שומרון דוד – "עלי"

עריכה: שרגא לביא - "שלמה"   
מראיין: אברהם ליברמן - "גדעון"

דוד נולד באיסטנבול, תורכיה, ב-30 בדצמבר 1924,‏ להוריו לובה ויצחק סובול, פליטי המהפכה בברית המועצות שברחו לתורכיה, שם
הפך אביו ציוני בעל השקפות לאומיות, וייסד את תנועת "בית"ר". לדוד היו שני אחים בוגרים. בשנת  1934 ‏השיג אביו סרטיפיקט והמשפחה עלתה לארץ ישראל והשתקעה בחיפה. עד מהרה השתלב אביו בפעילות באצ"ל וכל שלושת הבנים הצטרפו לבית"ר, בה קיבלו את חינוכם הלאומי. דוד למד בבית ספר יסודי ואחר כך בגימנסיה. בעודו נער בן 14, ‏גוייס לאצ"ל ועם הפילוג הצטרף ללח"י בה עשה את דרכו מיום היווסדה ועד הצטרפותו למערכת הבטחון.

חברים מספרים

גדעון: מה שמך?

דוד: דוד סובול

ש: כינוי?

ת: עלי

ש: עלי, בן כמה אתה?

ת: בן 42 שנים

ש: מה היה תפקידך בלח"י?

ת: תפקידים שונים, בעיקר השתתפות במבצעים, בפעולות.

ש: אמור לי בבקשה, דוד, מהיכן הגיעו אנשים למחתרת, מאילו שכבות בארץ? אני מתאר לעצמי שגם היו מחו"ל. באיזה חתך גילים? ושאלה נוספת: מי היו אלו שהשתתפו בפעולות? הכוונה היא משנת 1942 ועד שנת 1948. איזה חתך של גילים ומאילו שכבות היו הלוחמים?

ת: קשה לי  מאוד לענות על השאלה הזאת, מכיוון שללח"י הצטרפו אנשים מכל השכבות ומכל הגילים. אני יכול לדבר רק על אנשים שהכרתי. היו אצלנו צעירים בגיל 17-18, אולי אפילו פחות מזה, שבאו אלינו במידה רבה מחוגים לאומיים, אבל הכרתי בחורים אפילו מ"השומר הצעיר".  היה לי, למשל, בקורס, בחור שהופיע עם שטריימל ופיאות – חסיד, שהיה מתפלל ורוקד בבוקר. היו לנו גם בחורים מבוגרים בעלי משפחות עם שלושה, ארבעה ילדים, בגיל למעלה מ- 40 שהשתתפו – כמו כולנו – בפעולות, הלכו ברגל לילות ללא כל סייגים. כמובן שהיו גם אנשים מהפריפריה, אנשים שעסקו בגיוס כספים, אנשים שעסקו בגיוס עורף ציבורי, אנשים בגיל העולה על גיל ה- 50, שלא יכולנו לשתף אותם בפעולות קרב ממש, אבל הם הביעו את עצמם בצורות אחרות.

ש: האם ההשתתפות במחתרת הייתה בחזקת "פול טיים ג'וב" (משרה מלאה) או שהיו אלה אנשים שעבדו, פרנסו את עצמם, פרנסו משפחות – ובנוסף לכך פעלו מה שפעלו, או שהיו גם אנשים שהתפקידים חייבו אותם להיות בתעסוקה מבצעית מלאה במחתרת?

ת: רוב האנשים עבדו או למדו, ופרנסו משפחות או פרנסו את עצמם. היה קומץ אנשים שקיבלו – נקרא לזה – משכורת - תקציב.  אנשים אלה קיבלו תקציב מהמחתרת וזאת מכמה סיבות: הסיבה העיקרית, הראשונה, הייתי אומר, היא לגבי אותם אנשים שהיו מבוקשים על ידי הבריטים , זאת אומרת – בורחים מבתי סוהר או אנשים שתמונותיהם התפרסמו בעיתונים, שלא יכלו להיקלט בשום עבודה ולהופיע בשמם האמיתי. הם חיו בזהות מזויפת. אנשים כאלה שהוצאנו להם תעודות זהות גנובות או מזויפות, קיבלו, כמובן, תקציב שחילקו ליום או לשבוע, ואיך שהוא התקיימו מזה. במשך הזמן מספרם הלך וגדל. למשל, אחרי שברחו העשרים איש מלטרון, שנוספו למערך מקבלי המשכורת. אבל באופן כללי אפשר להגיד שעד סוף תקופת פעילות המחתרת, לפי מיטב ידיעתי, היו רק עשרות אחדות של אנשים, שחיו מהכספים שהתנועה הקציבה להם.

בקשר ליחס הלוחמים אל הנשק. רציתי להסביר את הרקע לנשיאת נשק בכלל. יום אחד, היה זה בתאריך (27.1.1942) , פרצה המשטרה לחדר ברחוב דיזנגוף 30, בתל אביב שם היו ארבעה אנשי לח"י, שנפתחה עליהם אש ללא אזהרה. שניים נהרגו: זליג ז'ק ואברהם אמפר. שניים נפצעו: משה סבוראי 

ש: מי היה השני?

ת: ויעקב לבשטיין. כן. זמן קצר אחרי זה קרה מקרה נוסף, כשפרצה המשטרה לפי מיטב ידיעתי, לדירה ברחוב מזרחי ב'  8 בתל אביב, והרגה את יאיר ב- 12.2.1942. שני המקרים האלו הבהירו לנו את מצבנו: אם איש לח"י נתפס בידי המשטרה הבריטית – אחת דינו: למות, זאת אומרת, יורים בו ללא משפט. זה יצר מצב מובן מאליו: איש לח"י שייתפס – ייהרג, ואם כך, אז מוטב שיגן על עצמו. ומאז חולק נשק לחלק מהחברים, ממעט הנשק שהיה ברשותנו, בעיקר אקדחים, ואח"כ גם נוספו לזה רימונים קטנים בתוך קופסאות גפרורים וכדומה. כל איש שהיה זקוק לכך, נשא עליו את הנשק  . אקדח ולפעמים רימון עשן, רימון הפחדה. אבל לא היה מספיק נשק לכולם. אלה שלא היה להם נשק נכספו לכך, רצו שיהיה להם נשק, כי הם לא רצו להיות נחותים ולא מוגנים, אם אפשר כך להתבטא, מאלה שיש להם נשק. אני זוכר כשהייתי  צעיר לימים, ועדיין למדתי בגימנסיה וגרתי בבית – לא ניתן לי נשק, וממש סבלתי מהעובדה הזאת שלא נותנים לי נשק, ומה יהיה אם יאסרו אותי?  וכשהגיע היום ונודע שהמשטרה עלולה לעצור אותי, הסתלקתי מהבית, אז הגיע גם תורי לשאת נשק. מזה אפשר ללמוד עד כמה עניין החזקת אקדח, הנשק האישי להגנה עצמית, היה חשוב לכל אחד מאיתנו. לכן גם התפתחה במשך הזמן, אולי, הערצה מסוימת לנשק, כי הוא היה המגן היחידי שלנו, ומכאן גם הטיפוח והטיפול בכלי, הסתרתו, שמירתו וכו'.  זה גם יכול להסביר את הסיפור ששמענו עכשיו על מקרה שכלי הלך לאיבוד והחבר'ה התגייסו ללכת לחפש אותו בחושך עד שמצאו אותו.  חוץ מזה, הפעולות והמבצעים היו מותנים לרוב בכמות הנשק שתאפשר את ביצועם. ונשק רב לא היה בנמצא אצלנו, עובדה שחיזקה אצלנו את  היחס המיוחד אל הנשק.

ש: סליחה, אני רוצה לשאול שאלה. דובר פה קודם כול על המשמעת שהייתה נהוגה בלח"י. האם היה מקובל אצלכם דבר כמו: מסדרים, מסדרי ביקורת נשק, ביקורת לבוש, תחבושת אישית או מימיה, כפי שאנחנו מכירים בצבא מאורגן, לא מחתרתי, ומסדרים שהם הכרחיים לפעולות צבאיות?

ת: לא היה נהוג אצלנו, לערוך מסדרים. בכלל, לא נהגנו להתכנס בקבוצות גדולות. לאורך כל שנות פעילותנו נהגנו להיפגש בקבוצות קטנות לכל היותר, ארבעה או חמישה חברים וחברות, אם זה ברחוב או במקום פרטי.   כאשר היו מתאמנים, היו עושים זאת בחוליות של שלושה עד ארבעה ורק בתקופה יותר מאוחרת הרשינו לעצמנו לארגן קורסים של שמונה, לפעמים עשרה אנשים בתוך בית בודד, בית אריזה וכדומה, מחוץ לעיר. מסדרים ממש, התקיימו רק לקראת יציאה לפעולה שבה השתתפו אנשים רבים. אולי אח"כ אספר לך על פעולה שבה השתתפו, נגיד, שלושים איש בערך,  במקרה כזה, למשל, אנשים התכנסו בפרדס או בבית אריזה, ואז, ממש כמה דקות לפני היציאה, נערך מסדר, מעין התכנסות    אנשים נערכו לפי הכוחות הפועלים בפעולה בשורות, ומפקד הפעולה עבר ובדק אם הכול תקין.

כן, קודם אמרתי שאני רוצה לספר על פעולה בקנה מידה גדול בה השתתפו, כמדומני, שלושים איש. זה היה בתקופה יותר מאוחרת. במקרה, הפעולה הזאת התבצעה במסגרת של "תנועת המרי", מי שזוכר, זו הייתה תקופה שבה פעלו ההגנה, האצ"ל ולח"י, בתיאום פעולה בדרג של המפקדות הארציות, כאשר כל ארגון פעל בפני עצמו בפעולות עצמאיות   כמובן, עם תיאום ועם סיסמא בין הארגונים כדי למנוע תקלות. הפעולה שאני רוצה לספר עליה היא ההתקפה על שדה התעופה של הצבא הבריטי.

אחד מסוגי הפעולות האלו, כאשר המטרה היתה פגיעה במתקנים,  במחנה צבאי במתקן רכבות, בתי מלאכה של הרכבת במפרץ חיפה, במפקדה, בנין בו שהו חיילים בריטים, או כדוגמת פעולת האצ"ל במלון קינג דיויד שכולם שמעו עליה. הפעולות האלו היו פעולות לוחמה ממשיות, בהבדל, מאלה שהיו מכוונות מטרה לפגיעה באנשי שלטון כמו בנציב העליון וכדומה, פעולות שנועדו  להרתעה  של האויב.                                              

כאמור, הפעולה שאני רוצה לספר עליה היא: פיצוץ מטוסים בשדה התעופה בכפר סירקין, שהיה ממוקם  בדרך בין פתח תקוה לראש העין. הפעולה הזאת בוצעה במסגרת של תנועת המרי העברי שהייתה, כזכור, תקופה בה פעלו שלושת ארגוני המחתרת בארץ, בתיאום פעולה בדרג של המטות הארציים. 

באותו ערב, אינני זוכר בדיוק את התאריך הלועזי המדויק, על כל פנים היה זה בשנת 1946, התאריך העברי כפי שמצאתי אותו הוא כ"ד באדר תש"ו. באותו ערב היה עלינו לתקוף את שדה התעופה שהיה בכפר סירקין ולחבל במטוסים שחנו שם. יצאנו לסיור ראשון במכונית בסביבת שדה התעופה, שנהגה היה חבר המחתרת, ובצורה שאיננה מחשידה ,סיירנו סביב למחנה ולאחר מכן הסתלקנו מהמקום. לאחר שקבלנו  את  הנתונים הראשוניים הוצאנו תצפיות למקום,  במשך כמה ימים רצופים. מכל התצפיות ומהסיור הראשוני שלנו, קיבלנו תמונה כללית על המחנה והכוח השוהה בו.  המחנה היה ממוקם בדרך, בשביל קטן ,שמוביל לשכונת בילינסון, בפתח תקוה, במחנה היו מבנים מאבן ובטון. היו גם אוהלים, ושכנו בו כ- 300 חיילים של חיל האוויר המלכותי, כמו כן נודע לנו שבגלל הפעולות (המעורבות) של ארגוני המחתרת נגד הצבא הבריטי, כל החיילים קיבלו פקודה לישון בצמוד לנשקם. מאחורי המחנה השתרע מסלול שהיה בנוי בצורה של "ח" סגורה, והבסיס של ה"ח" הזה, שימש גם מקום חניה למטוסים. הבחנו בכ-10 מטוסי ספיטפיירים. שהיה מטוס הקרב העיקרי של חיל האוויר הבריטי. וכן  גם במכוניות משוריינות שמסיירות כל לילה מסביב למסלול. רקטות תאורה שנורות מדי פעם כדי להאיר את השטח והסביבה. לאחר שאספנו את  כל הנתונים הנדרשים, ניגשנו לעריכת תוכנית הפעולה.   

כאשר תכנית הפעולה היתה מוכנה לבצוע, סוכם שמקום הגישה הנוח ביותר הוא דרך שכונת בילינסון, שם נוכל להסתתר בין הבתים ולהיכנס ממש עד הגדר מבלי שיבחינו בנו. הלילה היה לילה חשוך במיוחד, הוא נבחר בשל כך, וסוכם שלאחר חיתוך הגדר נוציא שתי חוליות אבטחה, שתבצענה שתי חסימות לתוך המחנה עצמו, אחת שמאלה לכיוון המחנה, כדי למנוע גישה של החיילים בכיוון אלינו, וחסימה שנייה ימינה לכיוון בתי המלאכה שהיו מוארים בלילה, בהם נראו מלבד המכונאים והפועלים, גם חיילים בשמירה. לאחר ששתי העמדות האלה יפרצו על ידי לוחמינו, השטח שמולן, ושעליו חונים המטוסים, שאמור להיות מאובטח על ידי כוחותינו, ינועו שתי חוליות חבלנים שתתחלקנה ותנחנה מטעני חומר נפץ בתוך המטוסים. לשם כך צוידו החבלנים  בגרזנים קטנים כדי לפרוץ את המעטה של המטוס. התנועה של הכוח, תהיה במשאית מכוסה בברזנט. בליל הביצוע התרכזנו בבית אריזה בתוך פרדס ביציאה מפתח תקווה בכיוון חיפה. הפרדס, הועמד לרשותנו ע"י אחד האוהדים מהעורף הציבורי, שנקרא כך על ידנו.

התחלנו להתרכז בבית האריזה, החל מהשעות המוקדמות של אחר הצהריים כשהלוחמים מגיעים בחוליות ובודדים.  בתוך בית האריזה חולק הנשק, חולקו מטעני חומר הנפץ, תחבושות אישיות, וקבענו גם חוליה של עזרה ראשונה. החבלנים קיבלו, כאמור, את הגרזנים ויתר האנשים את סוגי הנשק שהיו מיועדים לפעולה.  אמרתי שהיינו שלושים איש בערך, ואולי קצת יותר. כל הפעולות באותו ערב הן של "ההגנה" והן של האצ"ל היו צריכות להתבצע מהשעה שמונה וחצי בערב, כי יותר מאוחר היו  הדרכים נתונים בעוצר ורצינו לבצע את קטע הנסיגה שידרוש, דקות אחדות עדיין בשעה סבירה. סדר העלייה לתוך המשאית היה לפי סדר החוליות, ראשונה-ראשונה ואחרונה-אחרונה.  אני הייתי בחוליה הפורצת לכיוון מחנה חיל-האוויר, לכן הייתי גם בין האחרונים שעלו למכונית, וכשהגענו למתחם שבין הבתים של שכונת בילינסון ירדנו באותו סדר והסתדרנו. דב גרנק פיקד אז על הפעולה וערך אותנו כנדרש .

המשאית חנתה בין הבתים של שכונת בילינסון, וכאשר ירדנו ממנה המשאית הסתלקה ודב נתן את הפקודה להתקדם, חוליה אחת ירדה מיד והתקדמה לכיוון הכביש הראשי ושם היא הייתה צריכה לעמוד בחסימה, כי מצד הכביש הראשי יכול היה האויב להגיע לכיוון אלינו מן העורף. כל יתר הכוח, מלבד אותה חסימה  התקדם לכיוון הגדר.

נפתחה פירצה בגדר ושתי חוליות החסימה נכנסו, אחד שמאלה בכיוון למחנה והשנייה ימינה בכיוון בתי המלאכה, ומיד, כמעט ללא שהיה, נכנסו החבלנים. התחלקנו לשתי חוליות. אחת מהאגף הימני של המטוסים והשנייה מהאגף השמאלי של המטוסים. התקדמנו לכיוון הבניינים הראשונים של המחנה, ראינו את הבניין הראשון  ואז עברנו עוד והתקדמנו לכיוון עוד בניין אחד ושם תפסנו עמדה. הבניין הזה היה מוגן מפני התקפות אוויר. היה לו קיר מגן לפני הבניין  בכניסה מול בילינסון, לא רחוק מהגדר, על הגג  הבניין, הייתה מוצבת עמדת בטון עוד מתקופת המאורעות, ושם גם כן הייתה חוליה שהייתה צריכה לחלוש על המחנה במקרה של תקלה  וכשעמדנו בתוך העמדה היה לנו מקלע ברן וחבילות חומר נפץ. במקרה שהמכונית המשוריינת  של המחנה תתקרב נוכל לפוצץ אותה בתת-מקלעים ורימונים.  ברגעים הראשונים, אולי בשניות הראשונות, שמענו ירייה. ירייה אחת בודדת. ולאחריו שרר שקט. כעבור שניות אחדות שמענו את רעש המשוריין שמתקרב מצד המחנה. אחד מהחוליה שלי הכין מיד את חומר הנפץ כדי לזרוק על המשוריין, אך לא נדרשנו לכך. אני זוכר שדב חשש שאם תיזרק החבילה על המשוריין הרי שבזה אנחנו, למעשה, גומרים את הפעולה, ואז   נצטרך להתחיל בנסיגה. אך כאמור כל הפעולה התנהלה על פי התכנית ובוצעה בשלמותה ללא נפגעים מצדנו.

 

עלי מספר על פעילות לח"י חיפה. ראיין: גדעון

ש:  ערב יום העצמאות ה- 19, בביתו של גדעון. יושבים לפי הסדר: עלי, תמי, אפרת, רעייתו של עלי וגדעון. אני מבקש מעלי שיספר לי על התקופה של לח"י בהתהוותה בחיפה, משנת 1943, וההווי של התקופה הזאת.

ת: כן, בשנת 1943 היה מזל (לפני כן היה כנויו שרגא) אחראי על חיפה, הוא הגיע מעמק יזרעאל, עבד כנוטר על יד עפולה, במשק הפועלות, לפניו, היה בתפקיד אחראי מיליק – ירחמיאל אהרונסון. אני זוכר עדיין את מזל שהגיע לחיפה בתלבושתו המצחיקה, שדמתה אז למזכיר קיבוץ: מעיל עור ארוך מאוד, מגפיים וקסקט מעור. דמות כזאת מופיעה ב"גן בנימין" בחיפה. ואני נפגש איתו, טופחים זה לזה על הכתף ואומר לו: איך הפרות אצלכם? והוא אומר: הו, הרבה חלב נותנות! ואח"כ מתחיל לרדת גשם ושנינו מסתתרים מתחת לגגון, וזו רק אפיזודה של פגישה ברחוב בין שני אנשים שנפגשו בסה"כ פעם ראשונה בחייהם. כשנסעתי פעם בשליחותו של מיליק לנהלל, לעפולה, לקבל ממזל איזה חפץ או סחורה שהוא השיג, ומיליק נתן לי שק עטוף בנייר. נסעתי לעפולה, מצאתי את מזל, ומסתבר שלמזל הייתה חותמת של הנוטרות או משהו של הנוטרים שהוא הוריד אותה בכלל מהקרש, וזה נשאר מן בול כזה של גומי, ועוד איזו דוגמא של תעודה, ואת כל זה שם בתוך המעטפה, ואני הבאתי שק בשביל לקחת את זה. 

ובכן, אני חוזר לחיפה בשנת 1943, ובאותו זמן מגיע לחיפה שרגא (מזל) שהחליף את מיליק בתפקידו כאחראי על חיפה. אנחנו נפגשים ומשוחחים קצת, והוא שואל אותי: מי ומי בסניף? בסניף לא היו אז הרבה אנשים. היה משה הוך, בחור שקראנו לו איז'יי (אברהם איגלסקי) ואני. צפוני (שומרון) כבר לא היה בבית הוא עבר לתל אביב ובנוסף היו שבתאי דרוקר- "ציון" מיבניאל ורזיאל וייס. אלה נמנו על  קבוצה אחרת שאנחנו לא היינו נפגשים איתם, ובשוליים הסתובב אליהו חכים, שסמוך לאותה תקופה כבר התגייס לצבא הבריטי והרגיש את עצמו כל הזמן כבלתי ראוי להיות בחברתנו, הוא היה מופיע רק מדי פעם בפעם. רוב הזמן הוא היה במחנה צבאי בריטי סרפנד, וכשהיה מגיע לחיפה היה נכנס אלי ומספר לי על האימונים במחנה, על בחורות שהכיר שם, מהמתנדבות הארצישראליות. אבל ניכר היה עליו שהוא לא היה מאושר כל הזמן.

ולפני שנפרדנו אמר לי: אגב, יש לך כמה שריטות. לי לא היו שריטות, אבל לי הייתה בבית קופת ברזל ,קופה שכדאי לספר על מוצאה, על מקורה. לא רחוק מאיתנו הייתה תחנה של ההגנה, על גג של בית, שממנה היו משדרים לחניתה במורס, אבל התחנה הזאת כבר לא פעלה הרבה זמן, ונשאר על עומדו רק הקיר. על המפתן של החדר הקטן הזה על הגג, היתה מוברגת אל הקיר קופה עם מנעול קומבינציה. אנחנו סחבנו את הקופה הזאת, כי היא לא הייתה כבר בשימוש. שם היו תולים בתוכה את המפתח של תחנת השידור של המורס, פתחנו אותה בכוח.  אח"כ למדתי את הקומבינציה מבפנים, והרכבתי אותה בחזרה, ונשארה אצלי בבית שבה החזקתי דברים אישיים מאוד, בין היתר גם חסכונות. היו לי חמישה, שישה, שבעה שילינגים בערך שחסכתי, אמרתי למזל: חכה רגע! והלכתי הביתה, לקחתי את מספר  שילינגים האלה והבאתי לו. הוא הגיב בחיוב למתנה ואמר שהכסף יספיק לו למחיה לכמה ימים!.  הוא   גר  בחדר, אני לא יודע איפה היה החדר, וקנאתי מאוד בבחורים שידעו איפה החדר. למשל, כשאליהו חכים – "בני," ערק מהצבא הבריטי  בראשית 1944. פעולת העריקה  בוצעה אצלי בבית, כי היה לזה איזה שהוא טקס. אחרי שאליהו החליט לעזוב את הצבא והגיש את הבקשה לאחראי שלו, והבקשה התקבלה, נקבע מתי העריקה תבוצע. רק אלי, כחבר לספסל לימודים, הוא בא הביתה בלי חשש, בלי תסביכים. יום אחד הוא הופיע ואמר (זה היה לפני שהוא ערק): אבי ואמי נמצאים במצריים בחופשה. אני מקבל בקרוב חופש, ואם אתם מעוניינים, אני יכול לנסוע למצרים, אם יש איזושהי שליחות.  אמרתי לו: חכה! הלכתי ופגשתי את מזל, ומזל אמר: תביא אותו לפגישה! והבאתי את בני – אליהו חכים, לפגישה, ומזל הטיל עליו לעשות משהו. כל העניין הזה התחיל מזה שבני אמר לי: תביא לי כרוזים ואני אפיץ אותם בסרפנד, במחנה. אני אכניס אותם מתחת לשמיכות של החיילים, ובלילה, כשיבואו לישון, הם ימצאו את זה.  ואז ביקשתי ממזל שלפגישה הזאת עם בני יביא לו כרוזים, ומזל הביא לו. אבל באותה הזדמנות הוא קבע איתו עוד פגישה, מזל התקשר אל מיכאל (שמיר), וקיבל אישור שאליהו ייסע למצריים ויתקשר שם עם מישהו. 

איתי קרה משהו  שאילץ אותי לעזוב את חיפה. על ביתי היה מעקב, ראו כל פעם זוג הצופה לעבר מקום מגוריי כאשר המעקב נמשך הודעתי על כך פעמיים לממונים עלי. לבסוף הגיע מיכאל, ואמר שעלי לעזוב מיד את חיפה, והסידורים נקבעו כך שאליהו ואני ניסע  עוד באותו יום. לפני שהוא עזב את הצבא הוא התגורר, נדמה לי, בחדרו של מזל. שניהם גרו באותו חדר .

חזרה לסיפור, אליהו בא אלי יום אחד ואמר לי שהוא היה צריך לעזוב את הצבא, וזאת לפני תאריך עזיבתנו את חיפה. הוא אמר לי כי יש לו אישור, לעזוב את הצבא מהממונים עליו במחתרת וכי הוא יהיה פעיל יותר במחתרת. קבענו שהוא יבוא אלי הביתה. הוא הלך קודם אל הוריו, לקח חבילה של בגדים והגיע אלי כעבור חצי שעה, התפשט אצלי בחדר, זרק את המדים על הרצפה, לבש חליפה עם עניבה, עם מגבעת, מסתכל ואומר לי: נו, איך אני נראה? אמרתי לו: כמו גנגסטר אמריקאי! אז הוא אמר: לא, לא! באמת, איך אני נראה? אז אמרתי לו: מה אתה מדבר שטויות? אתה נראה כמו כל יהודי ברחוב! אז הוא היה מבסוט. אסף את המדים, הוריד את הסמלים, את המספרים,  עטף את הבגדים ואמר לי: צריך לשמור על זה. אנחנו נזדקק לזה בטח!. ואז הוא הפך לאזרח.                כעבור כמה שבועות, אינני זוכר בדיוק כמה זמן, כשהרגשתי שיש עיקוב אחרי הבית ,ביקשתי והודעתי על כך פעמיים-שלוש. בסוף קיבלתי הוראה לעזוב, אז סוכם שאליהו ואני ניסע ביחד לתל-אביב. נסענו באוטובוס לתל-אביב. שם  פגשנו את מיליק (ירחמיאל אהרונסון), ופה מתחילה פרשה חדשה.

אבל אני רוצה לחזור ולספר על חיפה, על תנועת הנוער הציונית, נכון? יום אחד סיפרה אחותו הצעירה של משה הוך, רבקה, שבבית הספר שבו היא לומדת יש מורה, או מרצה,  אשר לדבריה "הוא אחד מהחבר'ה שלכם והוא טיפש גדול, מפני שהוא חשף את עצמו. הוא דיבר כך שכולם הבינו שהוא במחתרת". משה הוך סיפר על כך למזל, ומזל שאל אותו: מי זה? מה שמו? ומשה ענה שאינו יודע.  מזל ביקש אותו שישאל את אחותך. אכן הוא שאל את אחותו, וכעבור כמה ימים קיבלנו את התשובה  . זה היה יהודי בשם תיאודור גזונטהייט, שהיה מורה בבית הספר, אינני זוכר איזה בית ספר, נדמה לי שבית ספר לבנות, ויתכן שהוא גם למד בטכניון תקופה מסוימת. מזל החליט לבקר אצלו.  ניגש אליו הביתה לבד, והוא קיבל אותו בסבר פנים יפות, לאחר ששמע שמזל מהמחתרת. גם אשתו של המורה הייתה לאומית מאוד. מסתבר שהיהודי הזה הוא איש מפלגת  "הציונים הכלליים" והוא מרכז את הנוער הציוני בחיפה ויחד עם זה הוא מורה בבית ספר. גם אשתו מורה. ילדים לא היו להם, הם גרו על יד רחוב הרצליה לא רחוק מקולנוע "ארמון" , והיהודי הזה אף פעם לא נזהר בדבריו, מפני שהוא לא היה שייך לאף ארגון חשאי ולא חשש, מזל הזהיר אותו ואמר לו: תשמע, אם יש לך דעות כאלה, אתה לא צריך לדבר בפומבי. יום אחד יבואו ויאסרו אותך. בפגישה הבאה הלכתי עם מזל, מכיוון שאז  התחילה להתבשל אצלנו התוכנית של חדירה לתוך תנועות הנוער במגמה לשכנע את הצעירים לכיוון הרצוי לנו, ולהצביע על מספר אנשים שאפשר לגייס אותם ללח"י. כשבאנו אל גזונטהייט, שוב הוא ואשתו קיבלו אותנו יפה מאוד, ישבנו יחד לתכנן איך הוא יביא אותי לתנועת הנוער הציונית. הוא בכלל היה טיפוס מעניין: אדם שמן ועגול עם עיניים כחולות בהירות, מרכיב משקפיים, טיפוס מתלהב מאוד ומזיע תמיד, תמיד ממהר ומאוד קיצוני בדעותיו. הוא רצה להשיג כל דבר מיד, להגיד מיד, וגם שפע רעיונות חדשים. היו לו הצעות, הייתי אומר – לא ילדותיות, אבל לא ישימות לאותה תקופה. ניסה להקים תנועה גדולה, שהיא תהיה כולה כלי שרת של המחתרת, ושהמוני נוער יצטרפו אלינו וכו'. ובכן, יום אחד הוא זימן אותי למועדון שלהם. היה להם מועדון בחיפה, והיו שם חבר'ה בגילי וגם יותר מבוגרים ממני. הייתי אז, בן 18 או 19, והוא קיבל אותי כאילו אני אדם שהוא מכיר מזה זמן רב ואמר לי תשב, אתה יכול להקשיב להרצאה. ישבתי לשמוע. הוא הציג אותי בפני שניים-שלושה מהבחורים שהיו שם, ואחרי ההרצאה הסתובבו סביבי ואמרו לי: למה  שלא תבוא שוב? תכנס, תשמע הרצאות, שוכנעתי והתחלתי לבוא לכל ההרצאות. כעבור זמן מה התחלתי להיות יותר פעיל והפכתי להיות לחבר "הנוער הציוני", ואחד הפעילים שם.  

ש: מה זאת אומרת שם בדוי?

ת: כן, הייתה לי תעודת זהות על שם אחר, מכיוון שברחתי...

ש: מה היה השם בתעודת הזהות?

ת: על תעודת הזהות הייתי, נדמה לי. דוד ברגר.

ש: איך קיבלת תעודת זהות חדשה?

ת: עזבתי את חיפה בפברואר 1944. חודשיים לפני כן ארעה הבריחה מלטרון. לפני הבריחה מלטרון  התחלנו להשיג תעודות זהות. אותם השגנו באמצעות כל מיני קשרים. היה מישהו שעבר, נדמה לי, אצל מושל המחוז בחיפה שהביא טפסים. לאחר מכן עשו חותמת. אני לא טיפלתי בזה אז, עדיין (בתקופה הרבה יותר מאוחרת טיפלתי בזה) ולכן אינני יודע ממי, מאיזה מקור הגיעה התעודה שניתנה לי, אבל קיבלתי אותה כשברחתי מחיפה, כפי שסיפרתי, יחד עם אליהו חכים והגענו לתל אביב. מיליק שלח אותנו להצטלם,   ובאותו ערב או למחרת, הוא נתן לנו תעודות זהות. כפי שאתה בוודאי זוכר, כשברחו העשרים  מלטרון, לחלק מהם כבר היו תעודות זהות מוכנות, לחלק עוד לא היו תעודות זהות. במשך הזמן הושגו עוד תעודות, עד שלבסוף לכולם היו.  בשנים יותר מאוחרות כבר הדפסנו תעודות זהות.

ש: אני הייתי מחלק את התעודות ואני הייתי מביא לך  שאתה תחתים.

ת: אני הייתי חותם, כן. חתימת היעד, מושל המחוז, אבל אז כשהייתי בחיפה היו אלה תעודות אמיתיות שנגנבו, ממשרדי מושל המחוז.

ש: איך?

ת: הוא היה מתגנב לרחוב לבונטין למושל המחוז והיה גונב, פשוט מאוד.

ש: מה הוא עשה שם?

ת: היה מתפרץ עם החבר'ה שלו, הם היו מומחים לגניבות. אני זוכר שהייתי חותם: בשם צ'יזיק שהיה מושל המחוז. 

ש: יש  לך עוד?

ת: קיבלתי תעודת זהות על שם דוד ברגר, וגרתי יחד עם טודי (מתתיהו פלאי) ברחוב חגי בירושלים, וזה היה חלק אחד, צד אחר של החיים שלי. היה זה ביום בהיר אחד, הלכתי ברחוב, פגשתי את תיאודור גזונטהייט.  בינינו, קראנו לו "השמן", וכינויו היה בית הלחמי, הוא נסע באוטובוס עם הכיתה של הבנות מחיפה, הכיתה שהוא היה המחנך שלה,  והיו בדרכם לצפון ים המלח לטיול, בקליה. היה שם מלון בו הם שהו . עליתי על האוטובוס ברחוב יפו בירושלים והוא אמר לי: "הו, מה אתה עושה פה?" אמרתי: "אני נמצא בירושלים"  הוא הציע לי "בוא תצטרף, אנחנו עושים טיול לים המלח" והצטרפתי לטיול. הוא ואני היינו שני הגברים היחידים וכל היתר היו בנות, נסענו ליריחו. זאת הפעם היחידה בימי חיי שהגעתי ליריחו, ירדנו והוא התחיל להסביר ולהתלהב, ולספר לנו שמכאן הבריטים לקחו  קרונות  מלאות של עתיקות למוזיאון, ל- British Museum, ולא השאירו בארץ אפילו אבן אחת מהעתיקות של יריחו. הראה לנו את המקומות של החפירות מרחוק. ראינו את תעלת המים של יריחו,   מים נקיים של שתייה שזורמים   באמצע הרחוב, ואח"כ נסענו לים המלח.   התרחצנו שם. זו הייתה  הפעם הראשונה שהתרחצתי, בצפון ים המלח, וחזרנו לירושלים .  הוא אמר לי: "תשמע, פה ישנו בחור בשם אברהם פולק, זה איש ותיק בתנועת הציונים הכלליים והוא מרכז פה את הנוער הציוני".

ש: בירושלים?

ת: כן.  "ואתה צריך לעזור לו וזה עסק רציני מאוד".  הפגיש אותי יחד עם אדם אחד, ביקשתי אישור והתחלתי לעבוד בתנועה.  הופעתי שם.  כולם ידעו ששמי דוד. אברהם פולק אמנם ידע את שמי המלא, אבל הוא לא מסר להם דין וחשבון  אף אחד לא שאל איפה אני גר ולאף אחד לא היה איכפת. היו שם חבר'ה צעירים והתחלתי להיות פעיל מאוד בתנועת הנוער הציוני בירושלים. עבדתי כסגנו של אברהם פולק, שעבד כסגן מנהל הסניף.  הסניף היה גדול, ומנה בין  80 , ל- 100 איש, בנים, בנות. ערכנו טיולים, שרנו שירים לאומיים.   לא היה יום שישי שלא התקימה שם הרצאה אחת לפחות, חוצבת להבות, החבר'ה היו מאוד לאומיים, בתוך התנועה היו גם אנשי אצ"ל ויש לי הרושם שאצ"ל היו יותר זריזים מאיתנו, כי הם גייסו צעירים מתוך הנוער הציוני. האצ"ל נהנה מהם יותר מאשר אנחנו,  שם היה בחורצ'יק בשם צדוק. הוא עבד אצל חפץ בירושלים, חפץ שעושה את הכריכות, הוא היה הפועל הוותיק של חפץ, ואח"כ הוא נאסר נדמה לי ששמו היה דב ברזני, אבל לא קרוב  של משה ברזאני. צדוק  היה איש אצ"ל  והיה אחד המדריכים המוכשרים שלנו בנוער הציוני, הוא גייס, נדמה לי, מתוך התנועה הזאת יותר אנשים מאשר אנחנו אי-פעם גייסנו. יום בהיר אחד אברהם פולק, שהיה סטודנט באוניברסיטה בירושלים, לקח אותי להרצאות באוניברסיטה,  זה היה כיסוי מצוין, מפני שיכולתי אז להגיד שאני סטודנט. זכיתי לשמוע הרצאות של פרופ' קלאוזנר, שהיו  מעניינות מאד.

ש: תעודה של סטודנט לא הייתה לך?

ת: לא הייתה לי תעודה של סטודנט, אבל נרשמתי לבחינות כניסה והשתתפתי בקורסים, בשיעורים, וגם באותה הזדמנות הלכתי לשמוע הרצאות על יהדות ספרד מפרופ' בר,  קלאוזנר ועוד.  על הר הצופים הייתה האוניברסיטה בה"א הידיעה. אברהם פולק, ביום בהיר אחד, נסע לתל אביב לחופשה, בזמן החופש הגדול לתלמידים נדמה לי, כי משפחתו הייתה בתל אביב   ואני מלאתי את מקומו כמנהל הסניף בירושלים במשך חודש-חודשיים. כאשר אברהם פולק חזר, המשכתי לגור בירושלים כעשרה חודשים, ז"א שבסוף שנת 1944 חזרתי לתל אביב. 

ש: האם היה  מרחק רב בין  מיקומם של מק'מייקל ווילקינס?

ת: לא רב, היה מרחק של. כמה מאות מטר.

ש: מתי היתה ההתנקשות בוילקינס?

ת: זמן קצר אחרי ההתנקשות בוילקינס,  עזבתי את ירושלים  ובתל-אביב המשכתי בתנועת הנוער הציוני, הם אפילו סיפקו לי בהתחלה מקום לינה, נדמה לי, שאצל משפחה של ציונים כלליים.      

ש: התחלת לעבוד בסניף של תל אביב?

ת: ברחוב המלך ג'ורג'   שכנה המפלגה. של הציונים הכלליים.  התנועה שכרה  מרתף  בצפון, עד היום אני לא יכול להיזכר איפה זה היה, אבל היה מרתף גדול מאוד. היו שם שולחן פינג פונג וספסלים. יום אחד פגשתי בחור מחיפה   שבא לחפש אותי בתל אביב   שאמר לי כי המשטרה  מחפשת אחרי . נאלצתי להפסיק את הפעילות שלי בציונים הכלליים בתל אביב  שנמשך מסוף שנת 1943 ועד להתחלת שנת 1945.

ש: עלי, ספר על מספר אירועים

ת: מתקופת ירושלים, מלבד תנועת הנוער שסיפרתי עליה היה לי עניין של בניית מחסנים, כדי לאחסן בגדים, מדים שסחבנו.   היינו יוצאים לפנות בוקר, טודי ואני, עם שק, כמו שהולכים לתפוש ציפורים או צפרדעים . שמנו עין על  כד חלב ריק של "תנובה" . לפני שמשאית אוספת את הכדים  הריקים ושמה במקומם הכדים המלאים.   העמסנו את הכד הריק לתוך השק שהכנו והסתלקנו מהמקום.  הבנו את הכד  לחדר שלנו.  לאחר מכן העברנו הכד לאחד המחסנים. היו לנו   שלושה מחסנים כאלה שמוישה דוויד שכר.  הכדים האלה שימשו את המחתרת  לאחסנת נשק, וחומרים שונים. בצענו גם חלוקה, הפצה של כרוזים, בתקופה הראשונה שלי בירושלים   . יותר מאוחר  הנוער עסק בזה ואנחנו   מדי פעם, סייענו. אני מדבר על התקופה בשנת  1944  כאשר הגעתי  לירושלים   אחד התפקידים הראשונים שהוטלו עלי, היה לאבטח ,מצויד עם אקדח , את הפצת הכרוזים,  - "החזית".  שהיו שמים בתיבות מכתבים של בתים.  כמו גם הדבקת כרוזים. בבוקר לקחתי את כרוזי "החזית", אבל חנה מרפיש הזהירה אותי שאני לא אדביק את  המעטפה, מכיוון שהרב לא יוכל לפתוח את המעטפה בשבת, ועל כן אני צריך להביא לו את כרוז במעטפה פתוחה. חבשתי מגבעת והלכתי אליו . דפקתי בדלת, ונדמה לי שפתח את הדלת הרב בעצמו, וכרוז "החזית" היה בתוך מעטפה.  לא ידעתי שום דבר על דמותו של הרב אריה לוין  אז. אמרו לי רק שזה רב,   יהודי טוב, עם זקן לבן   ואמר לי: בנימוס בבקשה! הכנס,  אמרתי לו: תודה רבה! אני רק הבאתי לך מעטפה זו, אז הוא אמר: הו, תודה רבה לך! תודה רבה לך! תכנס אם כן ותשתה כוס תה! .לא יכולתי להתחמק ממנו והעדפתי להיכנס פנימה, ומישהו כיבד  אותי בתה ועוגה ואז הוא הסתכל וראה מה יש במעטפה . היתה בו מן התלהבות כזאת, הסתכל עלי בחיבה שכזאת.  אני לא הייתי מרוצה מזה שהוא פתח את המעטפה בנוכחותי. הרגשתי את עצמי כאילו נפלתי פה בפח.   קמתי ורציתי  ללכת, אבל הצורה שבה הוא הכניס אותי הביתה במן אבהיות כזאת, לא אפשרה  לי לסרב. אתה בא לתת עיתון ליהודי, והוא מכניס אותך הביתה ומושיב אותך על-יד השולחן, ונותן לך כוס תה ועוגה, ופותח ורואה את "החזית", העיתון הבלתי לגלי, ופניו קורנים מאושר. בצאתי הוא מלווה אותי עד הדלת ומברך אותי, בלחיצת יד חמה.  זה היה בשבילי מקרה בלתי רגיל.  בכלל, באותה תקופה הרי היו רבים בישוב שלא סבלו אותנו בארץ. זאת אפיזודה אחת. כמובן שלא בכל מקרה היינו מתקבלים בסבר פנים יפים.      

אספר עוד על מקרה אחר , לא של חלוקת עיתון, אלא של הדבקת כרוזים שבו נתפס מוישה דויד. הגיעו כרוזים מתל אביב ואמורים היינו להדביק אותם עוד באותו ערב, אבל האצ"ל הקדים אותנו והדביק באותו ערב מוקדם, לפני השעה שאנחנו קבענו, ואז נשאלה השאלה: האם אנחנו נוותר על ההדבקה או שנצא למרות זאת, מאחר שהמשטרה הייתה פרוסה בתגבור מיוחד ברחובות? יהושע כהן – "שפסל", שהיה אז בירושלים, החליט שלא יתכן שבירושלים לא תהייה הדבקה, מכיוון שזאת עיר הבירה והיא לא יכולה לפגר אחרי כל המדינה. והחלטנו לחכות לשעה הרבה יותר מאוחרת, ואז יצאו קבוצות אחדות של הנוער, והדביקו, בכל השכונות של העיר, אך   במרכז ירושלים, במשולש המפורסם: יפו – בן-יהודה – והמלך ג'ורג' לא הדביקו, כי היה ריכוז גדול של מכוניות משוריינות ושל חוליות שוטרים עם תתי-מקלעים שהסתובבו ברחובות, והמשוריינים האירו בפרוז'קטורים. הוחלט שבכל זאת אנחנו ננסה להדביק במשולש המפורסם הזה, לפחות מספר מצומצם של כרוזים, רק לשם שמירה על כבודנו ולמשימה הזאת יצאנו מוישה דויד ואני, וחיפשנו איזו תחבולה.

יצאנו מאוחר מאוד, סמוך לחצות, וחיפשנו איזושהי תחבולה כדי שלא נראה כמדביקי כרוזים רגילים. נכנסנו לחצר מאחורי מסעדת הסטודנטים. היה לנו בקבוק גזוז עם דבק וחבילה קטנה של כרוזים. מרחנו שניים-שלושה כרוזים בדבק, קיפלנו אותם, כלומר הדבקנו כל כרוז על עצמו, וכך הסתרנו אותם תחת המקטורן, והלכנו לטייל לנו בשקט ברחוב. כשראינו פינה שקטה, הוצאתי כרוז אחד שהיה מודבק על עצמו, ובעזרת הציפורניים הפרדתי את שני הקצוות, וכך בלי דבק נוסף,  הדבקתי את הכרוז על הקיר, או על הזכוכית של חלון ראווה. בצורה כזאת לא השארנו שום סימנים ולא התלכלכנו, והלכנו בידיים ריקות. אח"כ את הכרוז השני, השלישי, וחזרנו שוב לאותה חצר. מרחנו שוב שלושה כרוזים והדבקנו עוד אחד ועוד אחד. זה היו כבר חמישה, ונשאר לנו השישי. את השישי, מצאנו מקום בפינת רחוב, נדמה לי, מרדכי בן-הלל או משהו כזה, פינת רחוב בן-יהודה. זוהי הסמטה שבה נמצאת מסעדת הסטודנטים, והיה קשה מאוד למצוא מקום שהוא ריק מנוכחות שוטרים, כי בכל פינה עמדו חוליות של שוטרים וכל הזמן הסתובבו משוריינים והאירו בפרוז'קטורים על כל עובר ושב, גם עלינו האירו, אבל הלכנו בשקט ושוחחנו עם ידיים ריקות. נשאר עוד כרוז אחד והיתה לנו אמביציה להדביק אותו. ראינו חלון ראווה של חנות, אין איש בסביבה, רק איזה אדם שנראה כמו שיכור או משהו כזה, נשען על הקיר. אז ניגשנו, הסתכלנו רגע בתוך החלון, הצצנו ימינה ושמאלה. הוצאתי את הכרוז, הדבקתי אותו, ואמרנו: נו, גמרנו! ברגע שאמרנו "נו, גמרנו! האיש שהיה כנראה בלש, גוי, פתאום נעמד ככה מולנו עם אקדח שלוף ביד וצעק משהו, כנראה: hands Up!, ושנינו בצורה מאוד לא הגיונית, פשוט סובבנו את הגב והתחלנו לרוץ לתוך רחוב בן-הלל. כמובן שלא היה לזה שום הגיון, כי הוא ממרחק כזה יכול היה להרוג אותנו במקום, אבל הוא כנראה כל כך הופתע מהתגובה הבלתי הגיונית שלנו שהוא לא ירה, ורצנו לכיוון מסעדת הסטודנטים. רצתי במהירות כזאת שלא רצתי בכל ימי חיי, הייתי כפוף קדימה בזוית של 45 מעלות, ושמעתי מאחורי צעדים של מוישה דויד, כעבור שנייה או שתיים או שלוש, התחיל הבלש לירות והכדורים שרקו לידנו. פניתי לתוך המדרגות שיורדות לרחוב יפו, על יד מסעדת הסטודנטים, ואני חושב שקפצתי חמש או שש מדרגות בכל צעד, וגם שם חשבתי כל רגע שאני מתגלגל. הגעתי לפינת רחוב יפו ושם האטתי את צעדי והתחלתי ללכת באופן שקט. פניתי ימינה לכיוון ג'נרלי וממש באותה שנייה פרץ החוצה מאותה סימטה בריצה מוישה דויד, שחצה את רחוב יפו, אחריו רץ הבלש וכל השוטרים של רחוב יפו הצטרפו למרדף, על מוישה דויד. הוא התחלק, נפל באמצע הרחוב וכל השוטרים זינקו עליו.  הספקתי לתת הצצה קלה אחורנית וראיתי את התמונה הזאת: מוישה דויד שוכב על הרצפה,   ושלושה, ארבעה או חמישה בלשים, ממש שוכבים עליו, קופצים עלי. המשכתי ללכת בשקט כאילו שזה לא נוגע לי. והלכתי   עד דפוס של "פלשטיין פוסט"  ("ג'רוזלם פוסט" היום), והסתלקתי. 

ש: עלי, אתה יכול עוד משהו להוסיף בקשר עם ה .... ? הייתי רוצה שתספר מה עבר עליך באותו הערב. והאם ידעו שבערב הזה אתה  עומד להינשא?

ת: למען האמת, אנחנו הכרזנו  הרבה זמן לפני שהחלטנו להינשא.

ש: הוריך ידעו שיש בכוונתך להינשא?

ת: כן, כן  החלטנו להתחתן, באוקטובר 45, הלכנו לחנות וקנינו טבעות, והודעתי זאת להורי, הם רצו להכיר את הבחורה והגיעו לשם כך לתל אביב. הם התאכסנו במלון "גאולה". ברחוב גאולה בתל אביב. באתי לשם, עם חברתי. ואמי כמובן, התחילה תיכף לנשק את הכלה והיא הזמינה אותנו לארוחת-צהריים במסעדה. לאחר מכן הם נסעו בטקסי חזרה לחיפה.  

ש: מה עם החתונה?

ת: העניין הרשמי של החתונה שאפרת סיפרה, נעשה ביוזמתו של נתן גרנביץ', (שהיה פנחס פעם) והוא זה שארגן את טקס הנישואין שלי  כאשר המשיא היה  הרב פרנקל. הרעיון להעמיד חופה נולד ברחוב יפו-תל אביב פינת רחוב הרצל, במשרדו של עורך דין, אדם ישיש, שחדל לעבוד ונתן  ליהושע זטלר, את משרדו,  אחרי  שברח  מכלא מעכו .

נוצר מצב  שבו אחרי שמיכאל (שמיר) נעצר ואחרי שיהושע זטלר ברח  מבית הסוהר הוא התמנה כמפקד החטיבה הלוחמת, ומזל מילא תפקיד של אדמיניסטרטור של כל מחלקות המחתרת. מפני שגרא  (ילין מור) לא יכול היה למלא גם את מקומו של מיכאל,   בעבודה היום-יומית השוטפת, לשם כך הוקם מטה פעולות שראש המטה היה  יהושע זטלר, (מאיר)  ובמטה פעלו בתפקידים: דב (גרנק) כאחראי על פעולות, משה סבוראי, שקיבל אז את מחלקה ו' (מודיעין), ואני מוניתי  כאחראי על הדרכה, נדמה לי, ותכנון פעולות.  נהגנו להתכנס  אצל יהושע,  שאמר באחד הפעמים שהוא רוצה שנעמיד חופה ביחד, שני זוגות ביחד. בינתיים הוא עבר לירושלים ושם הוא העמיד את החופה (עם פוצי חברתו)  ואנחנו העמדנו את החופה בתל אביב .