא קמוצה. דוקא, כלומר מי שנתן לי ידיעות זכה לתמורה, שהייתי מצלצל אליו והיה מוסכם שאם אני אגיד לו שאני לא יכול לבוא הערב לראות אותך, פירוש הדבר שאנחנו, לח”י עשינו את הפעולה הזאת. אז ברור, מי שעזר, לא היה על בסיס “תן וקח” מהעיתונאים שהם אנשים מאוד פרקטיים על דברים יותר מפורטים. יצרתי קשר עם מישהו שעבד בדואר ומסר לנו אינפורמציה מדויקת על משלוחי היהלומים וכתוצאה מזה עשינו אח”כ פעולת החרמה של יהלומים בדואר בהסתמך על אותן הידיעות. מתקופה יותר מאוחרת בירושלים היתה לנו אפשרות לבדוק את הדואר שנכתב ע”י הערבים. יכולנו לבדוק אותם, ידיעות אחרות, למשל הפעולה בשרונה. כשהכנסנו מכונית, אז אני יצרתי את הקשר עם אדם, בשם שמעון קרבינסקי אחד שהעביר לנו את התוכניות של שרונה. זה היה איזה מהנדס שהיה לו גישה ויכול היה לספק לנו תוכניות מפורטות של שרונה, כדי שנוכל לתכנן את הפעולה. היה גם מי שסיפר לי על סדרי החיים בתוך שרונה, איך הבריטים מתנהגים בתוך המחנה, מתי הם שותים וכו’. היה לי מישהו בחיפה שעבד בבתי-הזיקוק ואני מתאר לעצמי שחלק מן הידיעות שמסר לי אולי עזרו אח”כ. אני לא זוכר איזה סוג ידיעות קיבלתי ממנו. בכל העבודה במחלקה ו’ היה הרבה מן הפרטיזניות, אבל צריך להבין מה זה עבודה של מודיעין. זה איסוף של חומר ממקורות שהם מיומנים. אח”כ צריך להעביר את החומר דרך מסננת על מנת להוציא את החומר הלא חשוב ואת החומר שצריך לכלול באיזה ארכיון. להפריד ביניהם לאלה שיש להם ערך עכשיו לבין חומר ארכיוני שעשוי להביא תועלת בעתיד אצלנו.

מתוך חוסר אפשרויות, הדבר הזה היה פרימטיבי, כי לכל ארגון אחר יש לכל אובייקט מעניין, תיק, ושם נכנס כל החומר המעניין, ולנו לא היה משרד שיכולנו לעשות את זה. הבעיה היתה איפה לאכסן את החומר הזה ובמחתרת, כפי שידוע, השתדלנו לא להסתובב עם חומר כתוב וגם לא לכתוב הרבה עד כמה שאפשר. לפי הצורך הייתי משתף חברים אחרים בפעולות. פעם עקבנו אחרי אנגלי נודע שיש לו אהובה יהודיה ברחוב שבטי ישראל בתל-אביב, והעקוב היה תחת המסווה של זוג. אז הצמידו אליי בחורה, חרותה, אחותה של ירדנה, אבל רוב הפגישות שלו היו בד”כ בארבע עיניים עם איש קשר מסוים. היו לי הרבה פגישות עם אנשים. כשאני מסתכל אחורה, תועלתם היתה מועטה, כמו שהיו לנו כמה קשרים עם אנשי הגנה שסיפקו אינפורמציה, אבל זה לא היה שווה את הסיכון ולא היה שווה את הזמן שהוקדש לכך. אבל בשנת 1947 המשטרה לא חיפשה אותי. עבדתי בצורה לגאלית. גרתי ברח’ יונה הנביא 35 בתל אביב, עם אמי. אמא שלי ידעה במה שאני עוסק. בשנת 1947 הועברתי לירושלים על מנת לארגן את מחלקת המודיעין (מחלקה ו’ ). עמיחי באותו הזמן היה שם כמפקד החטיבה של הפעולות. קרו כמה דברים שהיו מוזרים. הוא חלה ב… האו”ם הכריז על חלוקת א”י. בירושלים לא מצאתי כלום. לא היתה שם מחלקה ו’ מאורגנת. רוב הפעולה נעשתה ע”י תל-אביבים. אחראי על הסניף שם היה חפשן. אחרי זמן העבירו לשם אחד, בחור נמוך, פניקשטיין . היו לי כמה קשרים עם אנשים, עוד מזמן שעבדתי בתל-אביב. אחד האנשים שהיו אז בירושלים, עם כל השלילה שבו, צריך להזכיר אותו שבשביל אינפורמציה אפשר היה להשתמש בו, וידענו שצריכים להוריד כתשעים אחוז, ואת העשרה אחוז הנותרים היו צריכים להעביר במסננת. זה היה רומק-גרינברג. לו היו קשרים עם כל שכבות היישוב כולל, ואולי בעיקר, טיפוסים מפוקפקים, אלא שאותם הטיפוסים היו קשורים עם טיפוסים אחרים כמוהם, שהיו חלק מהשלטון או שוטרים יהודים או זונות של שוטרים אנגלים או סרסורים או כל מיני מאכרים שהיו קשורים עם אנגלים. זה היה מקור טוב אם ידעת להזהר מדברים, שלא היה להם שחר או מנקמנות אישית של רומק או מתוך אינטרסים אישיים שלא תמיד יכולתי להבחין בזה. אבל בד”כ היה מקור טוב לאינפורמציה. היו כמה כשלונות. אדם אחד שהיה טוב ועל רמה אחרת לגמרי, היה אחד בשם סטנלי גולדפוט, עיתונאי דרום-אפריקאי שאשתו היתה גם עיתונאית, אשר עמדו בקשר עם עיתונאים המיוצגים בירושלים. עוד אדם, מקור טוב במידע פוליטי. היה אדם בשם נחום נמרי, עבד באותו זמן אצל נובומסקי בחברת ים המלח. הוא יליד חיפה, בעל השקפות לאומיות, אשר התקשר עמנו. היה בעל אמביציות פוליטיות, אבל ניתן היה לנצל אותו יפה. הוא עזר להרבה דברים שהיו על רמה שונה, מודיע פוליטי על רמה יותר גבוהה. לדוגמה הוא יסד מועדון בשם אנגלי “די מידל איסט סוסייטי”, וזה היה כביכול א-פוליטי, מעל הבדלי דת וגזע ושם הוא באמת מצא גם כמה ערבים שהשתתפו וגם אנגלים החל ממפקד הכללי הראשי של המשטרה, וכלה בראש האינטיליג’נס סלומן. הוא יצא מתוך הנחה נכונה שגם האנגלים שהם לא פרימיטיביים, אבל פשוטים מאוד, יהנו להיות שייכים לחברה אינטיליגנטית כביכול, האקדמיה הממלכתית והוא הצליח לקרב אותם וכמובן כשיושבים ביחד ושותים ביחד ושומעים הרצאות, אפשר להשיג, ע”י שאלות נבונות.

נמרי העביר משם וגם מביקור באנגליה ידיעה ואני מסרתי אותה וזה היה עוד בהתחלת 1947; שהאנגלים יעזבו את הארץ. הכוונה של מסירת הכרעה לידי האומות המאוחדות זה לא נסיון להתחמק מהכרעה אלא להיפך, הם מחפשים דרך איך לעזוב. כמובן אצלנו סירבו להאמין, אבל הידיעה היתה נכונה ובדוקה. היא באה מהחוגים הגבוהים, ממשרד המושבות באנגליה בלונדון, ומחוגי השלטון בארץ, אלא שאצלנו נעשינו בשלב מסוים אסירים של האידיאולוגיה שלנו. מאחר שהיינו כל-כך בטוחים שהאנגלים לא יעזבו את הארץ אלא בתוך ארון מתים. סירבנו להאמין שהם גומרים את המנדט שלהם. אני זוכר כשמסרתי את הידיעה, זה היה דו”ח על כמה עמודים וכשהבאתי את זה לגרא, הוא התייחס אל זה בספקנות ולא דרש הסבר. הוא סירב לראות אותו כי אותו נמרי היה מעוניין להפגש איתו ולמסור לו עוד פרטים ואצלנו התייחסו לזה בזלזול. אינני יודע אם הפסדנו ע”י זה. יכול להיות שאם היינו מאמינים, היו מפרקים את החטיבה. אינני יודע אם זה היה אסון שלא האמינו לזה. באופן פרדוקסלי אפשר לומר שניצחנו כבר את האנגלים ב-1947, אבל לא ידענו והמשכנו להתנהג כאילו שלא ניצחנו.

קיבלתי בירושלים אינפורמציה של אנשים, על קצין משטרה סופר שגייסנו אותו. חיפשנו בכל שורות הציבור החל משוטרים וכלה בעתונאים דרך סוחרים. הדחיפה הגדולה באה דוקא בהחלטת האו”ם והקרב על ירושלים, אז התחילו להגיע אנשים. הראשון שהגיע היה מאיר. הוא ברח מעכו. הסתכסך עם גרא. לא היה לו מה לעשות ועלה לירושלים והצטרף מחדש ללח”י. במחלקה ו’ היתה אביבה (יפה דרומי) ואח”כ הגיע יהודה הררי-“אהוד”, משה אידלשטיין-” עמוס” ושרה חסון-“נורית”. לאחר שהחטיבה בתל-אביב הפסיקה לפעול או להתקיים בגלל ההכרזה של האו”ם, כי יצאו מתוך ההנחה שאין צורך במלחמה נגד האנגלים והבעיה הערבית לא היתה במודעות של מנהיגי לח”י ורק אחרי שההגנה והאצ”ל התחילו לפעול נגד הערבים, שהתחילו לירות על תל-אביב ,קראו לכולם בחזרה אבל הנזק היה עצום מבחינת האמינות למרכז אל הלוחמים והרבה לוחמים עברו לירושלים או על דעת עצמם, כתוצאה מזה שלא מצאו עוד את מקומם בארגון הזה. באותם הזמנים הגיעו אותם האנשים שהזכירו פה: פתחיה זליבנסקי נשלח. הפעילות שלי אחרי פרוץ המאורעות קיבל מימד חדש. לא הייתי רגיל עוד לחזית הערבית. למעשה מה שהיה לנו זה היה קשר עם אבו-גוש. לא היתה לנו כל דיעה אחרת וזהו. היינו צריכים לבנות מחדש. בבית-הסוהר היה בחור בלונדי שאני חושב שגוייס בתוך בית-הסוהר והוא הביא לנו מכתבים ושימש מקשר בינינו לבין אנשים בבית-הסוהר, הראשון שעזרנו לו, היה אנשל שפילמן אשר ביקש שנשלח לו כל מיני ציוד לשפם, כובע ומשקפיים. נדמה לי שעד שאנחנו מסרנו את זה לאותו בחור ועד אשר הביא את זה, אנשל הצליח כבר לצאת בלי אביזרים אלה . בתוך בית-סוהר גויס אותו ארליך שהיה איש במחלקת עבודות הציבורית. התועלת מהקשר שהם תכננו באותו זמן לברוח מבית-הסוהר המרכזי, עצם הדבר הזה שאנשי לח”י רצו תמיד לברוח, התווסף עוד הגורם הזה שהמצב בתוך בית-הסוהר בין יהודים לערבים החמיר מאוד במקביל למה שהתרחש בחוץ. מאחר שהיהודים היו שם במיעוט וחששו שהאנגלים בתור נקמה יסיתו את הערבים נגד היהודים ובעיקר נגד אנשי אצ”ל ולח”י. אז הדבר לבש צורה של דחיפות. לאנשים שלנו בבית-הסוהר היה צורך בתעודות להבריח. אנחנו שלחנו אנשים שלנו לבית-הסוהר עם ארליך ביחד לפתוח ספטינגים בביוב והאנשים שהיו צריכים לצאת היו צריכים לצייד אותם בתעודות של עובדי מחלקת עבודות ציבוריות. קיבלנו דוגמה של התעודה הזאת והיה צורך תוך 48 שעות לזייף עפ”י הדגם הזה ומחלקת הזיופים שלנו שבראשה עמד דוד שומרון-“עלי” היה בתל-אביב וירושלים. באותו זמן התחיל הניתוק והתפקיד שלי היה לקבל את זה ולהגיע לתל-אביב והגעתי בטנדר פתוח. עברתי את אבו-כביר. קודם ירו עלי בשער הגיא. ואח”כ כשנכנסנו לתל-אביב, אז ירו עלי והכדורים עברו ממש על ידי, באבו-כביר. באותו ערב הצלחתי לקבל קשר עם עלי. מסרתי לו את התעודות. הוא עבד כל הלילה. למחרת היום הוא הביא לי מספר טפסים שהיו בדיוק דומים לתעודות האורגינליות. בחזרה נסעתי כבר עם שמירה. באתי לירושלים, שם מילאנו את הפרטים והשלמנו את התעודות, אני יודע שהאנשים שהוחדרו באותו בוקר לתוך בית-הסוהר, השתמשו בתעודות האלה. אם הבורחים הספיקו להשתמש באותן התעודות אני לא יודע. ארליך בנה שם מערכת ביוב והוא נתן לנו את התוכנית של הביוב בשביל הבריחה וגם עזר להם. הוא היה פעיל מאוד בארץ. השבוע מופיע תיאור כמעט מדוייק על הבריחה הזו. מעניין הוא שהבחורים שברחו משם, אביבה פגשה אותם בדרך ברח’ הנביאים והם לנו בבית וילנסקי. היה לנו חדר בבן-יהודה, בקומה רביעית. שם גרה רות וולך-“נחמה” והבאנו את יוסקה דר-“חנן” לשם ובלילה שאחרי זה היה הפיצוץ ברח’ בן יהודה ובנס לא קרה להם כלום, אם כי לא כולם היו שם. את מתי לקחנו לרב גורן. יום בהיר באו לעמיחי ואמרו שיש בחור אחד שמוכן לבנות לנו תחנת שידור, בין שהוא עובד עם לח”י ובין זה שהוא רוצה לבנות תחנה בשביל להוכיח את עצמו והוא דרש רק 20 לירות עבור התחנה. ארגנו את 20 הל”י וזה היה בחור שהיה ידוע בלח”י וזה לקח כל-כך הרבה זמן. כל פעם הבטיח שבעוד כמה ימים התחנה תהיה מוכנה. ועברו שבועות ואמרנו שהוא סטודנט שמנסה ללמוד על חשבוננו וכינינו אותו “הסטודנט”. בסוף הוא בנה את התחנה. היא היתה מגושמת מאוד. באותו הזמן היו כבר טרנזיסטורים. הוא השיג כל מיני מנורות שניתן היה להשיג אותם. ברור שהיתה צריכה להיות תחנה מִטלטלת. בנינו ארגז של עץ והיינו נושאים את זה עמנו ממקום למקום. והתחנה היתה חדשה. היא היתה מיועדת לאיזור ירושלים. לא רצינו יותר אלא שאחר כך התברר שבתנאים מסוימים אפשר גם לשמוע אותנו בתל-אביב כשאנטנה היתה טובה ובמזג אויר טוב, כי מה שקרה ב-15 למאי 1948, כשבתל-אביב הוכרז על המדינה וירושלים היתה מנותקת ולא היה כל קשר עם ירושלים, אבל הקשר שלנו היה נשמר לפעמים, היינו אפילו מטלפנים ולפעמים מעבירים מכתבים ובאותו הזמן חשמל לא היה כפי שידוע, אני זוכר שזה היה צריך להיות ב-15 למאי. החרמנו גנרטור במגרש הרוסים אצל האנגלים ובעזרת הגנרטור יצרנו חשמל כדי להפעיל את תחנת השידור שלנו, ושידרנו לפנות ערב במשך כחצי שעה וחזרנו על הקריאה, שמי ששומע את הקריאה שלנו מתבקש לבוא מיד ואחרי ששידרנו, ידענו שזאת תחנה חלשה מאוד. ציפינו והשתמשנו בחשמל הזה כדי לקלוט את תחנת השידור של לח”י שהיתה ממוקמת בתל אביב, שהיתה חזקה ואפשר היה לשמוע אותה בירושלים ואכן שמענו את קולה של גאולה שמיד עם התחלת השידור “יפתח טבריה האזן להודעה בסוף השידור” ואז חידשנו את הקשר באמצעות אותה תחנה חלשה שבנינו בירושלים. זו היתה התחנה הראשונה. היתה לנו עוד תחנה שהיתה קצת יותר משוכללת. תחנה שנבנתה בתל-אביב, אבל לא ידענו כיצד להפעיל אותה ועמדה כאבן שאין לה הופכין ורק יותר מאוחר כשחודש הקשר וכשהגיעו אנשים מתל-אביב הם לימדו אותנו איך להפעיל אותה, כך שבירושלים היו לנו לבסוף שתי תחנות. בהתחלה שידרנו כל יומיים ואח”כ שידרנו כל יום. הייתי אחראי על התחנה הזאת. היתה לי קריינית. אחר כך ללאה פריזנט (אריאלה) היתה קריינית ואח”כ היה לנו בחור אחד שקראנו לו “כַלְפֵי” כי לא ידע לבטא “פַלְפֵי”. היה לו מבטא עברי נפלא חוץ מהמלה הבודדת הנ”ל. לחיבור השידור היתה מערכת ואני הייתי מרכז המערכת. המשתתפים היו דוד סיטון, ד”ר ייבין שהיה כותב מאמרים נשגבים מבחינת השפה והתוכן והאידיאולוגיה. במידה פחותה יותר היה אבא אחימאיר שהיה כותב פולמוסים ואי אפשר היה לטעות שאנשים היו אומרים: “זה כתב אבא אחימאיר”. היה יהודה שניאורסון-“סבא” שהיה מספק ידיעות . היה גם בר-דרומא שהיה מסגנן את החומר ותיקן את העברית. אחד הדברים שכדאי לציין: אנחנו היינו מטלטלים את התחנה ממקום למקום. פעם היתה התחנה בבית חיים רובוביץ. לרובוביץ זה נולד בן, תינוק, דודו של אלכסנדר רובובוביץ והיינו מסתירים את תחנת השידור מתחת עריסתו של התינוק. סדין היה יוצא מהעריסה של התינוק והיה מכסה. גם התחנה. אותו תינוק היה אח”כ לכדורגלן המפורסם של בית”ר ירושלים – רובוביץ. אח”כ היה לנו חדר והיינו משדרים מביתו של בר דרומא בעצמו, לאביבה ואריאלה היה חדר במקום גבוה ומשם היה נוח יותר לשדר. מה התברר, היינו רואים שטיפוסים מההגנה היו מסתובבים מסביב לאותו בית. לא ידענו בדיוק מה התרחש עד שביום אחד נפגשנו עם השדרנים של ההגנה, ואז התברר שתחנת השידור של ההגנה היתה ממוקמת על הגג מעלינו.

הצטרפו לרשימת התפוצה

האם מכיר / קשור לחבר לח"י?