ילדי רעננה

בית בודד בבעלותה של משפחה אוהדת לח"י, ששכן בפאתי פרדס נידח, בין רעננה והרצליה, שימש את לח"י כמקום אימונים שבו הוכשרו צעירים להשתמש בנשק, לפרקו ולהרכיבו. דוד שומרון – "עלי" מעיד כי בבית היו שני חדרים, אחד מרוצף והשני שרצפתו אדמה, בה חפרו בור, טמנו בו חבית מתכת, שהפכה למחסן הנשק.

יעקב חרותי מתאר בספרו "אמת אחת ולא שתיים" את הקורס שעבר שם:

"את הקורס ניהל יצחק מוסקוביץ ("יגאל") ושרה בלסקי ("חמדה") סייעה לו כאם הבית. כלפי חוץ התחזו השניים כשוכרים תמימים של מקום מגורים זול ולא משכו תשומת לב מיוחדת. מרבית חניכיו של הקורס היו בני נוער… כבר במהלך היום הראשון הפכו יגאל וחמדה את החבורה העליזה לקבוצה מגובשת. נקבע סדר יום ונערכו אימונים קדחתניים… מבחוץ נראה הבית עזוב… אין יוצא ואין בא… כלי הנשק שהיה עלינו להכיר וללמוד היו מגוונים: מקלע 'ברן', נשק יקר המציאות באותם ימים, תת-מקלעים שונים, אקדחים תופיים ואוטומטים ורימוני יד. השיעורים להכרת הכלים כללו פירוק והרכבה, שליפה ושימוש, מעצורים ומידע ייחודי לכל כלי, לפי מערכי שיעור מקובלים."

במהלך הקורס שעבר חרותי, הוזהרו המשתתפים כי הבריטים עומדים לערוך חיפושים באיזור רעננה והוא מספר על מה שעשו לאחר האזהרה: "הוחלט להפסיק מייד את הקורס. ארזנו את כלי הנשק בכדי חלב וקברנו אותם מתחת לרצפה. המרצפות הוחזרו למקומן והבית חזר והיה באחת למעונו התמים של זוג צעיר בשולי הפרדס. אנו, החניכים, מיהרנו להסתלק אל אחת החורשות באיזור הרצליה. למחרת בבוקר התפזרנו".

הנוף שנשקף מחלון הבניין
מטבח בית האימונים
מחסן הנשק

ב-11 בנובמבר 1947 התקיים שם קורס נוסף. גם אותו הדריך "יגאל", שכבר השתתף בפעולות קרב והדריך עשרות חניכים. בקורס היו שמונה נערים ונערות, כבני 15-18.

רבקה אליאב – "נמרודה" סיפרה כי "ביום הראשון המדריך יגאל לימד אותנו רק לפרוק ולהרכיב נשק. לי היה סטן ורימונים ומחסניות, וכך לכל אחד מאתנו. היינו מאושרים שתהיה לנו הזדמנות להיות לוחמים… החבר'ה שכבו וישנו וחלמו. למחרת התחלנו בשמחה ללמוד".

שני משמאל: יצחק מוסקוביץ - "יגאל", מדריך הקורס, ולצידו חיה בן דוד - "מיכה"
מימין: יהודית מגורי-כהן – "אורה", שהשתתפה בקורס, יחד עם דבורה דנון - "ורדה"

אולם בעקבות הלשנה, בבוקרו של ה-12 בנובמבר, הגיעו למקום כוחות גדולים של הצבא הבריטי. אחד החניכים ששמר על המקום התריע על כך והלוחמים הצעירים אחזו בנשקם. לאחר שנשמעו דפיקות בדלת, חמדה פתחה את הדלת, שם עמד סמל בריטי שהופתע לגלותה עם אקדח. הבריטים פתחו ביריות ויגאל הורה לחניכים להימלט דרך החלונות. ארבעה מהם נהרגו מהאש הבריטית הכבדה – יגאל המדריך, חמדה, לאה גינצלר – "רות" ושלום מחרובסקי – "אריאל". חניכה נוספת, יהודית מגורי-כהן – "אורה", נפצעה קשה באותו יום ונפטרה מאוחר יותר. שלושה חניכים נוספים – נמרודה, אברהם חמילבסקי – "פנחס" ויוסף זלוצ'בסקי – "אבישי", שנפל בקרב על עוג'ה אל חפיר במלחמת העצמאות – נתפסו, נעצרו ונידונו למאסר עולם. חניך נוסף, חיים ריקלין – "אריאל", הצליח להימלט ולהסתתר בפרדסים, אולם גם הוא נתפס מאוחר יותר על ידי הבריטים ונידון למאסר עולם. נערה נוספת, שהייתה בדרך למבנה כאשר החיילים כבר הקיפו את המקום, נמלטה בסיוע משפחת עזרא, שבבעלותה היה הבניין.

רבקה אליאב העידה על שאירע באותו יום:

"בחוץ שמר אחד ליד החלון, לראות אם מישהו מתקרב. פתאום הוא צעק: "כלניות"! (חיילי הדיוויזיה המוטסת השישית, שחבשו כומתות אדומות). הצצנו דרך החלון וראינו אותם מגיעים במשאיות. יגאל אמר, תעברו לחדר האחורי. היה בור בתוך הרצפה, סליק, והייתה אפשרות לזרוק את הנשק לתוכו ולהסתיר אותו, אבל אנחנו היינו גאים, היינו חיילים, לוחמים. עמדנו עם הנשק בגאווה, בשורה, עם הגב לחלון, וחיכינו להוראה, מה יאמר המדריך.

שמענו דפיקות על הדלת. חמדה, המבשלת, היה לה אקדח בחגורה, היא נגשה, פתחה את הדלת בזווית. אני ראיתי סמל בריטי מחוויר מבהלה. הוא ראה שאנחנו עומדים עם נשק מוכנים לירות. אנו לא ידענו לירות בכלל, עוד לא למדנו. התחילו יריות מבחוץ, הוא כנראה אותת להם. קפצנו מהחלון… כל מי שרץ נורה ונהרג. הייתי בין האחרונים בקבוצה ולא הבנתי שנהרגו. ראיתי וחשבתי שאנו צריכים לשכב. יגאל שכב, אריאל שכב. גם אני שכבתי.

היו פצועים והיו הרוגים. אחר זמן נפסקו היריות. הגיעה משאית. את ההרוגים תפסו חיילים בידיים וברגליים וזרקו אותם למשאית. נגשו אל כל אחד מהשוכבים… נגשו אלי כדי לשים אותי במשאית, כי שכבתי בלי לזוז. אז קמתי על הרגליים. חייל אחד נתן לי מכה רצינית בראש עם קצה הרובה. אמרתי לעצמי, תהי חזקה וגאה. אנו בני הנוער היינו מוכנים להקריב את החיים שלנו למען המדינה. נשבענו לעשות את זה".

נתן ילין מור – "גרא", הגדיר את המקרה "כאחד החמורים ביותר, שנסך בליבנו יגון רב והרתיח את דמנו". לח"י הודיעה בתגובה כי לא תעבור בשתיקה על "מעשי פרובוקציה ואכזריות מצד השלטון הזר וקלגסיו" והורתה לאחראי הסניפים לפגוע בכוחות המזויינים הבריטים ללא הבחנה ובכל מקום. בימים שאחרי הטבח, הוציאו אנשי לח"י שורה של פעולות נקם – שתי מתקפות בחיפה ושתי מתקפות בירושלים על חיילים, שוטרים ובלשים בריטים. יעקב בנאי – "מזל" כתב בספרו "חיילים אלמונים" כי כך "מצאו את מותם אנגלים רבים, הם שילמו בעד הפשע המחריד שעוללו חבריהם ב'ילדי רעננה' שלנו". בנוסף, הוצאו להורג מספר בני משפחה ערבית שגרה לא רחוק מהבית שבו התקיים הקורס, שאנשי מחלקה ו' קבעו שהם היו אלו שהלשינו.

 

כיום הנערים מונצחים בכיכר הפרחים ברעננה ובעמותת לח"י פועלים על מנת להקים שם אנדרטה לזכרם.

 

בנוסף, פלג לוי ואיתן וצלר ביימו סרט על הפרשה של ילדי רעננה, בו ניתן לצפות כאן: