שמואלביץ מתתיהו – "צור"

עריכה : שרגא לביא - "שלמה"   
מראיין : מנחם שיף - "יעקב"

מתתיהו נולד ביום 19.1.1920- בעיר לודז' בפולין לאביו צבי ולאמו שרה, יהודים אמידים שירדו מנכסיהם בגלל גזרות הממשלה על בעלי עסקים יהודים. מתתיהו למד בגימנסיה העברית. בבית קיבל חינוך מסורתי. הוא הצטרף לבית"ר ובשנת 1938 עלה לארץ-ישראל באניית מעפילים בעלייה בלתי לגלית של בית"ר והאצ"ל. הוריו ואחיו היחיד רפאל נשארו בפולין וניספר בשואה. עם הגיעו ארצה הצטרף לפלוגת גיוס של בית"ר בעקרון, עבד בחקלאות והתגייס לאצ"ל. ב- 1940, בעת הפילוג באצ"ל, עבר ללח"י . באוגוסט 1940 נאסר על-ידי הבריטים וישב במחנות המעצר במיזרע ובלטרון. ב לטורן דרך מנהרה שחפרו אל מחוץ למחנה, שמתתיהו היה אחד מיוזמיה. הוא נרתם במלוא המרץ לעבודת המחתרת.

חברים מספרים

מתתיהו שמואלביץ מספר על הבריחה מלטרון

אתחיל בעלייתי לארץ ישראל . עוד בהיותי בגיל  13 – 14 כחבר בתנועת בית"ר, חלמתי על עליה לארץ. לא היו לי קשרים כדי לקבל סרטיפיקט (כרטיס עליה לארץ שהונפק   על ידי  הבריטים). על כן החלטתי שיום אחד אצא  ברגל לארץ ישראל. הייתה לי מגירה סגורה בה התחלתי לאסוף דברים: נעלים גבוהות שקניתי ב"שוק הפשפשים". מצבנו הכלכלי לא היה טוב. אבא היה תעשיין ממחטות וצעיפים. כשהחל המשטר של החרם על סחורות יהודיות – העסקים התדרדרו. ועיקר הקונים היו הכפריים הפולנים. הסבא היה דתי, אבא "התפקר" בגיל מסוים. בבית שמרו על השבת שכלל הדלקת נרות בלבד.

למדתי בגימנסיה העברית בלודז' מגן הילדים ועד לבגרות. החלומות שלי לעלות ארצה החלו לקרום עור וגידים בגיל 17. עזבתי את ביה"ס כי חשבתי שאוכל לעלות כסטודנט לאוניברסיטה העברית עם רישיון מיוחד. עברתי בחינות אקסטרניות בגימנסיה ע"ש יצחק כצנלסון. הצלחתי בכל, חוץ מלטינית. התחלתי להתארגן לעלייה לארץ ישראל באניה "אף על פי" . כשלא הצלחתי עם הנסיון בעלייה הראשונה כי הייתי חולה מאד, התחלתי להתארגן לנסיון נוסף. לשם כך הייתי זקוק לכסף. קצת חסכתי, קצת זייפתי ולקחתי כל מיני הלוואות. יום אחד לאחר פגישה עם חברתי מרי חזרתי הביתה כולי חבול לאחר שקבלתי מכות הגונות משיכורים . ביום אחר יצאתי מהבית, לכוון חנות מכולת שהייתה שייכת לאחד מיהודי המקום שהיתה ממוקמת בפינה הרחוב .  ראיתי שכמה נערים לוקחים פירות וזורקים לתוך החנות של היהודי. זה הרתיח אותי תקפתי אותם, והם החלו לברוח. רדפתי אחרי אחד מהם ותפסתיו כשנפל וכנראה קיבל מכה מהקיר בראש. נפלתי עליו והכיתי אותו. אבל כשראיתי את הדם הנוזל מראשו – נבהלתי. חשבתי שהרגתי אותו והתחלתי לברוח. יום אחד בעל החנות סיפר את האירוע לאימא שלי ואיזה ילד גיבור  יש לה.                                     

אימא כנראה נבהלה. ביחוד שלפני זה חזרתי חבול מהתקרית הקודמת. באותה עת כבר היו התקפות תדירות על יהודים ולעתים קרובות נתגלה יהודי שנרצח או נחבל. זה היה בשנת 1938 היו גם מאורעות באוניברסיטאות. אמרה לי אימא: "אתה יודע אני לא רואה את עתידך פה, אם הייתה לך איזה שהיא אפשרות לעלות לא"י לא הייתי מתנגדת". שאלתי אותה: "אימא את מתכוונת ברצינות?" כן, בכל הרצינות. באותה העת כבר הייתה בכיסי קבלה על 300 זלוטי הראשונים ששילמתי ע"ח  העליה. הסכום כולו היה צריך להיות 700 זלוטי ולא ידעתי מאיפה אקח את הכסף החסר כשנרשמתי. אז אמרתי לאימא. "אימא, דעי לך שאני נוסע" והוצאתי את הקבלה כדי להציגה לפניה. הראיתי לה ואז החווירה מאד. "לא, לא התכוונתי ככה, התכוונתי שניסע ביחד" אמרתי לה: "לא יעזור – אני נוסע!"

אותו ערב חזרתי מאוחר הביתה כי ידעתי אשר עומד להתרחש. אבא חיכה לי  כועס כולו: "מה אתה עושה, מה אתה מספר לאימא סיפורים?" הכר כולו רטוב מדמעות. היא לא יכולה לישון".

מאחר שהתכוננתי לדברים האלה, הגבתי בתקיפות: "אבא זה לא יעזור. אני נוסע ואתם תבואו אחרי".

אחת הבעיות שלי היי כי הייתי בגיל בו היה אסור כבר לצאת מפולין. הייתי מעל גיל 18 ומועמד לצבא. אחת האפשרויות של קבלת דרכון הייתה התחייבות ההורים שאני אשוב חזרה. כי אני נוסע רק כתייר. אולם בהסכם שהיה לבית"ר עם ממשלת פולין לא כל כך הקפידו על זה. כשראו שלא יעזור מאומה אז אימא כבר עזרה לי ובקשה ממכר שילווה לנו כסף. היות וזאת הייתה עליה בלתי לגאלית והכל היה צריך להתנהל בסוד. היינו 8  בית"רים שהתארגנו לעליה ביחד, ביניהם: יצחק רובינשטיין. אבן זוהר, במהלך העליה היינו צריכים לעבור לתחנת הרכבת בסודיות גמורה. אני זוכר שבערב לפני היציאה אבא דיבר איתי בפעם הראשונה כמו גבר אל גבר. נתן לי כל מיני עצות, הוראות להיזהר בדרך מנשים, מזונות. אחת ההערות שהוא העיר הייתה: ואם תחליט להתחתן לפני שאנחנו נבוא, הייתי רוצה שתחתן עם תימנייה. שאלתי אותו למה. הוא השיב: " זו היא עדה יפה" למרות  שבימי חייו לא ראה תימנים. בתחנת הרכבת כשנפרדתי ועמדתי ליד החלון והרכבת התחילה לזוז, אימא פתאום פרצה בצעקות: "אני לא אראה אותו יותר".

אני חושב שבמהדורה של הספר שלי כתבתי שמי שהגה את רעיון חפירת המנהרה בלטרון עוד בהיותנו במזרע היה מנחם שיף. עשרה אנשים הוכנסו בסוד חפירת המנהרה בלטרון .                                                                                

מי הם?

עמנואל הנגבי, יהודה וייס, סיומקה, יהודה בן דוד, מתי הרצקה עמיקם, שאול הגלילי. בשלב זה אני חושב שגרא לא ידע.

היינו צריכים לתכנן את הרעיון של חפירת המנהרה בלטרון בעודנו במזרע וזאת מאחר ונודע לנו כי עומדים להעביר אותנו ללטרון.

את המפה מהמשרד של לטרון "סחב" שאול שמולקה קפלן. (ממשרדו של מנהל בית הסוהר) בררנו לאיזה מחנה נועבר ואז החלטנו שצריכים "לכבוש" את הצריף הקיצוני. את המפה העתקנו ביד, אני חושב שהיה זה יהודה בן דוד. ואח"כ החזירו המפה למשרד.

במזרע ערכנו חישובים מיקדמיים. מוגזם יהיה לומר שידענו אז איזה אורך של מנהרה צריכים לחפור כדי שנמלט משם. החישובים היו: כמה אדמה אנו יכולים לחפור במשך לילה אחד; איזה כלים נצטרך לחפירה; כיצד נוכל להיפטר מן האדמה, כבר אז הסכמנו שבלטרון נגדל ירקות כדי שיהיה לנו לאן להוציא את האדמה.

במחנה ישבו אנשי לח"י, אצ"ל וחסידים ואלה שנשברו שרצו בשקט בכל מחיר בתקוה שהתנהגותם זו תעזור להם להשתחרר. בין האנשים האלה היו גם אנשים שלנו שיכולנו להגיד להם שיזמו הצעה כזאת. ואז ההצעה לבניית גינות באה כאילו מהאנשים הניטרליים. האסיפה לשתול גינות כמדומני נערכה בלטרון.   כדי שלא יחשדו בנו רצינו שההצעה תבוא מידי אחרים ואנו נהיה כאילו המתנגדים. אחד שהיה נלהב להצעה זו היה יעקב בורנשטיין הוא היה בין הניטרליים, וניהל את התעמולה.

את המסגרת של הבורחים שאמורים לברוח מלטרון קבענו עוד כאשר היינו נתונים במעצר במזרע. אני ויהודה בן דוד קבענו את זה. הקריטריונים היו: אנשים שאנו סומכים עליהם. אירגונית ורעיונית, שמסכימים לפעולות מלחמתיות. לאנשים אלה או לחלקם אמרנו להתיידד עם אחרים כדי שלא יחשדו בהם ולא אמרנו להם את הסיבה למה.

האנגלים קבעו בעצמם חיל חלוץ ללטרון כדי להכשיר את הצריפים וקבענו שעמנואל הנגבי (שטרסמן) יהיה ראש הצוות מטעמנו והסברנו לו בדיוק מה עליו לעשות כדי שהצריף שבחרנו במפה יעמוד לרשותנו וכאשר נגיע, הוא יעמוד ליד הצריף. נדמה לי שבין החלוצים היו נציגים של כל הצריפים. אינני בטוח מתי גרא הוכנס לסוד העניינים, אם עוד במזרע או מיד כשהגענו ללטרון.  גרא היה האיש הבכיר מאנשי לח"י, הכי מקורב ליאיר, והתייחסנו אליו כאוטוריטה הבכירה שהובילה את החברים.

לאחר רצח יאיר אנחנו ארגנו קבוצה של חברים במזרע שמנו  6 – 5 איש בראשותו של אליהו גלעדי, בקשר די רופף עם יצחק שמיר. הקבוצה הזאת תכננה את המבנה החדש של המחתרת העתידית המחודשת. בחוץ לא היה כמעט שום דבר. ידענו על קיומו של יהושע כהן בעיקר מסיומקה. לח"י למעשה לא הייתה קיימת בעת זו. לכן בתיאוריה בנינו את המחתרת מחדש. ניסינו להפיק לקחים מדוע נכשלנו ואיך יכולה המחתרת להתקיים למרות התנאים בהם היינו שרויים אז כאשר היישוב ברובו הגדול היה עוין, שלטון אנגלי זר שולט בארץ ביד רמה. אני זוכר את הוויכוחים על דרכי הפעולה בינינו, יושבים שעות על נושאים: אם המבנה הקבוצתי צריך להיות בשלשות ואיך לשמור על קונספירציה הדוקה. בנינו קודים של כתבי סתר אחר כך השתמשנו בהם. אני זוכר את הקוד עד היום. כי אני הרכבתי אותו. אז לא היו עוד ויכוחים בין מיכאל ואליהו או בן גרא ואליהו.

לקבוצה הזאת הייתה החלטה נחושה להקים את המחתרת מחדש. בקבוצה היו: אליהו גלעדי, יהודה בן דוד, מתי שמולביץ, סיומקה (שמעון זיו), הרצל עמיקם וליד זה יהודה וייס (גור). אבן זוהר (בנצי).

את גרא לא הכנסנו לצריף שלנו כי לא רצינו שתתקבל גושפנקא שבמקום פועלת מפקדת לח"י. היה נוח יותר שהצריף לא יהיה חשוד. לכן גם נתנו לכמה אנשים לשחק תפקיד של מיואשים. גרא הסכים.

אברהם ארנלבלט לא היה בצריף כי היה כבר אז חולה שחפת. אם כי היה מועמד לבריחה. רצינו שבצריף יהיו אנשים בריאים וחזקים שיוכלו לעבוד. ושנית אם נתפס, שיוכלו לסבול את התוצאות. נדמה לי שפיני אברבוך לא נכלל מלכתחילה בין רשימת הבורחים וצרפנו אותו רק בשלב של סיום חפירת המנהרה. לא זכור לי מתי שלום זורבין עבר לצריף אם בלילה לפני או עוד קודם. שלום הוכח בזמנו כחולה רוח ואנו גם השתמשנו בו ככזה לכל מיני דברים. לדוגמא: גניבת חוטי חשמל שפירק מחדר המתים בהם השתמשנו להפקת תאורה בחפירת המנהרה, עשינו חשבון שאם יתפסו אותו בזמן פירוק החוטים אפשר יהיה לטעון שהוא איננו אחראי למעשיו.

היו לנו שני אקדחים שהבאנו ממזרע החבאנו אותם בין הקורות בצריף . אני חושב ששמואל קפלן טיפל בהעברת האקדחים.  כששמואל קפלן רצה להגיד משהו שאנשים לא יבינו אמר באידיש: "חאב סייכל" שיהיה שכל, שלא תגיד משהו מיותר.

עברנו ללטרון דרך שכם במשך  4- 5 שעות. עבור קבלת הצריף הפלנו גורל וזכינו בצריף אך ברור שאילולא היינו זוכים גם אז לא היינו עוזבים את רעיון חפירת המנהרה. מפקד המחנה היה היגינס איש שמן, בגובה בינוני, 175 ס"מ, שיער חום בן 40-50 היחסים איתו היו רעים אך לפעמים גם טובים, הוא נמדד על פי התיחסותו  למלוי הצרכים שלנו, רצינו שיקלו עלינו את תנאי המעצר. פעם אף הודיע לשאול הגלילי שיהיה חיפוש . בדרך כלל היה איש קפדן אך רצה בשקט.

בסגל הבריטי במחנה היה סרג'נט קובר, ג'ינג'י קפדן כבן 40 שנה. כל סרג'נט היה ממונה על תחום מסוים. הסמכות הראשית היתה מנהל המחנה. קובר היה ממונה על המשמרת, על הסיורים בלילות בליווי שני שוטרים בריטים. הוא היחידי שהיה מאיר עם פנס לתוך הצריף. תמיד הקפדנו לדעת מתי הוא בתפקיד כי הוא היה מסוכן בשבילנו. הוא אסר את ארנבלט כשעלה לאוטובוס.

קצין פייק היה איתנו במזרע ,היה משוגע. לא זוכר אם היגינס בא להחליף את פייק.

בעל תפקיד נוסף בשם מוסטאפה שעבר ממזרע ללטרון. היה שאוויש (סמל) מוסטפה זה לפני שנכנס למשרדו של פייק היה עומד ומכה את ראשו בקיר כדי להתקרר וזאת מתוך חשש פן  יהרוג את פייק בזעמו.  פייק היה בלתי סבלני ותוקפן. היה אחראי על השוטרים ועל סידור העבודה שלהם. היה טיפש אך לא ניצלנו אותו להברחות.

אחר זמן קצר, אחרי שהחלטנו שאנו עומדים לגשת לחפירת המנהרה גילינו את הסוד לשאר החברים שהיו איתנו בצריף שלא ידעו על התכנית. היה לנו שולחן ארוך עם ספסלים. התיישבו סביבו, יהודה בן דוד פתח וגילה את התכנית ואז חלקנו תפקידים לאלה שגרו בצריף  הייתה התלהבות רבה בין החברים.

על צוות החופרים נמנו: סיומקה, שהיה חשוב, מתי, יהודה בן דוד, שאול הגלילי, הרצקה עמיקם, שאול הגלילי, סימן טוב, קוסי.

על צוות הגננים נמנו: המהרג'ה שהיה לו תפקיד לדחוף את האדמה שנחפרה החוצה מהמנהרה דרך החור שבדפנות הצריף.

שאול וקוסי היו אחראים על סילוק ה"תוצרת"  

על צוות הנגרים נמנו: יהודה בן דוד, שאול, ואני

על צוות המרגלים נמנה: יהודה וייס שתפקידו היה להתערות בין אנשי הצריפים האחרים כדי לדעת אם יש חשדות בקרבם על חפירת המנהרה. וכן איסוף מידע. אני למשל קיימתי קשר הדוק עם אנשי ההגנה.

התחלת העבודה היתה בלילה גשום. יושבים היינו ומחכים ללילה גשום הרבה ערבים.     שלמה יעקב היה מתפלל תפילת הגשם שרק יבוא, שרנו שירים מכל הסוגים.

לפני התחלת החפירה רצינו להרגיל את האנגלים שאצלנו בצריף יש פעילות – רעש. כשהתחלנו את החפירה החבר'ה היו כל כך מתוחים ששכחו לשיר. שרנו הרבה שירים חסידיים וגם אחרים.

"זויתן, שימש למדידה טריגונומטרית. פעם תותחנים היו משתמשים בשיטה זו. לצריף יש 10 חלונות, אני לוקח נקודה וניגש לנקודה שנייה כ- 20 מ' שם גיליון נייר בחלון ומקל מהנקודה מופנה אל הנקודה השנייה ומסמן את הקו ואחר כך מהצד השני עד ששתי הנקודות נפגשות. היחס בין ה- 10 מטר לקו המסומן היה נותן את המרחק. אני ויהודה בן דוד ערכנו את המדידות בעין, הערכנו את המרחק עד לוואדי בכ- 35 מטר. חשבנו שאם נחפור מטר אחד ליום ייקח לנו חודש וחצי, אבל כמובן לא חפרנו מטר אחד, לעיתים 70 ס"מ או פחות  נתקלנו בסלע, בחוסר אוויר. אחר כך התברר לנו שאורך המנהרה יהיה 70 מטר. מידע זה גרם לנו למצב רוח שלילי. עד שנגיע יגלו אותנו. לא ראינו סיכוי. לאן נסלק את כמות האדמה הרבה שתצטבר כתוצאה מהתארכות החפירה? אך החלטנו שנמשיך בעבודה ולא נספר לאנשים האחרים כדי לא לייאש אותם  או עד שתהיה לנו תכנית אחרת.

פלס מים השגנו, גנבנו כדי לבדוק אם לא יורדים למטה מדי ככל שיכולנו גנבנו מהכלים של הפועלים הערביים.  הייתה לנו תכנית להתפרץ אם יגלו אותנו. אין מה להפסיד. שומרים לא היו הרבה. היה מגדל שמירה, היה שומר בין הגדרות, היתה מוצבת בוטקה(עמדת שמירה)ושומרים שישנו בתוך העמדה שלהם. אמרנו לעצמנו שאם לא תהיה ברירה אנחנו פורצים החוצה עם שני האקדחים שלנו ומי שיגיע – יגיע. זו הייתה תכנית גלמית, לא מעובדת, אך אמרנו שנעבד אותה בהמשך לפי הצורך. לא חילקנו תפקידים לא הייתה הסכמה או התנגדות לתכנית.

מתתיהו העלה רעיון של בצוע אלקטרוליזה,כלומר הזרמת חשמל בתוך מים שיפיק חמצן לחופרים במנהרה, אך התוצאות של ניסוי זה לא צלחו . המפוח של האוויר לא היה יעיל. היו לנו פנסי כיס על הראש, כמו של הכורים כדי לראות את הנעשה במנהרה אחר כך השתמשנו בחשמל עם נורות.

פחדנו מאנשים ששאפו להשתחרר, שימסרו ידיעות לאנגלים תמורת הבטחה להשתחרר. היו אסיפות של ה"דרך" להשתחרר רצינו לדעת מה מתחרש ביניהם.

קבענו, שאם ביציאה, בבריחה, הדברים ישתבשו, אנו נפרוץ בכוח. הייתה אפשרות שיגלו אותנו. למשל, בזמן שאני יצאתי לתעלה, מחוץ למנהרה, עברו על הכביש שתי מכוניות עם חיילים בריטים. ואם נתגלה – כל אחד יברח לדרכו. ללא כל תוכנית מסודרת.

שמעון לוקשן היה מצריף אחר. הוא היה צריך לסגור את הפתח, לאחר הבריחה, ולשוב לצריפו. יתכן שהיו שנים, השני היה אולי שאני מנתניה.

אנשי ההגנה גילו שאנשי לח"י (בעיקר דן רם) הם פועלים מטעמים אידיאולוגים ולא  מתוך הרפתקה. הצריף שלנו היה בדיוק ממול הצריף שלהם ולכן מבחינתנו זה היה מסוכן. פחדנו ולכן קיימנו איתם קשרים טובים. אני טיילתי הרבה מאד עם דן ומתי מגד במטרה שאדע מתי הם מתכוונים לבוא אלינו או להחזיק אותם מחוץ לצריף בשעות שאנו חופרים.  עם דן רם היינו בקבוצת איגרוף והייתי מתאגרף איתו.

היינו משוחחים על דרך המלחמה, עליה, התיישבות בצורה מכובדת מנקודת השקפה שלנו. רצינו לקיים  עם כולם יחסים טובים, גם עם אנשי האצ"ל.  היו מאבקים על עמדות אדמיניסטרטיביות. היה שם אדם בשם בן ציון כצנלבוגן, מוסקה שטיין, חפרנו גם בשבתות. ביום כיפור – לא.

היינו מדברים במקלחות ותולים את הכבסים על חבלים. לא היו לי קרובים או ביקורים ולא קבלתי מכתבים מגורמי חוץ. ארנבלט היה בקשר עם בחורה שהתכתב איתה. למהרג'ה היו ביקורים. שחקתי ברידג' ושחמט עם חברים וכן הרבנו לקרוא. למהרג'ה קראו "הגליציאני".

 

מתתיהו שמואלביץ' מספר על הבריחה מכלא בירושלים

כעבור כמה ימים הוא בא [עם] תוכנית  ואמר שהצינורות עוברים בערך חמישה עד שישה מטר מהקיר. ואת זה הוא מראה לי [בחדר] מספר 23 ליד החלון  ואומר: פה לא רחוק עוברים למטה צינורות. אמרתי: אתה מבין בשביל מה אנחנו פה. הוא עונה: כן, אני מבין. ולידו מסתובב, כמובן, שוטר. אני אומר לו: אם אנחנו נחפור, איך נוכל להיכנס לצינור  ארבעים סנטימטר קוטר, איך נוכל להסתובב? אולי אפשר לבנות תא ביקורת, שנוכל להכנס ולהסתובב? הוא אומר: כן, אפשר, אין בעיות. יש רק דבר אחד, צריך לסתום את צינורות הביוב פה,   לנו לא יהיה קשה לבצע סתימת צינורות ביוב   וזאת על ידי זריקת חול לבתי השימוש. והוא   הראה למנהל שהצינורות סתומים ואי אפשר לנקות אותם. ועל כן אשרו לו את בניין [תא הביקורת].

כמובן שאני רוצה לדעת מי הוא האיש שיש לנו עסק אתו. פניתי למפקד לח"י במקום, בירושלים, יהושע זטלר, וביקשתי ממנו לבוא בדברים עם יוסף ארליך. יהושע הלך למהנדס, דיבר מה שדיבר אתו – למהנדס הממונה על ארליך – וארליך קיבל שלושה פועלים, שלושה חברי לח"י. בנו את תא הביקורת ואנחנו הפלנו [את הנהלת בית הסוהר] בפח.

זה היה ארוע אחד שבלעדיו אי אפשר היה לחלום אפילו על חפירת מנהרה.

הארוע השני התרחש תוך כדי חפירת המינהרה, הייתה זו חכמת אסירים! אם תעברו לתא 23 תראו שזה התא היחידי בבית הסוהר שהיה יותר נמוך מהפרוזדור. אנחנו הספקנו לחפור בור ברוחב של כמטר וחצי ובאורך של שני מטר, ובעומק של שני מטר פנימה, לתוך האדמה. אמורים היינו רק להבקיע את היסודות ולהתחיל לחפור את המנהרה באורך של ששה מטר. אבל הבעיה שנותרה היתה לאן להוציא את האדמה שמצטברת כתוצאה מהחפירה! נשקלה אפשרות שבבוקר יצאו המשתתפים בחפירה, כל אחד עם כיסים מלאים בחול,להוריקם לאסלת בית השמוש בחדרי השירות. בינתיים התחלנו אוספים את האדמה בתוך שקים שאוכסנו במינהרה. את השקים תפרנו משמיכות, תהליך פנוי החול בוצע על ידי החופר לאחר סיום משמרתו.    התהליך הזה חייב להיות מוסווה, שכן למעלה היה מוצב חלון  מסתובב ושוטר שהיה מוצב על משמרתו היה מסוגל להסתכל  פנימה לתוך תאי המעצר.  שכבנו על  המיטות, כדי להסתיר את השקים עם החול שהוחבאו מתחת למיטות.  

מבלי שנדע תחילה כיצד להסתדר עם פנוי החול קבלנו החלטה  להמשיך ולהתקדם בחפירה, ואת הפתרונות נמצא אחר-כך.  

 היתה למישהו הברקה: כיון שהתא שלנו יותר נמוך משאר התאים, וכיון שבבוקר שוטפים את התאים והאסירים  מטאטאים את המים החוצה מהתאים לתוך הפרוזדור, הרי שבתא שלנו אי אפשר לעשות זאת. וכדי להוציא את המים מהתא שלנו צריך לייבש את הרצפה עם סמרטוט, וזה לוקח המון זמן,וכרוך במאמץ קשה.  פנינו בסוגיה זו לסגן מפקד בית-הסוהר ואמרנו לו תראה. אנחנו תא מקופח. כי אנחנו צריכים כל פעם לנגב ואת המים לאחר שטיפת התא דבר הדורש מאיתנו לעבוד קשה יותר מאשר בתאים האחרים". הוא בא  בשעה ש-6 אנשים אספו את המים מהרצפה על ידי נגוב הריצפה.  ושאל: "מה אתה רוצה שאעשה. שאגביה את הרצפה [לגובה] הפרוזדור?" זה היה הדבר האחרון שרציתי. הוא היה מגלה את החפירה! "לא. אני רוצה את ההפך. בפינה, במקום שיש כיור, אנחנו רוצים לעשות בריכה קטנה, ואז נוכל לטאטא את כל המים לבריכה ואז להוציא אותם עם דליים החוצה". הוא אומר "אין בעיות. בקשה זו אני מוכן לקבל. מחר בבוקר תקבלו כלים ותוכלו לעשות לכם בריכה".

למחרת בבוקר בא שוטר, הביא לנו כלים ואנחנו חפרנו את הבריכה.  אורכה היה 70 סמ"ר, בעומק של 15 ס"מ. כשחפרנו אותה שמנו ערימת אדמה בצד. אותה שעה ישב בני   בתוך המנהרה וכל פעם שקיבל סימן, זרק שק החוצה. שוטר עמד ושמר על הכלים וכל פעם, מאחורי גבו של השוטר, שפכנו החוצה שק אדמה והוספנו לתוך הערימה. שעתיים שלוש עבדנו על הבריכה הקטנה הזאת, וכל  כמות האדמה שאמורים היו להוציא משם, לשם בניית הבריכה הקטנה, היתה יכולה להיכנס לשני דליים, אבל אנחנו הוצאנו  החוצה, במריצות, את כל כמות האדמה שהיתה בבור הגדול, שהייתה חלק מהמנהרה.

הארוע השלישי אותו אני רוצה לציין "נס חנוכה". שאכן התרחש קרוב לחג החנוכה.

בוקר אחד ישבנו ליד השולחן, מישהו קרא עיתון – פתאום נכנסים שלושה בריטים אל תוך התא שלנו מצויידים במכושים וכלי חפירה אחרים ובלי לומר מלה מתקרבים ישר לפינה בה נמצא פתח המנהרה החבוי. כמובן שחשבנו שזה הסוף. החבר'ה החווירו, גם אני כמובן.  לאט לאט קמו רובם ויצאו מהחדר. נשארנו רק שניים. תפקידי היה להישאר. שכן הייתי המוכתר.

השוטרים ניגשו ישר לפינה בה נמצאת המנהרה. העובדה, שחפירה קודמת בחדר 18 שנתגלתה בבית- הסוהר למדנו ממנה שלא נחפור בתוך הקיר, אלא נחפור מתחת לרצפה, ומכיון שברצפה היו [קבועות] מיטות בשתי קומות – המיטה התחתונה היתה בגובה של 15 ס"מ מהרצפה – איש לא יעלה על הדעת שמתחת למיטה כל כך נמוכה מישהו יכול לחפור, ועל כן דווקא שם חפרנו. לא נכנסנו מתחת למיטה. אלא מהמיטה התחתונה הרמנו את המזרון, הרמנו את הברזלים עליהם מונח המזרון וחפרנו מלמעלה.

כשנכנסו שלושת הגויים לחפש את המנהרה, הם שערו באיזה מקום היא נמצאת, אבל הם לא חיפשו מתחת למיטה. הם חיפשו בקיר.

ברגע שהתקרבו אל האבן האחרונה כמעט, אמר לי משה סבוראי ביידיש: אני לא יכול לראות את החורבן, ויצא. ואני אמרתי: אני אראה את החורבן עד הסוף.

ואז קרה דבר מוזר. לאחר שפתחו את האבנים מסביב ולא מצאו מאומה, נשכב השוטר הבריטי, שהובא במיוחד לכלא ירושלים כמומחה לבריחות – הוא בעצמו ברח ממחנה שבויים בגרמניה –על המיטה העליונה, חיפש במרווח הצר שבין הקיר והמיטה, שכב על הבטן ועם המכוש ניסה להוציא את האבנים שבין המיטה והקיר. כל פעם שהיה מניף את המכוש היה זז קצת קדימה. בינתיים לחבר'ה עלה רעיון לקרוא לאחד השוטרים, למרפאה, כי מישהו התלונן. הוא הלך לקרוא לרופא, ונשארו שם רק שני אנגלים. עם כל מכה של המכוש אני נגשתי ושמתי את הידיים על הרגליים שלו, כאילו לתת לו יציבות. הוא הפנה את הראש ושאל  אותי למה אני מחזיק את רגליו אמרתי: "כן. אני פוחד שאם תחפור עוד קצת, אתה תיפול עם הראש לתוך המנהרה" הוא ענה לי: "למה לך? תראה לי בדיוק איפה היא". עניתי לו: "אני יכול להגיד לך היכן היא: בראשו של מיסטר קנדי, כי מאז שאנחנו פה – כי הוא יודע שאני פעם ברחתי דרך מנהרה – הוא חושב שאנחנו רק חופרים מנהרות." אז הוא אומר: "זה לא הוא. זה אני. אני בלילה עברתי כאן, שמעתי גרוד בקיר. שמתי את האוזן, שמעתי בבירור ששם מגרדים את הקיר וחופרים שם. לשם בטחון - הוא אומר – רצתי למרפאה, לקחתי את הסטטוסקופ של הרופא, שמתי על הקיר ושמעתי בדיוק כל מה שנעשה למטה". אמרתי לו: " אם כך, אז תחפש. כשתגמור אני אסביר לך כמה שאתה טיפש".

אני ידעתי שאם לא אצליח לשכנע אותו, במילא העסק אבוד. אמרתי לו: "תמשיך לחפש" ואמרתי לו יותר מזה: "תן לנו כלים. אנחנו תור רבע שעה נפתח את כל הרצפה, נקלף את הטיח מכל הקירות ואז – או שתמצא את המנהרה, או שתניח לנו במנוחה".

האנגלי התחיל קצת לפקפק. הוא אמר לי: "אני שמעתי בבירור. אני לא אצא מפה, ואתה יכול כבר עכשיו להסביר לי למה אתה חושב שאנחנו טיפשים". התעקשתי ואמרתי לו: "אתה תגמור את החיפוש". ואז הוא אומר: "טוב, גמרתי. אני יודע שפה אין. תסביר לי." אמרתי לו: " שמעתי שאתה פעם ברחת דרך חפירה של מנהרה ממחנה שבויים." הוא עונה לי: "נכון." עניתי לו: " אנחנו חברים למקצוע, כי אני ברחתי דרך מנהרה בלטרון." שואלים אותו: "מה היה אורך המנהרה שחפרת?" אמר: "מאתיים יארד" עניתי: "אתה עלוב[?], שלנו היתה באורך של 76 מטר – אמרתי לו – מאתיים יארד, ודאי הוצאתם שבעים קוב מטר אדמה. איפה פיזרתם אותה?" ענה: "המחנה היה גדול" עניתי לו: "לנו בלטרון היו בעיות קשות עם פיזור האדמה." אני שואל אותו: "בשביל לחפור מנהרה מפה, כמה אנחנו צריכים לחפור, בערך? אתה יודע שפה יש מגרש הרוסים ושם יש תחנת השידור הערבית ואנחנו צריכים לעבור את כל זה – 300 מטר בערך יספיק לנו?" הוא עונה לי: " אולי אפילו קצת פחות."  "כמה פחות?" הוא עונה: "בערך 200 מטר". אני שואל: "כמה קוב מטר אדמה צריך להוציא משם?" "בערך שבעים שמונים קוב אדמה" עניתי: "אני מסכים. אם תיקח את כל בית-הסוהר – שכולו אבן – ואנחנו נרצה להוציא את האדמה פה, אנחנו נגביה את כל החצר ואת כל בית-הסוהר בגובה של מטר אחד, אז איש לא ירגיש בזה?" הוא עונה לי: "אבל אני שמעתי שאתם חופרים!" עניתי לו: "איך אתה מעלה על הדעת שאנחנו ניקח על עצמנו עבודה באופן נורמלי? או שאנחנו מגביהים את כל בית הסוהר בגובה של מטר, או שאנחנו צריכים לחפור אותה במשך עשר שנים, ולפזר את האדמה בחופנים." והוא שוב עונה: "אבל אני שמעתי." עניתי לו: "זה מתחיל להדאיג אותי. אולי הערבים שם , מתחנת השידור או מהמחסנים, אולי הם חופרים אלינו על מנת להטמין מוקש, ואז גם אתם עפים." הוא אומר: "נכון. הצריף[?] שלנו גובל עם הקיר." הצעתי לו שבכל זאת נפתח את כל הרצפה, ויחד עם זאת, בלילה, שיכבול אותי בידיים וברגליים ונצא לחפש את המנהרה שהערבים חופרים אלינו.

בלילה כשהוא בא – התגנב בשקט לביקורת – ידעתי שהוא יעבור מהחלון. הוא הסתכל מהחלון והוא ראה שני בחורים יושבים עטופים בשמיכות – והיה חורף – עם האוזן על הקיר, ומאזינים, שומעים אם לא חופרים אלינו. למחרת בבוקר סיפרתי לו שאנחנו האזנּו - ידעתי שהוא יודע שזה נכון – ורק בחור אחד, היה נדמה לו שבין השעה שתיים לשתיים וחצי שהוא שומע משהו. אבל חוץ מזה לא שמענו שום דבר.

המומחה הזה הפך לבדיחה אצל כל השוטרים האנגלים. צחקו ממנו והתוצאה היתה, שכעבור יומיים שלושה הוא ברח מכאן. אני חושב שהוא חגג את נצחונו כשהתברר שבאמת נחפרה פה מנהרה, ושברחנו מכאן.

כיצד יצאנו משם. לשטח מגרש הרוסים ולשטח בית-הסוהר נכנסו שלושה חברי לח"י עם תעודות כפועלי ביוב. לאחר שהסתבר שאי אפשר לצאת דרך הצנורות, תִּכְנָנּוּ כך ששלושה אנשים יכנסו – ושלושה אחרים ייצאו. אחר כך ייצאו שלושת הפועלים ואחר כך – כמה שאפשר. ילכו אחד אחרי השני. ציידנו את כולם בתעודות שהם פועלי מחלקת העבודות הצבוריות.

כשיצאתי, ליד השער עמד שוטר בריטי. על ידי הלך גונדר יהושע. הוא היה איש נפלא, לוחם נפלא. חבר נפלא. הוא הלך לידי וכשהשוטר ראה אותנו מתקרבים אל השער, הוא תקע את המפתח לתוך המנעול. כשהיינו לידו הוא שאל אותנו: "אתם גמרתם?" ענינו: "לא. יש עוד המון עבודה. באו עוד פועלים מהשער השני. אנחנו יוצאים רק לאכול ארוחת בוקר." הוא פתח לנו את הדלת.

כשאני חושב היום, כיצד באותו שער שנכנסו שלושה אנשים ויצאו חמישה-עשר, כלומר שנים עשר בורחים ושלושה אחרים –שהתחזו כפועלי ביוב. כפי שאני מבין היום, השלושה יצאו משער אחר – כנראה שזה הודות לשאלה של אותו שוטר בריטי ששאל האם גמרתם? וענינו לא. אנחנו רק יוצאים לארוחת בוקר. על חשבון זה, כל מי שבא פתחו לו את הדלת. הבורח השלושה-עשר נעצר במנהרה, אחרי שאחד השוטרים הערבים הקים צעקות: "היהודים יוצאים!…"

 

 

מתתיהו שמואלביץ מרצה בפני תלמידים מכתות י"א, י"ב בבית ספר דביר

שוקלט על ידי רחל וינרב

 

מנהל בית הספר:  הזמנו את מר שמואלביץ במסגרת הכרת תנועת מחתרת לוחמי חרות ישראל מזוית ראיה שלו

שמואלביץ : זו לא פעם ראשונה שאני מוזמן לבתי ספר לספר על אותה תקופה בה לחמו חברי מחתרת לוחמי חרות ישראל  בבריטים, כובש הזר של ארצנו, ובכל פעם כשאני צריך להכין את הדברים אני עומד בפני בעיה: מה בעצם אתם יודעים על התקופה הזאת?

  בתקופה זו של מלחמה בבריטים שארכה  כעשר שנים בתולדות עמינו ,הייתי פעיל בתנועת מחתרת של לוחמי חרות ישראל ועד לפני זמן קצר לא הייתה קיימת בתודעה של עמנו התקופה ההירואית של עם הלוחם על עצם קיומו, ולמעשה כמעט ולא הייתה קיימת עוד היום.

אספר לכם בהמשך על כך שהיו נסיונות ומעשים, מודעים או תת מודעים, להשכיח את התקופה הזאת, ולהתעלם ממנה עד היום.

למשל: לפני כשנה שמעתי הרצאה של איש נערץ על כולנו מר, דוד בן גוריון.

הוא סקר את תקומת עם ישראל מהעליה השניה עד הקמת המדינה, וספר על כל ההתפתחויות שהיו -הפילוגים, התנועות, והדעות.

הוא סיפר כיצד התאחדו "אחדות העבודה", "מפעלי ציון", וכך הלאה וכך הלאה, מי הגיע, כיצד נפגש עם ברל כצלנסון, ואח"כ על תקופת הגדודים, תקופת המלחמה, וכשהגיע לשנים שאני ציפיתי לשמוע מה קרה, אז פתאום כל התקופה של עשר השנים הצטמצמה לדבר אחד, ל"ועידת בלטימור",

נקח כקנה מידה את העיתונות, כל העיתונות העולמית היתה מלאה מדי יום ביומו עם דיווחים על המתרחש בארץ הזאת, על מה שמחוללת קבוצה או קבוצות של אנשים, של ארגונים של לוחמים, וזה שימש חומר מרתק לכל עיתון בעולם.

 והנה כל מה, שאדם שעמד אז בראש הישוב, ידע לספר עליו, זה דוקא דבר אחד זניח, שאם הוא הופיע באיזשהו עיתון מחוץ לא"י, אז זו היתה הודעה שהכילה שתי שורות, שהתקיימה איזושהיא ועידה שהחליטה מה שהחליטה.

אתם יודעים שמדינת ישראל משתדלת לקשור קשרים בארצות אפריקה, וכשמדינות ערב מנהלות תעמולה נגד מדינת ישראל, הם משתמשות בנימוק שגוי שמדינת ישראל היא מכשיר בידי מעצמות אימפריאליסטיות.

זה כמובן מרתיע ומפחיד את המדינות הצעירות והחלשות של ארצות אפריקה, שר החוץ של מדינת ישראל אף פעם לא השתמש בנימוק, שמדינת ישראל היא המדינה היחידה במזה"ת אשר קמה כתוצאה ממלחמה בבריטים, ממלחמה באימפריאליזם.

שום מדינה ערבית, שום ארץ ערבית לא קמה כתוצאה ממלחמה כזו, הדבר נובע מכך שבשביל שר החוץ של מדינת ישראל, המלחמה הזו שניהל חלק מהנוער העברי בישראל לשחרור עמנו מעולו של שלטון, המלחמה הזו לא היתה קיימת בשבילו.

זו היא תוצאה של החטא הקדמון שלנו: היינו פורשים, אני והחברי היינו חברים באירגון שפרש, שהוריד מעצמו את עול המשמעת הלאומית, את עול המשמעת של המוסדות הנבחרים, ונדמה לי שטוב יהיה אם אני אתחיל מדברי הצטדקות על הדבר הזה, כי ברור שפרישה ופריקת עול באופן כללי, היא חטא ולפעמים גם פשע.

 אבל יש מקרים בהסטוריה שפרישה היא הכרחית!

לפי הבעת הפנים האינטלגנטית של הקהל פה, אני משוכנע שאתם מכירים את תולדות העם העברי במשך מאה השנים האחרונות (רעש כללי בקהל).

מישהו אמר לא להסתכל בקנקן, לפעמים גם הקנקן אומר משהו.

במשך תקופה שמלפני משמונים שנה, מצבו של העם היהודי היה בערך כזה: העם מסתגר במידה מסוימת מרצונו, וזאת עקב הנסיבות, מתוך הכרח ביצירת גטו פיזי ורוחני.

העם כמעט ואין לו קשר עם העולם הסובב אותו, כל מה שיש לו זה לא מאוויים לחזור לארץ ישראל, כיון שהוא אינו רואה שום דרך.

הוא מאמין במשיח, שיבוא אי פעם איזה גואל, איזה כוח עליון, ויגאל אותו מהגולה ויחזיר אותו לירושלים ולארץ אבותיו. ואז באותה מציאות באה פרישה ראשונה, יחידים בודדים מעיזים לצאת מתוך המסגרת הזאת נגד דעת אבותיהם, נגד דעת הסביבה הם פורקים עול ומתחילים להפגש עם העולם הסובב אותם.

הביטוי ההיסטורי שאנחנו מכירים אותו המתאים לתקופה הזו, היא: תקופת "האמנסיפציה"

תנועת  "האמנסיפציה" שאומרת: "תהיה יהודי בביתך ואדם מחוץ לבית" כלומר: תצא ,תדע שמחוץ למדעי היהדות מחוץ ללימודי היהדות יש עוד מדעים, יש עוד עולם, תתפרץ החוצה.

היום קשה לנו להבין באיזו מידה היתה זו מהפיכה, באיזו מידה הפרישה הזו היתה צעד ליציאת העם מקליפתו, לפריצה לקראת דרך חיים נורמליים של עם נורמלי במולדתו.

אחרי כן באה פרישה שניה, ושוב פעם ע"י קומץ אשר אמר: "צריך לעשות מעשה, אי אפשר לא לדחוק את הקץ"

גם תנועה זו אשר הביטוי ההיסטורי שלה היה, תנועת בילו"ו -" בית ישראל לכו ונלכה".  גם תנועה זו היתה תנועה פורשת, תנועה שהקימה התנגדות עצומה בקרב היהדות בתוך הסביבה שלה, וכמו כל תנועה פורשת היא לא הובנה. במידה רבה היתה לצחוק, ובמידה עוד יותר רבה היא עוררה קנאה של אנשים, יתרם של כל חלקי העם אשר האמינו שאסור לדחוק את הקץ, וצריך בסבלנות לחכות לביאת המשיח.

ושוב התקדמנו שלב נוסף אחרי "הבילויים" לקראת הציונות המעשית שכונתה: "הציונות המעשית"- כלומר, ליישב את הארץ.

ואחריו באה התקופה של "הציונות המדינית". אשר אמרה לא די רק ליישב את הארץ, אנו צריכים גם לבקש זכויות על הארץ הזאת.

זאת התנועה של הרצל ונורדאו, ואח"כ ז'בוטינסקי.

אני חושב שיהיה לי קשה לתאר ולכם לתפוש, באיזו מידה זה היה מעל לכח תפישתו של יהודים, השנים ההם, שנציג של יהודים בכלל יכול להפגש עם גדולי עולם, זה היה מעבר לדמיון ממש.

לחשוב שנציג של יהודים, כלומר שהרצל יפגש עם איזה קיסר גרמני או אוסטרי או עם איזה שר או ראש ממשלה בריטי או צרפתי.

באו תורות נוספות, תורות שקדמו אותנו, ושכל אחת מהן היתה בגדר של פריצה או פרישה, קידום העם ,קידום התפישה שלנו ע"י קומץ אנשים, אני כבר חייתי באותה תקופה.

באופן יחסי התקופה הזו היא די מתקדמת, ואני רוצה לספר לכם שכשהייתי בן שש עשרה, החלטתי לעזוב את הלימודים, וללכת לעבוד בביח"ר על מנת לרכוש מקצוע. כי אמרו שהשלטונות הבריטיים בארץ מרשים או ירשו לאנשים שלמדו מקצוע, לעלות.

אני החלטתי ללכת לעבוד בביח"ר לגרביים, ואני רוצה לספר שביום הראשון שחזרתי מביהח"ר, מצאתי את אימי בוכה בדמעות שליש. היא לא יכלה להשלים עם המחשבה, שבנה נער יהודי יהיה פועל בביח"ר.

שלא לדבר על המהפיכה בתפישה שלנו, כשדובר על זה שנער יהודי או יהודי בכלל יהיה חקלאי או כל מקצוע אחר שאיננו יהודי טיפוסי גלותי, במקרה הטוב ביותר. בשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים ירכוש כבר מקצוע חופשי, זה כבר היה הדבר המתקדם ביותר.

אני מספר לכם את זאת, כדי לשכנע אתכם שהפרישה שאני השתתפתי בה לא היתה הפרישה היחידה, זאת היתה הפרישה האחרונה אולי, אבל היא היתה כמו כל יתר הפרישות, הכרחית.

וכמובן לדעתי, צעד אחד קדימה בחזרת העם לחיים נורמליים, בהגעה למצב שבו אתם חיים היום. לתפישת המהות הלאומית שלנו כפי שאתם תופשים אותה היום, ולא כפי שכמה דורות שקדמו לכם, תפשו אותה.

אני מבין שאילו הייתי כעת משאיר מקום לשאלות ,היה מישהו שואל אותי: "טוב, אם פרישה היא דבר אסור, ויחד עם זה בנסיבות מסוימות הוא מותר, תגיד לנו מתי זה אסור ומתי זה מותר, ובאיזה תנאים מותר"?

רבותי, אין לי תשובה לזה, שום נוסחה לדבר הזה אין לי, ואני חושב שלא קיימת.

 אבל דבר אחד אני רוצה לומר לכם: כשמישהו ירצה להוכיח לכם בהגיון, שהמצב מחייב פרישה ואפילו אם ישכנע אתכם, עדיין זה לא מספיק.

אבל כשמשהו מבפנים ידחוף אתכם לעשות מעשים שהם מנוגדים לחוק, שהם מנוגדים למוסכמות, וכשאתם תדעו שאין אתם עושים את זה לטובתכם ולמענכם, אלא למען הכלל, וכשתדעו שאי אפשר אחרת, שאתם לא יכולים אחרת ,אז תדעו שהפרישה היא מותרת.

 למה הדבר דומה: אם נדבר בשפת התלמידים, אני משער שלא פעם קרה שבתוך קטטה או בתוך ריב, מישהו משך  לחברו בשערות ,כמובן שאם ראה זאת המורה בוודאי יקבל עונש, אבל יש מקרים שאני משוכנע, שאילו אותו מורה היה רואה את אותו תלמיד מושך בשערות חברו שטובע, הוא ודאי ובוודאי שלא היה מעניש אותו. ואותו תלמיד ודאי לא היה חושב באותו הרגע, שאסור למשוך למישהו בשערות.

זאת בערך היתה התחושה שלנו כשהחלטנו לפרוש, כשהחלטנו לעשות מעשים שלא על דעת הכלל ולא על דעת המוסדות הנבחרים של העם, פשוט לא יכולנו אחרת ,וידענו שאנחנו חייבים ומוכרחים לעשות זאת.

עוד הערה אחת הייתי רוצה להעיר, לפני שאני אספר לכם קצת על תולדות התקופה הזו.

בכל מה שאני אספר לכם כמובן, לא אוכל להימנע מלגעת בהשקפות של מנהיגים ושל מפלגות  שהיו קיימות אז וקיימות עד היום, ושלדעתי לא היו צודקות אז, וכמובן שאני גם אגע באישים שהם פעילים בשטח הפוליטי גם היום, ושלדעתי היו צודקים אז, אבל אין הדבר הזה אומר שמי שצדק אז, מן ההכרח שצודק הוא גם היום, ומי שלא צדק אז מן ההכרח שהוא לא צודק גם היום.

 אין כל קשר בין שתי התקופות וייתכן מאד שמי שהיתה גישתו נכונה אז, אינה נכונה היום בנסיבות של היום, ולהיפך.

ועוד הערה אחת על התנועה שאני השתייכתי אליה: תמיד נדמה לי שכשאני בא להרצות בפני נוער, הם מקווים לשמוע ממני על דברים מופלאים ומעשים מופלאים שנעשו באותה תקופה, ומתארים לעצמם שאנשי לח"י היו איך נקרא לזה: חבורת אנשים שלא רק היו פורקי עול, אבל שאפו להרפתקאות, היו נועזים מאד, עשו מעשים גדולים ושזאת היתה בעיקר תנועה לוחמת.

ותמיד יש לי הרגשה שאם אני לא אספר על מעשים, על מעשי גבורה, יש לי הרגשה שקהל המאזינים שלי יצא מאוכזב, מפני שהם מצפים ממני לדברים אחרים.

אני רוצה לומר לכם שתנועת לוחמי חירות ישראל היתה בראש ובראשונה תנועה פוליטית, ורק כתוצאה ממחשבה רעיונית ופוליטית ,היתה תנועה לוחמת.

ואם כי אני אולי אספיק לספר לכם על כמה דברים שקשורים עם התאריך של היום, אני רוצה שתסתכלו על תנועת לח"י כעל תנועה פוליטית מובהקת, שביסודה היתה לה הרעיון ומחשבה פוליטית   ומזה נבע המעש .

השאלות החשובות שעלו היו , מה היה אחרי כל הפרישות שהזכרתי לכם?, מה היה מצבו של העם היהודי בפרוץ מלחמת העולם השנייה?

התנועה הציונית התחלקה לשני זרמים, שנציגיהם שבטאו  זרמים אלה היו: מצד אחד פרופ' חיים ויצמן הנשיא הראשון של מדינת ישראל, ומצד שני זאב ז'בוטינסקי.

הבדלי ההשקפות בין שניהם התבטאו בשני דברים: מצד אחד- השקפתו של פרופ' ויצמן אשר טען שאנחנו חייבים ליישב את הארץ, לגאול את האדמה, לקנות אותה, לעבד אותה, וכתוצאה מזה אנחנו נזכה גם לזכויות פוליטיות.

נקודת השקפה שניה של פרופ' ויצמן היתה: שהארץ הזו לא נועדה לכל העם היהודי, היא נועדה רק לאותו חלק של העם היהודי שמוכן להתחדש, שמוכן לשנות את אופיו שיכול להיות חלוצי. (וכל היתר עוד יפורט)

אין לנו צורך ביהודי "נלווקי", "נלווקי" היה רחוב בוורשה שהיה דומה קצת לרחוב לילינבלוים בתל-אביב (שהיו בה הרבה חלפני כספים), אין לנו צורך בכל אותם היהודים, זהו אבק אדם.

מצד שני: השקפתו של ז'בוטינסקי אשר טען: "אנחנו חייבים לדרוש זכויות פוליטיות על הארץ הזו, אנחנו חייבים לשכנע מעצמות, שזה טוב בשבילם אם תקום פה מדינה עברית"

ומאידך, גישתו של ז'בוטינסקי הייתה: שהארץ הזו נועדה לכל העם היהודי כמות שהוא.

הדבר הטראגי ביותר בויכוח שבין שני האישים, היה:

שכאשר באה השואה שבפניה הזהיר ז'בוטינסקי, העם נלכד בגולה.

אין ספק היום, שבוכוח הזה צדק ז'בוטינסקי. אני חושב שמעטים האנשים וזה לא חשוב מהי ההשתייכות המפלגתית שלהם היום, שאינם מצטערים שלא שמעו לקריאתו של ז'בוטינסקי, שהוא הכתיר אותה בשם:"אבקואציה" כלומר בלועזית: פינוי.   שקרא שנים מספר לפני פרוץ המלחמה העולמית השניה, לפינוי יהדות אירופה על אף ולמרות האיסורים שהטיל עלינו השלטון הבריטי בא"י.

יחד עם זאת, גישתו של ז'בוטינסקי ואני שוב מחזיר אתכם לאותם שלבי ההתפתחות של נפש העם, גישתו של ז'בוטינסקי היתה שאם נצליח לשכנע את בריטניה שמדינת ישראל, הקמת מדינת ישראל כמדינה יהודית היא לטובתם, נקבל מהם זכויות.

ואז החלו להתארגן קבוצת אנשים,  אשר היו אמנם חניכיו של ז'בוטינסקי, ובמוחם התחילו לנקר מחשבות שגם זה לא מספיק, אנחנו לעולם לא נקבל מאף אחד שום דבר סתם כך, נקבל רק את מה שניקח בכוח.

אולי אביו הרוחני של הדיעות האלה, היה: "אורי צבי גרינברג" אשר עוד בשנת 1934 אני זוכר זאת: ראיתי את שירו על "אמת אחת ולא שתיים", ועד כמה שאני זוכר השיר מתנגן לו כך:

אמת אחת ולא שתיים

סליחה......

רבותיכם למדו: "ארץ בכסף נקנית-

קונים את הנר ותוקעים במעדר"

ואנוכי אומר:" אין ארץ בכסף נקנית,

ארץ נכבשת בדם.

ורק זו הנכבשת בדם

מקודשת לעם בקדושת הדם,

ובמעדר גם חופרים וקוברים את המת"

 

זהו ביטוי שירי לשתי ההשקפות, שהיו קיימות אז בציונות.

אם נרצה לסכם, היום בפרספקטיבה של שנים, אנחנו יכולים לומר שנכונה היתה ההשקפה שצריך ליישב את הארץ, ונכונה גם הייתה ההשקפה שצריך לשנות את אופיו של העם, אשר ממילא כשהוא יחיה בתנאים נורמליים, היה משתנה. אבל יחד עם זאת נכונה הייתה ההשקפה שזה לא מספיק.

אותה קבוצת אנשים שהתחילה לנקר במוחם המחשבה שלא נקבל מאומה מאף אחד, התחילו להתמרד גם נגד מורם ורבם ז'בוטינסקי, וכשפרצה המלחמה קם "יאיר" הוא אברהם שטרן ופרש מהאירגון הצבאי הלאומי והקים את ארגון "לוחמי חרות ישראל".

מפני שהוא חשב:   בין אם אנחנו רוב ובין אם אנחנו מיעוט בארץ הזו, הארץ הזו שייכת לנו ואין שום גורם אחר רשאי לשלוט בה.

אילו הייתי שואל אתכם היום, מה הייתם עושים אילו חס וחלילה באיזו שהיא צורה איזהשהו עם זר היה מקים שלטון במדינת ישראל, במקום השלטון העברי?

אני משוכנע שהתשובה היתה אחידה: "הייתי קם ונלחם בו"

בתקופה ההיא התפישה, ההתפתחות הלאומית שלנו עדיין לא הגיעה לתפישה כזו, ודרוש היה רק קומץ אנשים אשר יבין שכל שלטון זר בארץ הזו, צריך להילחם בו. כל שלטון זר ידאג רק לאינטרסים שלו ולא לעם היהודי.

הדעות האלה היו כל כך קיצוניות, שרק מעטים יכלו לתפוש אותן, ורוב העם ראה בהן ממש פשע וסיכון של כל מה שהושג עד אז.

ההתארגנות הראשונה של "לוחמי חירות ישראל" היתה כנראה לקויה ולא מותאמת לתנאים החדשים, לתנאי מלחמה בשלטון זר [בתוך סביבה שכזו שחלק גדול ממנה עוינת לרעיונות שאתה מייצג היתה התוצאה ,שתוך פחות משנה למעשה רובנו: או שנהרגנו, או שנלכדנו והושלכנו לתוך בתי כלא.

רבים ממש נרצחו כמו "יאיר" בדם קר ע"י השלטונות הבריטיים.

בחוץ נשארה רק קבוצה קטנה, אולי עשרה שנים עשר בחורים בראשותו של יהושוע כהן, שהוא היום חבר הקיבוץ "שדה בוקר", והם החליטו להמשיך להתארגן מחדש ולא להפסיק את מלחמתנו.

כדי שתבינו באילו תנאים קבוצה זו של לח"י פעלה,

אני רק רוצה לספר לכם שיהושוע כהן ,יליד כפר סבא, עם חלק מחבריו חיו בפרדסים ומחייתם היתה בעיקר על תפוחי זהב. אמו חכתה וחששה כל הזמן מידיעה שהוא נתפש או נהרג, והריצה לו פתקים בכל מיני דרכים נסתרות שיחזור, שיתמסר לידי הבריטים, שילך לבית סוהר, רק שלא יהרג. ואיימה שברגע שתגיע אליה ידיעה שבנה נהרג, היא תאבד את עצמה לדעת.

ברחובות הערים במושבות, היו תלויות תמונות של האנשים שהמשטרה הבריטית מחפשת אנשים יודעי דבר שיסגירו לבריטים את המבוקשים תמורת פרסים נכבדים . היה מסוכן להוציא את האף לאור היום, הציד עליהם היה כמעט טוטלי מפני שגם חלק גדול מהישוב היהודי בארץ ראו סכנה לקיומם מתוצאות העלולות להתרחש מפעילותה של קבוצה קטנה שפעלה כנגד השלטון הבריטי .

אני רוצה לספר לכם בסיפור עובדה היסטורית שמעטים יודעים עליה:

הקבוצה הזו  (לח"י) החליטה בשלב ראשון, לנקום את דמו של "יאיר" ושל עוד כמה חברים שנרצחו ע"י הבריטים.

אחת הפעולות שתוכננו היתה: התנקשות במפקד הבולשת "סנדרס" בירושלים. הוטמן מוקש במכוניתו, אך למזלו ולדאבוננו הוא לא יצא אל המכונית אלא הנהג הערבי שלו, וברגע שזה התניע את המכונית המוקש התפוצץ, והמשרת הערבי נהרג.

ימים ספורים אחרי כן גילו בבית הקברות הנוצרי בירושלים, שורה של מוקשים אשר רמזה על כך שאילו היו מצליחים להרוג את מפקד הבולשת, והיתה בעקבות כך נערכת לו הלויה רבתי. הנחנו  שבהלויה הזו היו נהרגים כל אנשי האדמיניסטרציה, ראשי הצבא, וראשי המשטרה הבריטית שהיו משתתפים בהלוויה, שהיתה גורמת לתוצאה מאוד בלתי צפויה לשלטון הבריטי.

וכאן אני רוצה לתאר לכם תמונה של מחנה ריכוז, אשר אני לא יודע אם מישהו יאמר: "היה לי הכבוד להיות בו"

 זה היה יום קיץ חם, היינו שם כ-160 אסירים שהסתובבו בבגדי ים ומכנסיים קצרים, לפתע מופיע מפקד בית הסוהר ומודיע לנו שאורח חשוב רוצה לשוחח אתנו ומבקש מאתנו להתכנס באחד הצריפים.

עמדנו שם דחוסים, הופיעה פמליה שלמה של קציני צבא בראשותו של  בריגדיר "ולנטיין" שהיה אחד מראשי הבולשת הבריטת במזרח התיכון, הוא עם הרבה חיוכים ועם הרבה חנופה נאם לפנינו, שחבל על זה שאנחנו נבזבז את כל חיינו בבית סוהר.

 שהרי יש להם רשות להחזיק אותנו ללא גבול ומוטב שנגיע איתם לאיזשהו הסכם, והוא מוכן בשם ממשלת בריטניה להציע לנו תנאים פוליטיים מפליגים, בתנאי שאנחנו נתחייב להפסיק כל פעולה עד גמר מלחמת העולם השניה שהתחוללה באותה העת.

תנאיו היו שהוא מוכן להיפגש עם נציגינו ולשוחח איתם, שנשלח  משלחת של שני אנשים הנמצאים ממחוץ למחנה אשר הוא מתחייב שאיש לא יעקוב אחריהם, אל אותו נציג בריטי שיכנעו אותם לא לפעול ולא לעשות שום דבר נגד השלטונות הבריטים בימי המלחמה.

התשובה שלנו היתה תחילה : "אין לנו נציגים, אנחנו לא משתייכים לשום ארגון, אתה מדבר אל אנשים שאספתם אותם סתם ללא כל הוכחות והושבתם אותם בבית הסוהר". איכשהו הגענו לפשרה, שאנשים מתוך כותלי המחנה שמייצגים את האסירים, ישבו איתו לשולחן.

התנהל משא ומתן במשך חודשיים, הבטיחו לנו הקמת מדינה ועלייה חופשית, ומוכנים לחתום על זה בשם בריטניה, רק שנשלח כלומר נסכים לשלוח אנשים החוצה שישכנעו את יהושוע כהן.

אנחנו ידענו שאסור לנו לקבל את ההצעה, אבל מצד שני ידענו שכדי שיווצרו תנאים אשר יקלו עלינו לברוח מבית הסוהר, אנחנו צריכים להמשיך במשא ומתן.

המשא ומתן  נפסק בסופו של דבר כמצופה ללא תוצאות מעשיות. מאידך הייתה התשובה שלנו לאנגלים: ששני אנשים אשר חשבנו אותם למוכשרים ביותר הוברחו מתוך מחנה הריכוז, שהחלו  לארגון את התנועה בחוץ .

אתם יודעים שזאת היתה תנועה שלחמה ללא חת, שרבים מאתנו עלו לגרדום. אחדים גם איכשהוא נצלו מהגרדום.

רבים רבים ישבו בבתי סוהר, רבים נהרגו בפעולות, אבל המלחמה הזו לא נפסקה. כעבור שלוש שנים הצטרף גם "הארגון הצבאי הלאומי" למלחמה הזו בבריטים.

לאחר מלחמת העולם השנייה, כשנכזבו התקוות שתלה בהם הישוב היהודי, שאחרי המלחמה בריטניה תשנה את יחסה אל היהודים. הצטרפו כל המחתרות כולל, הפלמ"ח, "ההגנה", לתקופה מסוימת  שכונתה בשם "תנועת המרי" . לאחר פרישתם של הפלמ"ח וההגנה מתנועת המרי ,לח"י והאצ"ל המשיכו להלחם בבריטים  שנאלצו  לבסוף לעזוב את הארץ.

מלחמת המחתרת העברית שמשה וגם משמשת עד היום דוגמה לכל עם משועבד ע"י כוחות קולוניאליים.  לאחר צאת הבריטים מהארץ החלה מלחמת העצמאות, שכתוצאה ממנה זכינו למדינה יהודית – היא מדינת ישראל                                                                                                             

עקב אילוצי הזמן קיצרתי עד כמה שאפשר את ההרצאה, אבל אני מבין שאני עוד חייב לכם דבר שהבטחתי בתחילה: מעט זיכרונות. וכיון שבדיוק היום חל יום השנה העשרים לפריצת כלא עכו, אספר לכם על מבצע הירואי זה.

 אספר לכם על הפריצה, ושוב אתחיל מהערך הפוליטי שהיה לפעולה הזו. כי הרי אחת המטרות של תנועת מחתרת היא: לערער את המורל , הפרסטיז'ה של השלטון הזר.

אחרי מספר שנים של פעולות, רצינו להגיע לשיא: להוכיח לעולם שגם להחזיק אסירים במבצר  כמו עכו שאפשר לומר כי אין בתי סוהר רבים בעולם המוגנים כמוהו עשויים לטעום את נחת זרועה של המחתרת. על כן החלטנו לפרוץ את החומות שהקיפו את בית הסוהר ולשחרר את מרבית היהודים הכלואים בו.  התכנון ארך חודשים רבים.

שלחנו מפות בדרך נסתרת מבית הסוהר למפקדות המחתרת, על פי רוב זה היה או בתוך עט נובע או בתוך סיגריה, על פתקים דקיקים בכתבי סתרים.

מחוץ לבית הכלא, גם אנשי לח"י וגם אנשי אצ"ל ערכו תצפיות, בדיקת דרכים, דרכי נסיגה וגישה אל החומות עד להשלמת תכנית הפריצה לכלא.

כיון שלא נותר לי הרבה זמן להרצאה, לא אעמוד על כל הפרטים הכלולים בפריצה , אבל אנצל את הדקות שנותרו  לי לספר לכם  על הפריצה עצמה.

ישבנו בכלא בשעה הקבועה, היה זה ביום ראשון אחר הצהרים, בשעה ארבע.   פיצוץ החומות אמור היה להתבצע בדיוק בשעה זו.  הפיצוץ עצמו היה מסוכן מאד לחלק מהאסירים, והוא היה צריך להיות מדויק מאד מפני שהוא עמד להתבצע בדיוק מול החדרים אשר בהם ישבו אסירים ערביים שלא רצינו לפגוע בהם. כמות חומר הנפץ היתה אמורה להיכנס לשער הכלא מבחוץ, מתחת לעמדה של שוטר ערבי אשר שמר על החומות.

ישבנו בשלושה חדרים, שלוש קבוצות עם מעט נשק בתוך בית הסוהר, עם חבילות חומר נפץ שהוגנבו לנו בתוך קופסאות ריבה, וחיכינו לאות.

בשעה ארבע, פחות חמש דקות, שמענו טרטור של מנועים מבחוץ. בדרך כלל  קשה מאוד היה לשמוע משהו בתוך בית הסוהר על מה שנעשה בחוץ, אבל במקרה זה היו האוזניים שלנו היו כל כך מחודדות ששמענו את הכל.

אני הייתי בקבוצה הראשונה, בקבוצה שלא הצליחה, שאחדים ממנה נהרגו ואחרים נפצעו.

אני כפי שאתם רואים הייתי רק בין הפצועים, קבענו מראש שארבעים ושניים אנשים ימלטו מהכלא.

ישבנו והאזנו לכל תנועה שנעשית בחוץ, ולפי התכנית שהיתה ברורה לנו ניסינו לנחש מה שנעשה שם, שמענו כיצד מכוניות צבאיות אשר לפני זה נתפשו ע"י אנשי מחתרת מהצבא, נכנסות לסמטאות ומסתובבות עם הפנים לנסיגה.

נחשנו כל תנועה, נחשנו מתי אנשים המחופשים כעובדי טלפונים עולים על סולם ומתקרבים לחומה, ניסינו לנחש מה אומר להם השוטר הערבי שעומד למעלה, ומה הם עונים לו, וכיצד הם מתקרבים אל החומה ומצמידים ארגז עם חומר נפץ אל הקיר.

 וניסינו לנחש מתי הם יורדים חזרה מהסולם ומחפשים מחסה, וכמה שניות יעברו הלאה עד ההתפוצצות. וכמובן שהיינו קצת יותר זריזים במחשבה מהם. למעשה זה ארך בערך שתי דקות יותר ממה שחשבנו.

לפתע, ארעה התפוצצות אדירה ולשון אש כסה את כל שטח בית הסוהר. בין האסירים הערבים נוצרה בהלה איומה, היו שם כ-700 אסירים ורק 70 אסירים יהודים, הם התחילו להתרוצץ בחצרות ובתאים.

אנחנו לפי המתוכנן, התחלנו לכוון אותם לחדרי המקלחת, ואז אנשים פרצו מהתאים.

התחלנו לזרוק פטרדות ( חומר נפץ ) קטנות על הגגות על העמדות של השוטרים, כדי שיצטרכו לחפש מחסה ולא יוכלו לירות עלינו, אנחנו נמננו על הקבוצה הראשונה שפרצה את השער שהיה סגור.

שער ברזל היה סגור בברזלים ובמנעולים, הצמדנו אליו חומר נפץ שהיה ברשותנו, פוצצנו את השער הראשון המשכנו ופיצצנו שער שני, עד שהדרך אל הפירצה הייתה פתוחה.

שם חיכו לנו חברים מבחוץ מחופשים כשוטרים בריטיים, ירו באויר, ענו לסיסמא וקפצנו מהפירצה אל גגו של בית המרחץ.

מגג בית המרחץ קפצנו לסמטה ורצנו אל המכונית, זה קרה בדיוק היום לפני עשרים שנה. אני רק מרגיש חובה להזכיר: מבין הקבוצה שלנו יחד עם האנשים שפרצו מבחוץ, נהרגו כעבור דקות אחדות שבעה איש, אחדים מהם נהרגו בצורה זדונית, כלומר: כששכבו כבר פצועים, ירו בהם האנגלים.

אחדים מהם גססו על ידי, אני רוצה להזכיר רק דברים אחרונים של חבר יקר מאוד לי : "מסור שלום להורי, דאג להם ותנקום"

אני רוצה לתאר לכם, כיצד מת מיכאל אשבל. ששכב על ידי פצוע משך כל הזמן.

כשהוא כולו שותת דם, הוא רק חשב על דבר אחד: כיצד לנחם אותנו, וכל הזמן התלוצץ.

עד שברגע האחרון הספיק לומר לי:"מספיק להתלוצץ, אני מוכרח להיפרד" ועצם את עיניו.

ועוד תוצאה אחת של הפריצה: אנשים שבאו לשחרר אותנו, שלשה מהם נתפשו. הם היו בעיר עכו בעמדה הקיצונית, אשר היתה צריכה לחסום את המוצא של תחנת המשטרה אל בית הסוהר. הם לא הספיקו לסגת ונתפשו.

הם נידונו למוות.

אני רוצה לספר לכם כיצד הם הלכו לגרדום. אני עצמי הייתי באותו יום בבית החולים של בית הסוהר. אשר אם בקרתם שם יודעים אתם כי הוא נמצא מעל לגשר, בקומה הרביעית.

מבעד לחלון ראיתי לפתע תנועה גדולה של צבא ומשטרה, הבנתי שהבריטים החליטו להוציא את גזר הדין לפועל. הודעתי לחברי שנותרו בכלא שעומדים לתלות אותם בלילה,

מאותו הרגע לא פסקה השירה מתאיהם.

כעבור כמה שעות, נכנס מפקד בית הסוהר בלויית קציני צבא להודיע להם שעומדים להוציא אותם להורג. לעולם לא אוכל לשכוח את הלילה הזה, כשעמדנו צמודים לחלונות. כל בית הסוהר היה ער, ושלוש פעמים נכנסו קציני צבא לתא הגרדום.

בתוך הדומיה שמענו משם בוקעת שירת "התקווה".

ולפתע דפיקה שנפתחת מתחת לנידון (שבישרה על התליה), והשירה נקטעה.

"ואז בכל בית הסוהר נשמע הקול! כאילו שהחומות של בית הסוהר ממשיכות את שירת ה"תקווה" אשר נקטעה עם תליתו של הנידון, שלוש פעמים חזר החיזיון הזה, שלוש פעמים התרוננו חומות הכלא, בשירת "התקווה" שנמשכה על ידי חברים לנשק, אחרי שחברם נתלה.