רות נולדה ביום ט”ז בתמוז תרפ”ח, 4 ביולי 1928 בעיר וינה שבאוסטריה לאביה, שמואל כהן, ולאִמה, אניטה לבית מילר, אשה אנרגטית, שעסקה בהצלת יהודים עוד בימי מלחמת העולם הראשונה ונבחרה כחברת מועצת עיריית וינה, דבר שלא היה מקובל לגבי יהודים. כאשר רות היתה בת שבע, בשנת 1935, עלתה משפחת כהן ארצה באופן לגאלי והשתקעה בתל אביב.

רות למדה בבית הספר הדתי מוריה, ולאחר מכן המשיכה את לימודיה בגימנסיה הריאלית בלפור בתל אביב. היא הייתה חברה בתנועת הנוער המכבי הצעיר. לאחר גמר לימודיה בגימנסיה, נסעה רות לירושלים והחלה את לימודיה כסטודנטית להיסטוריה ולסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

בשנת 1944 גויסה רות להגנה. אולם בגלל ה”סזון” (רדיפת חברי המחתרות על ידי ההגנה והסגרתם לשלטונות הבריטים), עזבה את ההגנה. רות האמינה שהאנגלים הם מכשול להקמתה של מדינה עברית בארץ ישראל ושהדרך היחידה לסלקם מארצנו היא ללחום בהם כפי שעושות המחתרות ולכן הצטרפה ללח”י בשנת 1945. היא הופעלה בתחומים שונים: בהפצת כרוזים, בתפקידי קישור, בגיוס חברים חדשים לתנועה, בשמירה על קשר עם אוהדי המחתרת, ובמודיעין. היא נשלחה לקורס נשק, בו התיידדה עם המדריך, אריה אפרתי (מיכאלי), לו נישאה מאוחר יותר, ב-27 במאי 1948.

ביום 10 באפריל 1946 נעצרה רות בלילה כשברשותה חבילת כרוזים. פעמיים ניסתה לברוח מידי שוביה ובשתי הפעמים הצליחו לתפוס אותה. לאחר שישבה חצי שנה, הובאה למשפט ונידונה לשנת מאסר. בסך הכל ישבה בבית הסוהר לנשים בבית לחם כ־10 חודשים, עד חודש מרס 1947.

לאחר שחרורה מהמאסר, המשיכה בפעילותה במחתרת וסופחה למחלקת המודיעין (מחלקה ו’) בתל אביב. עם הכרזת המדינה והקמת צה”ל, התגייסה ביום 1 ביוני 1948 ושרתה בח”ן כקצינת תשלומים. היא סיימה את שירותה הצבאי בדרגת סגן משנה.

לזוג אפרתי נולדו שני ילדים: ארנון ודנה וכן שלושה נכדים.

אחרי מלחמת הקוממיות, עבדה רות בתפקיד מנהלת מחלקה בחברת “משכית”. לימים פתחה גלריה לתמונות ולדברי אמנות בפתח תקווה.

רות נפטרה בכ”ד אלול תשע”ח, 4 בספטמבר 2018. היא נקברה בבית העלמין סגולה בפתח תקווה.