רבקה אליאב העידה על שאירע באותו יום:
"בחוץ שמר אחד ליד החלון, לראות אם מישהו מתקרב. פתאום הוא צעק: "כלניות"! (חיילי הדיוויזיה המוטסת השישית, שחבשו כומתות אדומות). הצצנו דרך החלון וראינו אותם מגיעים במשאיות. יגאל אמר, תעברו לחדר האחורי. היה בור בתוך הרצפה, סליק, והייתה אפשרות לזרוק את הנשק לתוכו ולהסתיר אותו, אבל אנחנו היינו גאים, היינו חיילים, לוחמים. עמדנו עם הנשק בגאווה, בשורה, עם הגב לחלון, וחיכינו להוראה, מה יאמר המדריך.
שמענו דפיקות על הדלת. חמדה, המבשלת, היה לה אקדח בחגורה, היא נגשה, פתחה את הדלת בזווית. אני ראיתי סמל בריטי מחוויר מבהלה. הוא ראה שאנחנו עומדים עם נשק מוכנים לירות. אנו לא ידענו לירות בכלל, עוד לא למדנו. התחילו יריות מבחוץ, הוא כנראה אותת להם. קפצנו מהחלון… כל מי שרץ נורה ונהרג. הייתי בין האחרונים בקבוצה ולא הבנתי שנהרגו. ראיתי וחשבתי שאנו צריכים לשכב. יגאל שכב, אריאל שכב. גם אני שכבתי.
היו פצועים והיו הרוגים. אחר זמן נפסקו היריות. הגיעה משאית. את ההרוגים תפסו חיילים בידיים וברגליים וזרקו אותם למשאית. נגשו אל כל אחד מהשוכבים… נגשו אלי כדי לשים אותי במשאית, כי שכבתי בלי לזוז. אז קמתי על הרגליים. חייל אחד נתן לי מכה רצינית בראש עם קצה הרובה. אמרתי לעצמי, תהי חזקה וגאה. אנו בני הנוער היינו מוכנים להקריב את החיים שלנו למען המדינה. נשבענו לעשות את זה".