יצחק נולד בירושלים בשנת 1929 לאביו ראובן ולאמו טובה, הצעיר בין שלושת ילדיהם. גדל בשכונת אחוה בירושלים. למד בבית־הספר היסודי רטיסבון, ובסיום הלימודים החל לעבוד בחברת קירור. היה חבר בתנועת הצופים, אך סולק משם כשנחשד בהשתייכות למחתרת.
הצטרף ללח”י ב־1944 כנער צעיר, ובתחילה עסק בהדבקת כרוזים. לאחר־מכן צורף לחטיבה הלוחמת, עבר קורס לנשק ברעננה, והשתתף בפעולות מיקוש רכבות וכלי רכב בריטים וכן בהתקפות על שוטרים בריטים. במקביל לפעילותו בחטיבה הלוחמת, היה פעיל גם במחלקה הטכנית, בעיקר בתיקון כלי נשק ובהכנת מטעני חבלה. בסוף שנת 1947, לאחר החלטת החלוקה של האו”ם, נפצע קשה בריאותיו בחילופי יריות בשעת פעולה של החרמת נשק משוטרים בריטים ברחובות ירושלים, בה נהרגו שני שוטרים. למרות פציעתו, לא הרפה מאחיזתו בנשקו של השוטר, עד שזה נואש והחל להימלט. ב־1948 השתתף בכל פעולות לח”י נגד הערבים והתבלט בכיבוש דיר־יאסין ובנסיונות הפריצה לעיר העתיקה. במחנה “דרור” בירושלים הפגין שוב את כשרונו הטכני בתיקון כלי נשק, מכשירי קשר והכנת מטענים. כאן שוב נפצע, הפעם קל, מפליטת כדור. לאחר קום המדינה התגייס לצה”ל ושרת בחיל הקשר, במחנה שנלר.
בשנת 1949 נשא לאשה את לאה לבית שטייר, אף היא חברת לח”י, שכינויה היה דליה (החובשת). נולדו להם ארבעה ילדים: שמשון, נורית, ראובן ודליה – כשם כינוי אִמה בלח”י – ולהם עשרה נכדים.

לאחר שחרורו מצה”ל, הועסק בחברת הדלק “מנטשף”, שעברה גלגולים שונים עד שהפכה חברת “דלק”. שם עבד בהנהלה, עד היציאה לגימלאות, ואילו לאה עסקה בריפוי בעסוק בבית אבות “נוה הורים”. לאחר מלחמת ששת הימים התיישב הזוג, יחד עם חברי לח”י לשעבר, ב”בית השבעה” שבשכונת בית חנינא, במזרח ירושלים.
יצחק נפטר בשנת 1997–כ”ה בטבת תשנ”ז, לאחר מחלה ממושכת. נקבר בגבעת שאול.