יצחק נולד ביום י”ד בטבת תרפ”ז, 19 בדצמבר 1926 בעיר קרמן באיראן, בן שני להוריו, ר’ אברהם ורחל. במשפחה היו עוד שלוש בנות. אביו עסק ביציקת גלילי דפוס ואמו – עקרת בית. אב המשפחה רצה לגדל את ילדיו בארץ הקודש ועל כן יצא לדרך בלוויית מבריחי גבול ערבים, שנטשו את המשפחה באישון ליל בהרי הגליל. בהאיר השחר נגלו העולים הבלתי לגלים על־ידי ערבים מקומיים, ואלה מסרום לשלטונות הבריטים. הם נעצרו בצפת ונשפטו לשלושה חדשי מאסר בכלא עכו ובבית־לחם.
בשנת ת”ש (1940) הצטרף יצחק לבית”ר ולאחר־מכן לברית החשמונאים, וכמו רבים מחברי תנועה זו, הגיע ללח”י בהיותו בן 15. פעילותו במחתרת הקיפה תחומים רבים כגון הפצת חומר הסברה, גיוס כוח אדם וכספים, תצפיות והטמנת מוקשים. כמו־כן שימש כאחראי על מחסן, עסק בהדרכה והיה קריין בתחנת השידור “לחרות ירושלים”. בשנת 1946 סולק מבית־הספר התיכון בגלל חברותו בלח”י. יצחק גם שימש כמפקד מחנה הנוער “מחנה יואב” בשייח באדר.ִ
לאחר ההתנקשות ברוזן ברנדוט, נכלא ביפו ואחר – בעכו, ועם שחרורו התגייס לצה”ל. שרת כקשר מורס בגדוד 9 בחטיבה 7 והשתחרר בשנת 1951. לאחר שחרורו למד בבית המדרש למורים מטעם האוניברסיטה העברית וקיבל תעודת מורה מוסמך בכיר. כן למד בישיבת מרכז הרב. בשנים 1952–1984 עסק בהוראה ובניהול־בתי ספר בעיר הבירה ובפרוזדור ירושלים. היה חבר בתא המנהלים בירושלים ובתא הארצי.
פעילותו העניפה בתחום החינוך לא פסקה גם לאחר יציאתו לגמלאות (1985). המשיך ללמוד ולהדריך, עד שנת 1994, בישיבת “מכון מאיר”, כדי להקים מנהיגות רוחנית לעדה האתיופית. הוא אף הקים את “המכון למורשת יהדות אתיופיה” והיה מנהלו הראשון מטעם הרבנות הראשית, משרדי הדתות והקליטה וארגון הג’וינט בישראל. היה חבר בחוג “סולם” וכתב בביטאון בשם י. בן–רחל. הוא פעיל בהנהלת “המרכז הרוחני” של מרן הרב מרדכי אליהו, הראשון־לציון, הרב הראשי לישראל לשעבר. יצחק המשיך ללמוד בישיבת “ישראל הצעיר” לגמלאים.
התחתן בשנת תשט”ו (1955) עם אסתר כהן, אחות ראשית בחדר ניתוח. הזוג אלידר, התגורר בירושלים, להם ארבע בנות ונכדים.
יצחק נפטר ביום ה’ באדר תשפ”ג, 26 בפברואר 2023 והובא למנוחות בבית העלמין בהר המנוחות, ירושלים.