חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

עדות של אחישר (אקהיזר) חיים – אבנר

עריכה: שרגא לביא - "שלמה" מראיין: אברהם ליברמן - "גדעון"

חיים נולד ב- 12 במאי 1925 בווארשה בירת פולין. בן זקונים להוריו נפתלי ופרידה אקהיזר. האב, שהתייתם בגיל צעיר מהוריו, היה נגר רהיטים אמן, והאם עזרה לידו כעקרת-בית ואשת חיל. למשפחה נולדו עוד שני אחים ואחות. האח הבכור, חניך בית”ר, עלה ארצה בשנת 1932 בעלייה בלתי לגלית, ובעקבותיו – האב. לאחר שהקים תשתית כלכלית בארץ, שב לפולין והעלה ארצה את אשתו ואת שאר ילדיו. בשנת 1934 ירד על המשפחה אסון כבד. האח הבכור, יצחק יקותיאל, טבע בימה של תל-אביב.

חיים למד בבית-ספר תחכמוני בתל-אביב. בגיל 14 הצטרף לאצ”ל. היה גם חבר ב”מכבי הצעיר” וב”עדת הצופים”. לאחר רצח יאיר, הצטרף, יחד עם חבריו, ל”קבוצת טוביה”, שגרסה הפסקה זמנית של פעולות המחתרת, מחשד להמצאותם של פרובוקטורים בתוך לח”י. בשל עיכוב באיחוד הפלג עם הגוף המרכזי של לח”י, התגייס חיים לצבא הבריטי. ב 1946- חידש את הקשר עם לח”י. כחייל, העביר משלוחים שונים למצרים ולארץ בשליחות לח”י. השתתף בפעולות ‘החרמת כספים’ במיקוש מכוניות צבאיות והטלת רימונים על שרונה.

חברים מספרים

ביום ג’ מנחם אב ה’ תשכ”ה. בביתי יושב כעת חיים, שהכינוי שלו במחתרת היה אבנר

אחישר מספר על טוביה חנציון שיסד את “קבוצת טוביה”

גדעון ליברמן: הייתי מבקש ממנו שתספר על התקופה, או על מספר תחנות עבודה שטוביה עבר בתנועה והם נחרטו בליבך, שיוסיף משהו לבנין של העתיד שאנחנו רוצים לבנות למען ההיסטוריה.

אחישר חיים : אתחיל בתקופה מוקדמת . זה היה אחרי הירצחו של יאיר ביום 12.2.1942, הסתובבנו בארגון כמו צאן ללא רועה. ביום אחד מתקשר אלי טוביה וכן ליתר חברי לתא שעליהם היה אחראי  במחתרת ובקש לקיים איתנו שיחה.

ש:    ומה הוא אמר לכם?

ת:    הוא הופיע כנציג המחתרת, בדברים שהוא הציג בפנינו היו כמה תופעות צדדיות שהיו קצת חשודות בעינינו, למשל, הוא התחיל להכניס נימה דתית לתנועה. אנחנו אמנם היינו חניכי בי”ס דתי, אבל האופן בו הוא רצה שנפעל נראה בעינינו מלאכותי , אך פעלנו כרצונו.

ש:    מה פירוש עבודה?

ת:    עבודה מחתרתית, התקיימו פגישות עם חברי התא שהיה מורכב משלושה נערים, (זה קרה לאחר הרצח של יאיר 12.2.1949).   אלימלך – חיים אפלבוים, יוסף רשלבך ואני. הוטלה עלינו המשימה לעזור בארגון הנוער של המחתרת. היינו מעין מפקדה, כמובן שקצת חששנו כשראינו שעלינו מוטל תפקיד די רציני, אבל נגשנו למשימה בכל הרצינות הראויה.

אמורים היינו לאתר את הצעירים שמוכנים להצטרף לשורות המחתרת, לדבר איתם ולשכנע אותם בצדקת דרכנו .לאחר מכן ארגנו ועדת קבלה אותה קיימנו במקלטים שלהם. אחד המקלטים היה ברחוב העבודה פנת רחוב המלאכה בתל אביב, במקום מגוריו של אלימלך כמו כן ליד תיאטרון הבימה ועוד במקומות אחרים. המועמדים היו בעיקר צעירים וצעירות מתנועת צופי העדה של ביה”ס “תחכמוני”. היו כמובן גם תקלות מביכות.

במהלך של אחד מועדות הקבלה, לפתע פתאום  צועקת אחת המועמדות “הנה כאן חיים אפלבוים” והשנייה אומרת : “זה יוסף רשלבך” והשלישית מזכירה את שמי. כמובן שהגבנו בטון תקיף וטענו כלפיהן שלא תזכרנה שמות כי זה לא ראוי, התקרית הסתיימה  ועברנו לסדר היום. מרבית המועמדים לא הצטרפו, מעטים כן. בכל אופן איזשהו גרעין נוצר אז.

ש:    במה פטמו אתכם, כמה, מה היה הפיטום?

ת:    זה לא היה עניין של פיתוי.

 ש:    פיטום, כמה האכילו אתכם?

ת:    ידענו שיאיר נרצח. הטענה הייתה שהרצח התאפשר כתוצאה  מבגידה מבפנים. כל זמן שהבוגד לא נתגלה,  אנחנו נתקשר ונפעל בנפרד. על כל פנים טוביה אף פעם לא טען שהוא עומד בראש הארגון, וכי ישנו מישהו מעליו. על כל פנים האמנו לו והמשכנו לפעול בנפרד משאר הארגון.

הדפסנו עיתון בשם “לה”ב – לוחמי החופש בישראל” לזכרו של אברהם שטרן (לא”ש )  היה זה בעצם עיתון נוער שאנחנו כתבנו והדפסנו אותו במכונת-הכתיבה שהיתה אצלי.

פעל אצלנו נער בשם פוני , שהכינוי המחתרתי שלו היה שאול, שפעל לאחר מכן במחלקת המודיעין של המחתרת שכינויה היה מחלקת  ו’. היה לו כישרון לציור. והוא צייר עבורנו לעיתון את הכותרת.

שהיה ערוך בסגנון מליצי ומעט מיסטי. לאחר מכן התגלה לנו   שהרעיונות היו  של טוביה.

ש:    איך זה נתגלה לכם?

ת:    ראינו על פי הסגנון והשפה המיוחדים, שאין עוד מי שיכתוב כך מאשר טוביה, כמובן שגם שאנחנו כתבנו לעיתון כתבות שונות.

ש:    מה היו הסיבות שרציתם להינתק?

ת:    זה לא עניין של הינתקות. ראינו שאנו נמצאים במבוי סתום, הפכנו להיות מעין קבוצה נפרדת. בינתיים שמענו על מאורעות שהיו במחתרת,  בלח”י האמיתי. חושב אני  שהבריחה מלטרון עוד לא התרחשה אז, היא ארעה בזמן יותר מאוחר והיו כבר אי אילו סימנים של ביצוע פעולות, והחלטנו שכיוון שטוביה, על פי הרגשתנו מחזיק אותנו תחת חסותו בכוח. שקלתי על כן להיפרד ממנו. לאחר לבטים, החלטתי להצטרף לפלמ”ח, אך לדאבוני לא קבלו אותי, כיון שהייתי אחרי מחלת  אדמת בגיל שמונה-עשרה והרופא קבע שאני לא כשיר להצטרף לפלמ”ח. עובדה שכנראה  פגעה בגאווה הגברית שלי וכתוצאה מכך גמלה בלבי ההחלטה להתגייס לצבא הבריטי .

ש:    הייתה תסיסה כללית בקרב חברי הקבוצה ,או שהתופעה הזו קרתה רק  אצלך

ת:      לא מדובר היה במספר חברים רבים, כי לא היינו  רבים בקבוצה, גם לא הכרנו את כולם.

ש: היה לכם נשק?

ת:  היה גם נשק, היו מספר אקדחים שבהם התאמנו, אבל ייתכן שהיו עוד כלי נשק מוחבאים במחסן כלשהו, אינני זוכר בדיוק אם היו, על כל פנים הבאנו מספר אקדחים. אני  כאמור התגייסתי לצבא הבריטי ואלימלך – חיים תפוחי – אפלבוים   יצאו   לקורס מטעם הקבוצה של טוביה,   ויכולתי לפעול בתנועה, רק אחרי שחזרתי מהצבא הבריטי.

ש: עוד איזה דבר.

ת:  כן, אני רציתי לספר על  פעולה שלא הצליחה.

הפעולה עצמה יצאה לפועל, אבל המטרה לא הושגה.  המקרה התרחש בחיפה בשנת 1947 אני חושב, קיבלנו אינפורמציה שבנמל חיפה ממוקם, מיכל נפט והמטרה הייתה לפוצץ אותו. לשם כך , דב (גרנק), בא מתל-אביב לחיפה, אני הייתי בחיפה למשך זמן מה, עם ההוראה והסבר לפעולה הזו.

את הפעולה אמורים היינו לבצע  כשאני מוצב כנהג במכונית-משא בתוך הנמל, עמוס במטענים מוסתרים מתחת למושב באיזשהו מקום. בתוך שטח הנמל היינו צריכים להגיע אל מיכל נפט שהיה יעד הפעולה לפיצוץ. כאמור ,לבצוע הפעולה שכרנו משאית מאוד ישנה, טרנטה, אפשר לומר המעצורים לא פעלו במיטבם. נסעתי במשאית מספר פעמים. היהודי הזה שהשכיר לנו את המכונית כמובן שלא הפסיד בעיסקה, הוא קיבל עבור כך שכר יפה . פעם אחת נכנסתי לנמל כדי לבדוק, לראות איך פועלת הכניסה לנמל ולא עצרו אותי.

לקראת ביצוע הפעולה, היה זה לפנות בוקר, השמש עוד לא זרחה, אבל במקום השמש צצו לפתע , מכל עבר, כעשרה בחורים והקיפו את המשאית. פנו אולי בדרישה תקיפה “תן לנו את המפתחות של המשאית”. שאלתי אותם: “מי אתם? זאת המשאית שלי, אני שכרתי אותה”.

תן לנו את המפתחות הם המשיכו בשלהם, אתה ממילא לא תוכל להתניע אותה, כיון שהוצאנו מהמשאית חלק מסוים בעל הרכב סיפר לנו שאתם השתלטתם על המשאית. אמרתי לו: “אני מצטער מאוד. את המפתחות לא אוכל לתת, כיון ששכרנו את המשאית כחוק”, בעל המשאית קיבל תשלום, אבל בהמשך הוא חשש והתחרט במקום לדווח לנו על המצב החדש הוא ניגש לאנשי ההגנה וביקש את עזרתם לבטול העיסקה. את המפתחות כמובן שלא מסרתי וניגשתי לדב שהיה אז וסיפרתי לו על המצב שנוצר.

ש:    לטכס עצה?

ת:    כן לטכס עצה ולבדוק באם במצב החדש שנוצר מאפשר עוד לבצע את הפעולה המתוכננת.

ש:    איך הם נתנו לך ללכת?

ת:    המפקד התרשם מאד מההתנהגות שלי, כך על כל פנים הוא סיפר אח”כ . היה להם נשק, הם החזיקו בו בתוך הכיסים אמנם לא לגמרי שלוף, אבל עמדתי באומץ מולם עובדה שהשפיע עליו וגרמה לו לאחר מכן להצטרף למחתרת. בכל אופן הם נתנו לי ללכת ולכן הופענו דב ואני. אינני זוכר מי עוד היה. הם בשום אופן לא נתנו לנו להמשיך במשימתנו למרות שדב הסביר להם שאנחנו צריכים להעביר משהו ממקום למקום, כמובן שהוא לא סיפר שעומדת להתבצע פעולה. מפקד יחידת ההגנה מאוד השתתף בצערו, ואמר שהוא לא יכול להרשות לנו להמשיך, מאחר וקיבל פקודה ממפקדו למנוע מאיתנו להמשיך ועל כן הוא מוכרח לבצע אותה”. אגב, כשהסתובבנו שם אז הם  הבליטו ממש את הנשק שהיה ברשותם, אמנם מוסתר בתוך הכיס.

לא עזר לנו כלום, היינו צריכים להשיג משאית אחרת וחיפה לא הייתה מקום כ”כ קל לגבינו לפעול. התנועה קנתה בתל-אביב משאית צבאית משומשת ואני העברתי את המשאית הזו מתל-אביב לחיפה. התכנית כבר השתנתה בינתיים, כיון שמבנה המשאית היה שונה ועל כן היינו צריכים לשים את “החומר” במקום אחר. בשעה טובה ומוצלחת סוף-סוף הכל הסתדר. נכנסנו לנמל והגענו אל מיכל הנפט , העברנו את החומר, והפעולה בוצעה במלואה.

ש:   זה לא היה באותו היום?

ת:    כמובן שלא באותו היום, אבל אני חושב שחלף שבוע עד שקנו משאית ועד שהעברנו אותה. אמנם דני צעק שהוא לא יכול וקשה לו להעביר את החומר, אבל ביקשתי ממנו שיתאמץ והוא זרק את החומר מעבר לחומה ונתן לי סימן לנסוע חזרה. התקשתי לעשות זאת מאחר ואינני מכיר כ”כ את חיפה . אנסה לתאר באיזה מקום היה מיכל הנפט המדובר. היה ממוקם על איזשהו מזח, שנכנס לנמל. על כל המזח הזה עברו הפועלים הערביים עם קרשים ארוכים, הם הלכו ממש לרוחב המזח ולא נתנו לי לעבור וכאן התפוצץ החומר והיו לנו, נדמה לי פסק זמן, של כעשר דקות או משהו דומה לזה   להמצא בתוך הנמל  . אני צופר  וזה לא עוזר לפנותם מהדרך והם ממשיכים לחסום את הדרך. כפי הנראה הם החליטו לסדר את היהודי שנוהג ברכב ולא לתת לו לעבור. באותו רגע נשמעת ההתפוצצות. כמובן שאני ציפיתי לזה, אבל לא כ”כ מוקדם כפי שזה קרה אבל מצד שני ההתפוצצות עזרה לי, כיון שכל הפועלים האלה שרק שמעו את ההתפוצצות זרקו את הקרשים והסתלקו ופינו את הדרך, כך שהדרך היתה פנויה לצאת. אך השומרים סגרו מיד את השער, כך שפניתי בכביש המוביל לשער השני או השער הראשי באזור. למזלי הייתה  המשאית שלי מחופה בברזנט, כך שאלה שהיו שם לא ידעו בדיוק אם יש מישהו שם על המשאית או אין, על כך פנים השער השני היה פתוח וראיתי משיצאתי דרכו שהשומרים מסתכלים בפחד על המשאית הזו יתכן שלא ידעו ואם הם ידעו אז יתכן שחששו שיש שם למעלה מי שעלול לירות בהם, כך שבכל אופן אני יצאתי החוצה, שם כבר חיכה לי דב, העביר אותי למונית והעלה אותי לכרמל. ובכן, הפעולה הראשונה הצליחה, אבל מה מתברר? הייתה, ההתפוצצות שבה נפצע איזשהו סרג’נט בריטי שיצא יצא לראות מה קרה ואז קרתה ההתפוצצות השנייה שהייתה צריכה להצית, את מיכל הנפט ,אלא שלא היה לה מה להצית, כיון שהיו באותו זמן מים בטנק ששימשו לניקוי

ש:    אבל קרה לו הרי משהו עם היד.

ת:    למי? לא, זה היה בפעולה אחרת.

עוד סיפור. זה היה בזמן המצור הצבאי בתל-אביב והסביבה שהטילו הבריטים. המחתרת החליטה אז לפעול בכל מחיר. חל איסור על תנועה כללית אני הגעתי, נדמה לי, בעגלה עם סוסים מתל-אביב לבני-ברק אל גדעון, שם נפגשתי עם יוסף.

ש:    יצחק גורנשטיין.

ת:    כן יצחק גורנשטיין. היינו אמורים להתנקש בחייו של מפקד המצב הצבאי, גנרל גיי, נדמה לי. לשם כך יצאנו בלילה שלושתנו וטמנו באדמה מוקש בצד הכביש מאחורי בני-ברק, ליד פרדס כץ. היה זה מוקש בצורת אבן-דרכים, מסוכן מאד .  עלינו בשעות הבוקר המוקדמות לגבעה בסמוך למקום בו הוטמן המוקש וחיכינו שם שגנרל גיי יעבור מתל-אביב לכיוון פתח-תקווה. חיכינו מהבוקר עד שעות הצהריים בערך. עברו במקום חמורים הולכי רגל ועגלות, וכמובן שלא ארע כלום. המשכנו להמתין. כי חיכינו למכונית או יותר נכון שיירה שבראשה מכונית עם דגל. ידענו אז שגיי נמצא שם. בערך בשעות הצהריים אני רואה מרחוק מתקרבת שיירה ואני רואה דגל מונף על המכונית. את הלחיצה להפעלת המוקש צריך היה לבצע יוסף, לכן רמזתי לו: “יוסף, הנה”. אז הוא אמר לי לא.

שאלתי אותו מה פירוש לא?. אתה רואה כבר את הדגל, ריבונו של עולם. והוא אומר: “לא” וממש ברגע האחרון, כשהמכונית כבר הגיעה בקו המוקד, אז הוא החליט שזהו זה, כנראה ראה את המכונית בוודאות ולחץ על כפתור ההפעלה. נשמתי לרווחה. חשבתי שאנחנו עלולים להחמיץ את הרגע המכריע אך כאמור המוקש התפוצץ וענן של חול התמר למעלה . אך התברר שהחומר נפץ במוקש היה ישן מעט,והמוקש היה קבור עמוק מדי באדמה ועל כן הפיצוץ לא הספיק כמובן לחסל את הגנרל, בכל אופן הדף הפיצוץ הסיט את המכונית ממקומה לרוחב הכביש. נדמה היה לי, כי מעט נפצע. בכל אופן הוא יצא מבולבל מתוך המכונית, אחריו נסע משוריין ובכל אופן אנחנו כבר לא יכולנו לפעול כאן יותר, “הרמנו את הרגליים”, כמובן, והסתלקנו מעבר לגבעה וזה היה סוף המבצע. השלטונות הבריטיים שמרו את האירוע הזה בסוד, כנראה שהפרסטיג’ה שלהם מאוד נפגעה והם לא יכלו לפרסם דבר שכזה. אנחנו ג”כ שמרנו על מבצע זה בסוד, כיון שהפעולה לא צלחה, אבל רק לאחר כמה חודשים, דומני, הם גילו.

ש:    האם חומר הנפץ לא היה מספיק?

ת:    כפי הנראה שהחומר לא היה מספיק

ש:    פתחו עליכם באש?.

ת:    לא, הם נדהמו כנראה, הופתעו. כי בעקבות הפיצוץ נוצר ענן חול שעירפל את הראות . על כל פנים אנחנו כבר לא היינו שם. אחר-כך שמענו שמכוניתו  לא המשיכה ליעדה המתוכנן וחזרה לתל-אביב,  ביקורו נדחה לפעם אחרת.

ש:    תודה רבה לך, אבנר.

ת:    על לא דבר.

הצטרפו לרשימת התפוצה

האם מכיר / קשור לחבר לח"י?