מנשה נולד בחודש בכסלו תרפ”ט, 1929 ב”בתי הונגרן” בשכונת מאה שערים בירושלים לאביו אהרן. הוא למד בישיבת “חתם סופר”, התמסר בכל נפשו ללימודיו והיה ספון באוהלה של תורה, ואולם לא נעלם מדעתו של האברך דבר מהנעשה בארץ באותה תקופה.

מלחמת המחתרות בשלטון הבריטי הזר היתה בעיצומה ועם החלטת האומות המאוחדות על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית – פתחו הערבים בהתקפות טרור על הישוב היהודי בכל רחבי הארץ.

מנשה החליט שלא יוכל לשבת בחיבוק ידיים ושגם עליו לעשות מעשה והצטרף למחתרת לוחמי חרות ישראל, שפעלה אז בירושלים בנחישות רבה גם נגד הבריטים, שעדיין לא עזבו את הארץ ואף סייעו בידי הפורעים הערבים, וגם נגד הערבים, שהתנכלו לשכונות היהודיות.

מנשה, בכוח אישיותו החזקה, השפיע על אברכים נוספים והביא לידי כך שקבוצה שלמה של צעירים חרדים, כ־20 במספר, הצטרפו ללח”י והיו ללוחמים עזֵי נפש שהצטיינו בכמה וכמה קרבות. בראשם הועמד יהודה בר גיורא והקבוצה זכתה לכינוי: “הפלוגה הדתית”.

מנשה מיקש את המבוא למחנה הצבא הבריטי ‘אלנבי’, השתתף בניסיון כיבוש העיר העתיקה בפעולה משותפת של האצ”ל ולח”י, אשר בסופו של דבר נכשלה. לקראת התקפת לח”י על עין כרם, בה הייתה אמורה להשתתף גם הפלוגה הדתית, הלך ר’ מנשה לבקש את אישורו של הרבי מבעלז: אמנם הפעולה היתה אמורה להתחיל לפני כניסת השבת, אך נראה בעליל שהלחימה עלולה להימשך לתוך השבת.

הרבי התיר, מאחר שהמבצע יתחיל לפני כניסת השבת, ואז מותר להמשיך בלחימה גם בשבת. הבחורים לחמו בעוז עד לשחרור עין כרם, תוך כדי חילול שבת, אך בגמר המבצע, הלכו הביתה ברגל והסבירו, כי קיבלו התר לשם לחימה ולא כדי להקל על עצמם לשוב לבתיהם אחרי הלחימה. מנשה וחבריו המשיכו להשתתף בכל הפעולות שהוטלו עליהם בתקופת המצור על ירושלים.

לאחר שחרור העיר, חזר ר’ מנשה לחיות בשכונת מאה שערים והמשיך באורח חייו החרדי, נשא אשה והקים משפחה מרובת ילדים, נכדים ונינים. לפרנסתו פתח בשכונה בית מסחר לרהיטים, אשר משמש עד היום כמרכז חברתי לידידיו הרבים מאותם ימים גדולים. אחת לשבוע נוסע ר’ מנשה למירון ומתפלל על קברי קדושים. הוא גם אוסף תרומות לעזרה למשפחות נצרכות.

מנשה נפטר ביום י״ח בטבת תשע״ז, 16 בינואר 2017 והובא למנוחות בבית העלמין הר המנוחות בירושלים.