קוצר (טייטלבאום) אריה – "אלעזר"

עריכה: שרגא לביא - "שלמה"   
מראיין: אברהם ליברמן - "גדעון"

אריה יהודה-לייב, בן שניאור זלמן ונחמה טייטלבאום, מצאצאי הרמ"א, נולד ב-25 בדצמבר 1912 ‏בפולוצק שברוסיה. בשנת 1932 ‏הדריך כבית"רי צעיר קורסים ללוחמה הגנתית ברבות מערי פולין והיה למפקד "ברית החייל". בהפגנה בעיר ברנוביץ, התנפל עליו בגרזן חבר השומר הצעיר ופצעו קשה בראשו. כתוצאה מכך היה אריה מאושפז שנה בבית החולים בוורשה.

ב-8 בספטמבר 1935 ‏עלה ארצה בגפו והתחיל לעבוד כסבל בנמל חיפה ואחר כך כגפיר בזכרון יעקב. הצטרף לאצ"ל והשתתף בפעולות תגמול נגד הטרור הערבי וגם בהברחת נשק עבור המחתרת‏. בנוסף לכך פעל באותה תקופה למען הצלת יהודי פולין וכתב קונטרס למען הצלתם. בשנת 1937, לאחר שתקע בשופר במוצאי יום הכיפורים ליד הכותל, נידון לששה חודשי מאסר ב"קישלה" בירושלים, שם כתב את "רשימות מבית הסוהר". בשנת 1938 ‏נבחר כציר לכנס בית"ר בוורשה. חזר לארץ ושימש כמפקד הפלוגה בראש פינה בעת עלייתו לגרדום של שלמה בן-יוסף. בשנת 1939 ‏הגשים את חלומו להקמת מכון ז'בוטינסקי והפתיע את זאב ז'בוטינסקי ביום הולדתו הששים בהגישן לו את 60 ‏הכרכים של כתביו. פרופ' יוסף קלויזנר ואחרים עזרו במימוש החלום.

‏בשנת 1940, עם הפילוג, פנה והלך עם יאיר.

 

חברים מספרים

ניצני הפילוג החלו לדעתי, עם הויכוח במפקדת האצ"ל לגבי המלחמה בשלטון הזר אם נשתמש בטרמינולוגיה הרביזיוניסטית - על העליונות בתנועה הלאומית.

לא היה זה ויכוח שאנו עדים לו היום במפא"י, על כסאות בשלטון, או מלחמת גדלות. המלחמה הזאת הייתה יותר על הזכות להוביל לקראת קרב, להילחם, הזכות לסבל, הזכות לקורבנות. נראה אולי היום שזה קצת נמלץ מדי, אבל לאמיתו של  דבר, באותם הימים. לא היה זה נמלץ ,שכן באם ניקח לדוגמא את עולה הגרדום הראשון, הוא לא היה גיבור במלוא מובנה של המלה, הוא היה אחד מתוך שישים או שבעים אלף בית"רים של אותה התקופה, שהיו מוכנים לאותו מעשה בדיוק. היה זה כאילו יד הגורל הכניסה את אצבעותיה לתוך ההמון הגדול הזה, והוציאה פתק מסוים ועליו רשום "בן יוסף". למעשה יכול היה להיות רשום על אותו הפתק – חיים או אריה, או בצלאל או כל אחד אחר, והיה קורה בדיוק אותו הדבר, לא היה משתנה דבר. כל אחד מהם היה הולך באותה הכרה ובאותה אמונה. הבעיה הייתה איך למות, לשם מה למות, לחכות או לא לחכות.

הייתה זאת תקופת ראש פינה. על כל פנים – בשבילי. היה זה הקורס הראשון אליו בא יאיר והדריך אותנו, את ראשי הקבוצות. למעשה הייתה זו קבוצה בראש פינה שהתחילה כבר אז לראות ביאיר את המנהיג. ביאיר ולא בדוד רזיאל, למרות כל אותה הערצה באותם הימים לדוד המפקד, לדוד שפעל בירושלים, התחילו אנשים לראות דווקא ביאיר את המנהיג, ושאלה העולה היא למה? באמת קשה להסביר את הדבר,  קשה להסביר למה ראו דווקא ביאיר את האיש ולא בדוד, אבל כנראה עמדת ההבלגה שבה דגל האצ"ל היתה לו השפעה רבה באותם הימים על אנשים רבים.  למעשה, ניתן לסמן עמדה זו כראשיתו של הפילוג, שחל בין האצ"ל ולח"י.

אני זוכר תקופה מסוימת אצלנו, לאחר שנאסרתי בגלל  התקיעה בשופר ליד הכותל המערבי בירושלים (בשנת 1937). היו אלה שבעה חודשי מאסר תקופה בה ישבתי בכלא בשל כך ,שלאחר השחרור מהכלא  חזרתי לראש פינה. המצב שם היה שקט, והחיים התנהלו להם בשלווה. אך אני, הקטן באותם הימים, חשבתי שהגיע הזמן שיש לעשות מעשים כנגד הבריטים.

בראש פינה של אותם הימים הייתה צעירה ששמה היה רחל זילברשטיין.  היא העלתה בפני את השמות של ישקה לבשטיין ומישקה רבינוביץ מירושלים, שעשויים לקחת חלק במעש, היות וראיתי באותו זמן שלא עושים מספיק, כדי לקדם את המאבק בבריטים, חשבתי שאני האיש - באותו רגע - החייב לעשות זאת וכששמעתי שמישקה רבינוביץ (שהיה ראש הצופים בירושלים באותו זמן), וישקה לבשטיין (שכבר אז היה מאוד פופולארי באצ"ל), גם הם היו באותה דעה כמוני, החלטתי לנסוע לירושלים ולהיפגש עם שניהם. הגעתי לירושלים, שוחחתי עם שניהם, והם הסכימו איתי לגבי הרעיון שהגיע הזמן לפעול כנגד הבריטים. התברר שישנם מחסני נשק של האצ"ל בירושלים שמישקה יודע עליהם, ויש כאלה שגם ישקה יודע עליהם. החלטנו על כן להשתלט על המחסנים האלה. חשבנו במיידית להתחיל בפעולות להוצאת הנשק הנמצא במחבוא ברשתו  של האצ"ל שלא היה פעיל  באותה העת ולהעביר אותו לידנו.       

כאשר הגעתי לירושלים, בתחנת האוטובוסים חיכה לי מישהו. אותו אדם אמר לי שאני חייב להופיע בפני מפקד ירושלים. מפקד ירושלים באותם הימים היה דוקלר, שהיה גם מפקד הקורס שבו השתתפתי בראש פינה. הוא חשב שמפקד באצ"ל חייב להיות אמיץ מכולם ולהצטיין בכל.

הופעתי בפני דוקלר, שאמר לי: קוצ'ר, אתה חוזר מיד לראש פינה!

שאלתי אותו: מה יש? והוא ענה לי כי זוהי פקודה שנתקבלה מהמפקדה.

ובהמשך שאלתי אותו: מה הבעיות? והוא ענה לי: אין.

לאחר זמן נודע לי כי האיש שבגד בנו היה לא אחר מאשר ידידנו ישקה לבשטיין. הוא הלך לדוקלר וסיפר לו את הסיפור בשלמותו. 

חזרתי לראש פינה, וכעבור כמה ימים אמר לי יוסף מולדבסקי, שהיה אז המפקד בראש פינה (שהיה אז מפקד האצ"ל בגליל ואני הייתי סגנו) שהוא לוקח נשק ואנחנו נוסעים לתל אביב. אמרתי לו שגם אני אקח נשק, הוא התנגד לכך ואמר: לא, רק אני אקח נשק. לא הבנתי מה קורה, אם כי הרגשתי שמשהו אינו כשורה. הגענו לתל אביב והוא הביא אותי מיד לדוד רזיאל. זו הייתה שיחה שנמשכה למעלה מארבע שעות. למעשה – דוד שתק ואני דיברתי. הוא בדרך כלל אהב לשתוק. בסופה של השיחה הוא אמר לי: החוק נכון, הידיעה אינה נכונה, אבל טוב ששמעתי אותך.

כאשר יצאתי, ראיתי את משה שיושב שם עם עוד מישהו, עם הכלים על הברכיים, ורק אז התברר לי כי אני עמדתי למשפט ואני לא ידעתי זאת. למחרת פגשתי את יאיר, והוא שמע את מה שהיה לי לומר בנדון. עם יאיר נפגשתי מספר פעמים וכל פעם הייתה לי אותה הרגשה כלפיו. החל מאותה פגישה ראשונה לא נשתנה דבר אצלו. כפי שראיתיו בפעם הראשונה כך הוא נראה לי גם בפעם האחרונה. מכופתר, פני נזיר, בשבילי על כל פנים, כך תפסתי את דמותו מהיום הראשון שראיתיו.

סיפרתי לו הכל, הייתי די גלוי לב לומר לו כי הפגישה שלי עם דוד אכזבה אותי מאוד. על כל פנים, לגבי ולגבי חברי שהיו אתי אז בראש פינה, כמו ג'ולי פירסטנברג, נחמיה ועוד. חשבתי לעצמי שלא זאת הייתה הדמות המשפיעה, הקובעת. היינו צריכים משהו יותר מאשר מוקד אחראי בלבד. זה לא נובע מתוך זלזול, חס וחליליה. אני חושב כי לו דוד היה נולד בתקופה נורמלית אחרת – בוודאי היה הופך ברבות הימים לבעל דרגה צבאית גבוהה ביותר, אולי רמטכ"ל. אבל הוא לא היה דמות קוסמת, קורנת כמוביל תנועה למרד. את זאת ראינו ביאיר. ולא מפני שאני רואה היום את יאיר כמשורר גדול ( אני מבין משהו בשירה, משהו בספרות), אבל אני חושב שהוא היה המשורר הכן ביותר, האמיתי ביותר שקם לישראל בכל הדורות. משורר אחר שר את שירו בדמו. מה שהוא כתב – הוא הגשים בדמו, וכאן גדולתו. כשאני חושב עליו לפעמים, הרי נדמה לי שחנוך, ברצותו להקטין את ערכו של יאיר, סיפר עליו את הסיפור היפה ביותר. באחד הימים נפגשתי עם חנוך, היה זה כבר הרבה זמן לאחר הפילוג, כשישבנו בלטרון וטיילנו ברחובות של מחנות המעצר בסרפנד ולטרון, חנוך הקריא את הפרק בירמיהו שדן בויכוח שהיה עם חנניה בן עזור. הוא רצה בזאת להשפיע עלינו שיאיר הוא חנניה בן עזור. הוא חשב שכאן אני אראה את הנגטיבי של יאיר. יאיר, הוא אמר, מעולם לא יצא בלי עניבה. אף לא  בימים החמים ביותר של חמסין – לא הפשיל שרווליו. ותוך כדי שיחה התכופף אלי חנוך ואמר לי: "אתה יודע למה? הוא כבר אז ראה עצמו כמשיח".

זה נראה כמו עלבון, פגיעה או משהו דומה לזה. אבל אני התלהבתי באותו רגע מהסיפור הזה, כי זו באמת הייתה הרגשתו של יאיר. אינני יודע אם יאיר ראה עצמו כמשיח בן-דוד או דומה לזה, אבל אין לי ספק שהוא ראה עצמו כאדם שנועד למלא תפקיד גדול במלחמת השחרור של העם היהודי.

ש: ידוע כי יאיר ודוד היו חברים טובים, ואתה באת ליאיר וסיפרת כיצד עמדת בפני דוד. הייתי רוצה לדעת את תגובתו של יאיר על אותה שיחה.

ת: יאיר למעשה העריץ את דוד. בעצם אינני יודע אם נכון לומר הערצה, אבל הוא אהב אותו, והעריך את הדבר שלא היה בו עצמו, וזו אולי אותה דמות שיאיר היה רוצה שתהיה בו, בעצמו, דמות של נוקשות, של הופעה חיילית וכדומה, שהייתה בדוד ולא הייתה ביאיר. 

תגובתו הייתה: "כנראה שאתה לא הבינות אותו, יש בו יותר מאשר נדמה לך".

בפעם השנייה שראיתי את יחסו של יאיר לדוד,  היה בכנס העולמי האחרון שהיה לבית"ר בוורשה בשנת 1938, עם ז'בוטינסקי. למעשה זה היה הכנס אשר בו חל הפילוג. הייתה אז חלוקה מוזרה של כוחות – כאשר בגין הלך אז יד ביד עם יאיר. זה היה אותו הכנס שבו בגין דרש מרד. הוא הביא דוגמאות כמו גריבלדי ועוד גיבורים שלחמו וניצחו. זה היה כנס אשר בו השיב ז'בוטינסקי למנחם בגין, לאחר שהוא נאם את נאומו המפורסם על המרד. אז עלה ז'בוטינסקי על הבמה ואמר: "אני אוהב מאוד את מנחם בגין, אני רואה בו את תקוות התנועה, ואולי את תקוות עם ישראל כולו. אבל יש ואני נוסע לעיירה ואני חושב להרצות בה. אני נוסע בעגלה ואני חייב להגיע בשעה שבע או שמונה, והגלגלים חורקים ושורקים וזה אוכל את עצבי – אבל אני מוכרח להגיע. יש ואני יושב בחדרי ואני כותב את המאמר לעיתון, והילד מהמערכת עומד בפתח ומחכה למאמר, והבוכנה שורקת וחורקת, אבל אני מוכרח לגמור את המאמר. אבל יש ואני שוכב על הספה וקורא להנאתי בספר, והרוח מנענעת את הדלת, והדלת חורקת, שורקת. רבותי! זאת אינני יכול לסבול. מחיאות כפיים שלכם לבגין, זוהי שריקת הדלת. אדון בגין, הנאום שלו, זוהי חריקת הדלת. הוא הגיע למסקנה שצריך ללכת צעד אחר צעד, לאחר שנגיע לרוב בישראל, ואז....מרד נקרא."

אני הייתי חצוף, באתי מראש פינה, וביקשתי את רשות הדיבור, ואמרתי לראש בית"ר – כי "צעד אחר צעד, ושעל אחר שעל – זהו וייצמניזם". 

ובכן, לומר משהו לז'בוטינסקי באותם הימים זה היה משהו מוזר מאוד בשביל כל הבית"רים. אמרתי לו: "אדוני ראש בית"ר. אנו את תורת ז'בוטינסקי למדנו. כי שקר הוא רפש, הפקר דם ונפש וכו'. זוהי התורה שלמדנו וזוהי התורה שנלך בה."

לאחר נאומי הגדול, ניגש אלי יאיר – הוא היה מאוד חביב ונחמד – הוא חיבק אותי ואמר לי: "זה היה נאום היסטורי". באותו זמן עמדנו ערב הפילוג, זאת אומרת – האצ"ל של אז התפלג מבית"ר. הוזמנו, קבוצה של עשרה או שנים-עשר איש, אל ז'בוטינסקי למלון. בניהם היה יאיר, חיים לובינסקי, אהרונצ'יק חייכמן, פרופס ועוד כמה אנשים מאלה שייצגו את בית"ר.

מישהו מאנשי בית"ר דיבר ויאיר רצה לסתור את דבריו. יאיר קם, קיבל את רשות הדיבור ואמר: "לדברי קודמי, יש לאחד מחברינו, איש שאנו כולנו כאן מעריצים אותו הערצה אין קץ, שבשבילנו בארץ הוא הכול, הוא היה מגדיר דברים כאלה בקבוקים שבורים, לא כלום, אפס.

ובכן, זה מראה לנו את יחסו של יאיר אל דוד.

לאחר נאומי, הזמין אותי ירמי הלפרין אל ז'בוטינסקי. היה זה לאחר המקרה של בן-יוסף, הייתי אז המפקד של ראש פינה. משהו מההילה של בן-יוסף הקרינה גם עלי.

ז'בוטינסקי הזמין אותי לשבת, לחץ את ידי. הוא כנראה נפגע  מהדברים שאמרתי "וייצמניזם". הוא שאל אותי בצורה פרובוקטיבית האם אני מאמין שאני רואה את המצב הפוליטי באור יותר בהיר ממנו. אמרתי לו: "אדוני ראש בית"ר, השאלה היא בשבילי קשה מאוד. לא זאת הבעיה, אבל אני מאמין שדרכנו, דרך אנשי הארגון, אנשי ראש פינה, היא הדרך הנכונה, ואין כאן שאלה של הגיון או של ראיה, אנחנו מאמינים" ובשיחה הזאת ראיתי את כל גדולתו של ז'בוטינסקי. הוא נרכן אלי ואמר לי: "אדוני! יאמין, יאמין, יאמין.....אין דבר הגדול מאמונה".

באותו רגע הרגשתי עצמי מאוד קטן לעומתו. לולא התביישתי – הייתי כורע ברך כמו ילד קטן.

יאיר ידע שהלכתי אליו, הוא קרא לי מיד. זה היה ברחוב מניזדיקובקה 7, בבית האקדמאים בוורשה. הוא שאל אותי מה היה תוכן השיחה, סיפרתי לו בדיוק. ואז אמר לי יאיר: "אין ספק שהוא גדול, אבל תזכור מה שאני אומר לך: דרכנו הולכות ונפרדות".

כאן בארץ רצו שיאיר ייסע לפריז, אבל לא ברור לי עד היום מדוע נסע דוד ולא יאיר. הרושם שאני קיבלתי וכפי שיוניצ'מן סיפר לי בזמנו, ז'בוטינסקי דרש שדוד יסע ולא יאיר. את יאיר הוא כבר הכיר, את דוד הוא לא הכיר. דוד הגיע לפריז לסיכום שבין התנועה הרביזיוניסטית ובין הארגון, וכאן אני חוזר בדיוק אל הדברים כפי שהיו:

דוד הופיע וז'בוטינסקי חיכה לו בכניסה. הוא אמר לו: שלום אדוני! דוד התמתח. השאלה הראשונה ששאל ז'בוטינסקי: האם אדוני בית"רי? דוד עמד דום ואמר: מלידה!. ואז אמר לו ז'בוטינסקי: לאדם כמוהו אני מחכה זה חמש עשרה שנה! ז'בוטינסקי לקח אותו ועשה בו מה שהוא רצה. והמעניין הוא, שדווקא האנשים שהיו באותו מושב, כמו ד"ר טרכטמן התפעלו מדוד (ד"ר טרכטמן היה דמות מעניינת מאוד בוורשה, דמות האליטה היהודית והאריסטוקרטית). הם לא היו רגילים – לא לדמות כזאת ולא לפאר כזה ולא לנוסח אכילה ושתייה כזאת. (אשתו של ד"ר טרכטמן הייתה גם עורכת העיתון של האצ"ל). ובכן, הוא נסע אז לאותה ישיבה. ואני נזדמנתי לוורשה, וכל אחד שהגיע לוורשה בא לטרכטמן. פגשתי את הד"ר ושאלתיו: ד"ר טרכטמן, איך התרשמת מדוד? והוא אמר לי בפולנית: עצום! שאלתיו: ממה התרשמת? והוא ענה: חיים דיבר, ופתאום דוד אמר לו: שב! וחיים   באמצע המילה ישב.

זאת הייתה האווירה כלפי דוד. ואני חושש מאוד שמשהו מאותה אווירה נדבקה גם ביאיר. יאיר אהב אותו מאוד והם היו ידידים גדולים. בארגון עצמו – האחד השלים את השני. אפילו חנוך, על כל חולשותיו, על כל הסיפורים שהתהלכו סביבו, גם הוא, באווירה ההיא, בתקופה ההיא, בימים ההם, היתה השלמה מסוימת של חבר משוררים, ובניהם איש המעש, איש הפעולה המעשית. מובנת לי הידידות הזאת שבין איש כיאיר ואיש כחנוך – לדוד. הם ראו בו את ההשלמה של עצמם.

האם הפילוג היה מחויב המציאות? קל היום להשיב על השאלה הזאת. בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה, קמו להם כל מני יהודים, אלה שנדמה היה להם שמהלכים בצידי הדרכים של המדינה, ומאוד מאוד היו רוצים ללכת באמצע הכביש. הם היו מדי פעם מתעוררים ומזמינים מספר ותיקים, ואומרים: מה אנחנו יושבים בשקט? והיו מתפזרים. איש מעולם לא הצביע מה יש לעשות.

לדעתי, גדולתו של יאיר הייתה בזמן הפילוג, כי הפילוג היה מחייב המציאות. לא היה איש אשר יאמר מה לעשות. דוד היה מבולבל, הוא לא ידע מה לעשות, מה לומר. ואז למעשה היה יאיר,, האדם היחידי שמצא את המילה היחידה והנכונה. הוא אמר דבר פשוט מאוד, אבל יש הטוענים כי כל מעשה או רעיון גאוני הוא דווקא בפשטותו. יאיר אמר: "אנחנו ממשיכים להלחם בשליט הזר!". לדעתי זה הספיק, כי רצינו להלחם. ומי שאמר זאת – היה בו גם משהו משלמה מולכו וגם מהראובני. היה בו מן המשורר החולם ומן הנכונות של אדם למעשה, לקרב.

אני נזכר באגדה שסופרה כאשר יהודה הנשיא רצה להכריז על עצמו כעל המשיח, והוא היה מוכן למרוד ברומי. אך לא רצה להיות זה שמכריז על עצמו כמשיח, אלא שהסנהדרין יכריז עליו כעל משיח. הוא שלח לשאול את הסנהדרין: מי הוא מלך המשיח? אלה שהיו אז בסנהדרין היו מוכנים להכריז עליו כעל משיח. אבל אז קם בר-סטרא שהיה משורר באותה תקופה, שאמר: לא! שאלו אותו: למה לא? והוא ענה: כי ביהודה הנשיא אין את התכונה המתאימה לתפקיד ועל כן והוא אינו יכול להיות משיח, אינו יכול להיות בנו של דוד.

נדמה לי כי עצם ההשפעה של יאיר עלינו הייתה הודות לאמונתו הקדושה בדברים, ומפני שהייתה בו השראה ולא רק מעשה.

 

ש: איך התנהג דוד אל יאיר באותם הימים?

ת: דןד באותם הימים היה מאוד אומלל, ולמעשה הוא היה באותם הימים שבוי על ידי שלושה: אחד מהם היה יוניצ'מן שהיה אז דמות מארגנת בתנועה הרביזיוניסטית, והשני היה לובוצקי, אליאב היום, והשלישי היה ד"ר אלטמן. הוא למעשה היה שבוי בידיהם באותם הימים והיה נתון להשפעתם, כי דוד היה מוכן, והסכים להחלטה של המפקדה, למסור את הפיקוד לידי יאיר. דוד גם הסכים לקונספציה הפוליטית של יאיר. אבל כאן קרו כמה דברים שקשה היה לצפות אותם. ראשית, אנחנו עוד לא למדנו אז להלום בבריטים. אמנם היינו מוכנים להגיב, אבל לא היינו מוכנים לפעולות יזומות משלנו נגד השלטון הבריטי. ועל כן, כשזה היה משולב עם פעולות תגמול נגד הערבים – זה פעל בסדר, אבל פתאום, כאילו נשמט הייזום מתחת לרגלינו. המרד הערבי הסתיים. אילולי קרה אז המקרה שזעזע את כולנו – מותו של ז'בוטינסקי. לולא מת ז'בוטינסקי ,דומני שהפילוג לא היה הופך לעובדה קיימת. הם היו מוצאים בסופו של דבר שפה משותפת. אבל עצם מותו של ז'בוטינסקי, במקום לאחד הוא הפך את הפילוג לעובדה קיימת. דוד הממונה לפי הטלגרמה המפורסמת של ז'בוטינסקי, שאינני משוכנע היכן היא נכתבה.

ברצוני להזכיר איך קיבל יאיר את הידיעה על מותו של ז'בוטינסקי.

באותם הימים קבע יאיר קבוצה שהוא ידריך אותה מבחינה אידיאולוגית וכד'. זכיתי משום מה להימנות על אותה קבוצה. האנשים הזכורים לי מאותה קבוצה הם: ברטה, אנוכי ויצחק שניאורסון, שאף הוא דמות שיש מקום לכתוב עליה רומן גדול ויצירה גדולה. למעשה, בכניסתי לדירתו של מסרי ברחוב דיזנגוף, ששם הייתה צריכה להתקיים הפגישה, נודע לי על מותו של ז'בוטינסקי. אינני זוכר איך זכרתי את הסיסמא, כי בשבילי הייתה אבידתו של ז'בוטינסקי אבידה גדולה מאוד. בישיבה ישבנו חפויי ראש ואבלים. יאיר עוד לא ידע על מותו של ז'בוטינסקי, והטלנו אחד על השני את השליחות להודיע ליאיר את הבשורה הכאובה. בסופו של דבר הוטל הדבר עלי ועל ברטה. ברטה אמרה לו: אברהם, ז'בוטינסקי מת. יאיר קפץ ממקומו כנחוש נחש. וזו הפעם הראשונה שאני ראיתי אותו מתפרץ בקול רם, בצעקה ממש: לא! לא! לא! זה לא נכון! והוא ישב כשכל גופו רועד.

עזבנו אותו בחדר לבד, וכעבור עשרים דקות הוא נכנס והתחיל את השיחה האידיאולוגית איתנו.

ש: איך אתה מסביר את המעקבים של אנשי אצ"ל אחרי אנשי לח"י בהתחלת הפילוג? איך אתה מסביר את הליכתו של דוד לעירק?

ת: אני אסביר את שני הדברים. הפילוג באצ"ל היה משום ליקוי מאורות בתנועה. משהו כבה. ויש להבין את האהדה הגדולה בז'בוטינסקי שהייתה לכל איש בתנועה הרביזיוניסטית, לכל איש בית"ר.

אי אפשר היום ואי אפשר היה אז לבטא את זה במילים. בז'בוטינסקי הם ראו את חזות הכל, ועם מותו כבה משהו בתנועה, וכאן נוצרה האווירה המוזרה, שרבים האנשים, ובניהם אלה שהלכנו יחד כברת דרך ארוכה, שראו אותי כאילו יש לי יד במותו של ז'בוטינסקי. משום מה הבינו כי הפילוג היווה את המכה האחרונה בשבילו. וידוע כי שנאת אחים היא השנאה העמוקה ביותר שיכולה להיות.

המעקבים אשר אתה מדבר עליהם, היו למעשה אחד הדברים שבגללו חל הפילוג. המעקבים התחילו לפני כן, זה לא היה דווקא נגדנו. זה התחיל נגד הקומוניסטים, נגד גייס חמישי, כביכול. והיחסים של פריצקר ועוד כאלה עם האינטליג'נס הבריטי – היו כבר אז - הם פעלו יחד ולקחו כסף. השאלה אם זה הלך לקופה או לא – זה דבר אחר. והנה כאן, חל הפילוג, ליקוי מאורות, שנאת אחים.

אבל אני רוצה להעיד: כל זמן שדוד רזיאל היה בחיים, המעקב היה לשם עניינים פנימיים בלבד, לדעת מה הם עושים, זה לא היה למטרות טהורות. ורק לאחר מותו של דוד, החלה למעשה ההתפרקות – כי האצ"ל לא היה קיים למעשה – רק אז עלו על אותה עגלה, על אותה נסיעה עכורה. היו גם טיפוסים אפלים שניצלו את כל המשחק הזה, את הפילוג הזה, לאינטרסים אישיים גרידא. וכאן התחילו המעקבים. היו כאלה שהם-הם שלטו במקום. למשל פריצקר היה ראש הש"י, והוא ניצל את זה למען אינטרס אישי, כסף אישי. הוא אמנם היה פעם חייל טוב, חבר נאמן, אבל ברגע שהכול התערער – הוא ניצל את המצב שנוצר לטובתו עצמו.

ומדוע הלך דוד לעירק? זה ברור לי. היה לו רע, חלום חייו נהרס, ידידיו הטובים ביותר, הנאמנים ביותר, שהוא אהבם כפי שהם אהבו אותו, הלכו ממנו. הוא למעשה נשאר עם אותם האנשים אשר בליבו בז להם. אינני אומר שהייתה הצדקה לבוז שלו עליהם, אינני יודע אם הם לא עלו עליו מבחינת האינטליגנציה, השקפת עולם וכדומה. אבל זאת הייתה האווירה של האצ"ל באותם הימים – לבוז לכל אותם האנשים שנמצאים מחוצה לו. כל איש אצ"ל ראה עצמו גדול מאלטמן או מבוקשפן. זאת הייתה האווירה הפנימית.

ופתאום, אותו דוד שהיה המפקד של האווירה הזאת, הרוח החיה שלה, פתאום הוא נשאר עם אותם האנשים שהוא לא האמין בהם. כי אז האצ"ל לא עשה דבר, והוא היה איש  ששאף לפעולה. רק זאת הייתה הסיבה שהוא הלך לעירק.

ש: האם אתה חושב שהוא חשב שהוא משרת משהו כשהוא קם והלך לשם, או הוא הלך לשם כדי להתאבד?

ת: הוא לא הלך להתאבד, בזאת אני מאמין. אבל הוא הלך לעשות מעשה גדול שיציל את האוניה הזאת שהוא קברניטה, ושהוא ירגיש ברע אם תרד תהומה. הוא האמין שעל ידי מעשה גדול כמו תפיסת המופתי - והוא האמין שהוא יצליח לתפוס אותו - הוא יעלה שוב את המורל בארגונו, ואולי יצליח להחזיר את "השיות האבודות", כפי שהם קראו לנו באותם הימים.

ברצוני לתקן עיוות היסטורי מסוים: שכחו בחור שלמעשה מילא תפקיד מרכזי בזמן הפילוג. בחור פשוט, טוב, שמו דוב או אהרונצ'יק חייכמן. חושבני, שמבחינה רטורית, עם כוחות האינטליגנציה שבו, ועם כל חוסר ההשכלה של הבחור הזה, זאת הייתה הדמות בעלת כושר הרטורי הטוב ביותר שהייתה באצ"ל בכל התקופות. הוא התגלה באותם הימים כנואם בחסד. אין כל ספק שקולו המיוחד במינו. השפיע מאד על שומעיו. התקבל הרושם שבאך אינו צודק, אם כי הנימוקיזציה לא הייתה הכי חזקה בעולם, אבל זה התקבל כצודק. אין ספק שבאותם הימים הראשונים של הפילוג, מילא אהרונצ'יק חייכמן תפקיד מרכזי. לעומת זאת, באותם הימים, מילא תפקיד פחות סימפטי אדם אשר לאחר זמן, מאוד הערצנו אותו, ומאוד אהבנו אותו (יצחק שמיר). אחד מהשלישייה המפורסמת שלנו, שהיה אז כעלה נידף ברוח. יום אחד היה איתנו, ויום אחר היה עם באך, שוב היה עם אהרונצ'יק חייכמן, ושוב הלך אל באך ושוב חזר אלינו. זה נראה קצת מוזר בעיניי היום. אנחנו רואים את דמותו היום – כאילו היא חזקה, כסלע איתן. היום זה קצת מוזר להעלות על הדעת, שאותו בחור, שלמעשה היה בין החזקים ביותר, בין העקביים ביותר בנינו, היה כה חלש וכה רפה רוח, עד שלאחר זמן, כאשר הוא חזר ליאיר ונשאר על ידו, אם כי יאיר היסס רבות אם לקבל אותו שוב  , אבל אין ספק – הוא הצליח להשכיח את אותה חולשת יד בזמן הפילוג הודות למעשיו והנהגתו בשנים הבאות.

ש: הכוונה הרי היא ברורה, אבל איך אתה ידעת שיאיר מהסס בקשר אליו? איך אתה ידעת שהוא עלה נידף ברוח? אתה יכול לשפוט היום את הדבר כך, אבל למעשה – מה התברר?

ת: אנחנו ידענו אז, ידענו מי הלך ישר ומי לא הלך ישר, מי היה עלה נידף ברוח. היה למשל בחור אחד שנשכח לחלוטין. אחת הדמויות שהיו לדעתי המוזרות ביותר בנינו, אבל היה נאמן והלך בקו ישר עד הסוף – עד שנשכח. זה היה משה מולדבסקי. בחור פשוט, אבל אין ספק שזאת הייתה דמות של "קו ישר". בפילוג הראשון הוא העיז לסטור על פניו של "האליל" של הנוער באותם הימים, המפקד הראשון של האצ"ל – גדעון, אליל הנוער של "ההגנה".

האיש שהלך עם הש"ד בפילוג הראשון. ולאחר זאת, כשהוא הלך איתנו, עם המפל"גניקים, מהרגע הראשון הוא הלך בקו ישר ללא סטיות כל שהן. הוא היה, למשל, כמו יהושע זטלר – שאף הוא הלך בקו ישר. בחורים כמו נחמיה, ג'ולי, כך שאי אפשר לשאול היום איך ידענו. ידענו איך הייתה תגובתו של יאיר כאשר שמיר חזר. הוא חשש, מאוד היסס, אבל טוב שקיבל אותו חזרה.

למען האמת, לאחר ז'בוטינסקי ולאחר יאיר (שעשה מעשה היסטורי, שמותו אינו דומה לחייו וחייו לא היו דומים למותו. אולי במותו הוא שירת יותר את העם מאשר בחייו, אבל לולא היו לו חיים – לא היה ערך למותו), הרי לאחר שני אלה, למעשה כל הדור ההוא, כל אלה הממשיכים, לא היו כוכבים או לא כוכבים, כמעט כולם היו בחורים בעלי אותה רמה, כמעט בני אותו גיל. משום מה עשתה הבולשת הבריטית טעות גדולה, היא חשבה אותי למסוכן יותר מאשר האחרים, כאשר הייתי במחנה המעצר מזרע, היא החליטה לצרף אותי בין חמשת או ששת האנשים שיכלו למלא את מקומו של יאיר   ושלחה אותי למחנה מעצר בחוץ לארץ , וכן את נפתלי לובינצ'יק, משה מולדבסקי, יענקלה אורנשטיין, ד"ר צדיק,שלמה בן-שלמה. אבל למעשה כל אחד מאיתנו היה מוכן, ואינני אומר זאת כביכול כמחמאה לעצמי או למישהו אחר, כל אחד מהבחורים היה מוכן. ואם נדמה לנו לפעמים שאיקס לא מוכן – הרי לא כן היה. ואם אני אומר מוכן, זאת אומרת מוכן לכל, גם לכתר המנהיגות בעם. לקחת על עצמו את האחריות המלאה לעתידו של העם. היו כאן כארבעים חמישים כאלה,  שהיו מוכנים לכל, לקחת על עצמם את האחריות לעתידו של העם, וגם לתת את המקסימום שאדם מסוגל לתת, אדם אינו יכול ואינו מסוגל לתת יותר מאשר את חייו, ולזה היו באמת כולם מוכנים.

אתן לך למשל דוגמא: כאשר העבירו אותי לעכו, בא אלי בחור שקראנו לו אז "גיבור מרמורק" (מקבוצה שהיו בניהם אליהו גלעדי, הרצק'ה, שני ועוד). אם כן, באחד הלילות בא אלי אליהו גלעדי ואומר לי: קוצ'ר, מה דעתך להסתלק מכאן? עניתי לו: זה רעיון טוב, אך השאלה איך עושים זאת? ענה לי אליהו: לי יש תוכנית והיא מוכרחה להצליח, שמול'קה יודע. ואני, ללא היסוס הסכמתי מיד. ולמעשה, לא היה אחד אשר לא הסכים באיזו צורה שהיא להסתלק משם. אבל כעבור מספר ימים העבירו אותי לבית הסוהר בעכו. תכננו הכול לבריחה, ואין כל ספק שאני הייתי מסתלק עם אליהו, ומי יודע איך היו מתפתחים הדברים אילו אני הייתי המסתלק ולא יצחק שמיר. יתכן שאולי היה גורל עם ישראל אחר, יתכן שלא הייתי מספיק חזק כיצחק, ואליהו גלעדי היה קובע את הקו. והיום אני חושב, שלו הקו של אליהו, (שסבר שיש להטיל אימה על הישוב היהודי ואף לחסל כמה מנהיגים המשתפים פעולה עם הבריטים. הוא תיכנן פרובוקציה שהיתה עלולה להביא להרג בקרב מפגינים יהודים שנמנעה ברגע האחרון על ידי חברי לח"י). לא היתה בידי אליהו, נדמה לי שמצב ההיסטוריה שלנו היה אחר, לחיוב ולא לשלילה. אני אומר: הקו של אליהו – שלא בידי אליהו.

ש: האם היה לו דבר כזה?

ת: על כל פנים, על מה שאמר לי במזרע, הקו היה מגובש מספיק. ואיך שהדברים התפתחו לאחר זמן, כפי שמספרים לי חברים, וכמו שהגיעו אלינו שמועות לבית הסוהר (ואלינו בעכו זה הגיע יותר מאוחר מאשר במזרע), כנראה שבאמת לא היה כל מוצא. אבל אני מדבר כאן על המקרה שקרה, אני מדבר על הקו, שבמידה שאני הכרתי אותו ובמידה שאליהו גלעדי הסביר לי אותו במזרע. דומני שהקו הזה – שהיה מתגבש שלא בידי אליהו, היה משנה את ההיסטוריה שלנו.

ש: לא היה קו ?

דבירי מוסיף: אליהו גלעדי היה דמות, אם כי שלילית, אך,אני אינני מאמין שאדם הוא כולו שלילה, אני אינני יכול לומר שהכרתי אותו, יותר שמעתי אודותיו מפי חברים, אולי למען "הרומן הגדול" של לח"י, אולי היה כדאי לתת מידע גם לדמויות – לאו דווקא החיוביות, אלא גם  לדמויות השליליות, כי  למעשה גם החיוב וגם השלילה מרכיבות את  הקונספציה של התנועה הזאת.

בפעם האחרונה דיברנו על אליהו, בהמשך הדברים אחזור אליו, אבל הפעם הייתי רוצה לחזור על   האנשים אשר תרמו את חלקם בימים ההם. אין ספק שאנחנו מאמינים שזה היה יאיר. אבל יש אנשים שאיתם מדברים היום  טוענים שהם היו בין אלה שתרמו  חלק עיקרי לתנועה. אחד מהם הוא יונתן רטוש. לא ביחס לכל העיקרים שחיבר, אלא לפחות בחלקם. בכלל, יש לי הרושם – ורושם מבוסס למדי, וגם ממה ששמעתי בזמנו מפי יאיר בזמן שרטוש היה העורך של "הירדן". על כל פנים, מסתבר שיש לו יד וחלק בדברים. ידוע לי גם שעל העיקרים עבר פרופ' יוסף קלויזנר. הדבר ידוע לי באופן אישי, היות ואת קלויזנר הייתי מבקר לעתים קרובות, ובכל פעם שבאתי לירושלים – ניגשתי אליו. הוא גם היה מאלה אשר בשנת 45 19 עזרו לי להשתחרר העיקרים היו אצלו, הוא שינה הרבה, תיקן הרבה, והעביר אותם ליאיר. אבל אין כל ספק שהרעיון המרכזי שמשתקף מדברים אלה הוא של יאיר. והייתי אומר שלא מעט משתקפים מהדברים גם דעותיו של דוד רזיאל, כי מחוץ לקונספציה הפוליטית לאחר הפילוג, הרי בהלך הרוח האידאית, המיסטית, הדתית אם אפשר לומר כך, אינני רואה הבדל גדול עד היום בהלך הרוח שבין שני החברים האלה, שכל אחד הלך לדרכו ומצא גם את מותו. אין ספק שגם לחנוך יש חלק בניסוח העיקרים, והיה זמן שקראנו לחנוך "מצפון הארגון". אמנם לאחר זמן נוכחנו לדעת שזה יותר סמרטוט מאשר מצפון, אבל היה זמן שחשבנו שאכן מצפון היה לו וכך גם האמנו.

ש: מה היה הפירוד בין יאיר ובין יונתן רטוש? מדוע יונתן רטוש היה "המשורר וההוגה" ליאיר?

ת: למעשה בשאלה שלך נתת גם את התשובה. יונתן רטוש – הוא משורר ולא הוגה. הוא פשוט אינו מסוגל לעשות, אינו יכול לעשות. יונתן רטוש יכול לייעץ, ואולי הייתה ברעיון הכנעניות שבה דגל רטוש משום בריחה רעיונית, אבל לדעתי הייתה אצל רטוש גם בריחה מעובדות. הוא חיפש פתרון, והיות והוא לא ידע למצוא אותו, הוא ברח מהפתרון של יהדות אירופה, יהדות העולם, ושם את הדגש העיקרי שלו על ילידי הארץ, על העם הגדול בתוך ארץ ישראל, העם היושב בציון. זאת הייתה למעשה בריחה של רטוש, אם כי היום הוא אינו מודה בזה. לדעתי גם גדולים ממנו, אף הם ברחו בימים קשים ושתקו. אבל אין ספק שיאיר הושפע ממנו רבות. כי יאיר היה בעל סגנון, ויש הטוענים כי הסגנון – אלה הם החיים. ויאיר אהב בעלי סגנון, ובעלי סגנון חד, קיצוני ובהיר כרטוש שאין רבים כאלה היום במדינה. ומכאן גם כנראה המשיכה של יאיר אל רטוש. יאיר העריץ מאוד את השירה ורטוש הוא משורר גדול, בזה אין לי כל ספק. גם כאן, נקודת המפגש בין שניהם. אם נסתכל קצת יותר עמוק נראה שאפילו בנוסח הכנעני של רטוש היום, נראה שרטוש איננו בורח מבעיות. הוא שהה  באווירה שהייתה  באותם ימים, זאת אומרת, אווירה של גבולות הארץ שיסתערו עד הפרת, עד הלבנון, גם היום הוא מדבר על זה.

ש: לי זכור שהיה מקרה בבית חולים כשהוא לא רצה למול את בנו. זה היה אם אינני טועה, בשנת 1940 או יותר מאוחר. איך אתה יכול לשלב את המסורתיות של יאיר עם הכפירה של רטוש?

ת: אין לעטוף את יאיר בעטיפה של משי בלבד. זה לא יהיה נכון, זה לא יהיה הוגן כלפי יאיר. יאיר לא היה דתי אך לא היה כופר בעיקר.

עצם הפילוג, ועצם החזון הגדול, ועצם המלחמה במחתרת, והמיסטיקה, וככל שהיינו קטנים יותר – רעיונותינו היו גדולים יותר. כך היה גם אצל יאיר, זו הייתה התפתחות טבעית של דברים. מכאן באו העיקרים האלה.

רטוש, אולי מבחינה זו, גם הוא לא התחיל מכפירה ממש. אצלו זו הייתה התפתחות הפוכה. וכשמתחילה התפתחות לכיוון מסוים, כאשר אתה מתחיל לסטות מהדרך, זה הולך ומתדרדר.

ניסיתי לעשות חשבון נפש על היומיים-שלושה שקדמו להירצחו של יאיר, בעיקר בשעות בין עשר וחצי עד שתיים בלילה. התברר לי, שהרבה יהודים שאני פוגש היום, מספרים שלפחות ביומיים-שלושה האחרונים האלה של יאיר לפני מותו, הוא דיבר איתם, בשתים עשרה וחצי, באחת וחצי, מעשר עד שתיים, מעשר עד שלוש.

נפגשתי לפני מספר ימים עם יהודי שמלאו לו לא מזמן שבעים שנה, מאכסימליסט ידוע, והוא סיפר לי שיומיים לפני מותו של יאיר, הוא טייל איתו בין עשר וחצי לשתיים וחצי בלילה, ואז יאיר סיפר לו הרבה דברים. לכן הייתי מייעץ להיזהר מסיפורים על פגישות של אנשים שונים בימיו האחרונים של יאיר.

לאור היחסים שנוצרו בין יאיר לבין רטוש, אם להגדיר זאת בלשון פשוטה, הם התחלקו שניהם בעיקרון אחד. יונתן רטוש אמר ליאיר: אל תתחיל בפעולות כלפי חוץ בינתיים. יש להשתלט על הנוער בארץ, יש לחסל את הבגידה מבפנים, ולאחר זאת נפנה את חוד נשקנו כלפי חוץ. ויאיר, ידוע לנו – זה היה הא' והת' של תורתו: מלחמה בשליט הזר. למעשה, כאן חל הפילוג שבין שניהם. אני רואה מאוחר יותר את הוויכוח שהיה בין השניים שברחו ממזרע. זה היה אותו ויכוח. אלא מה? הסגנון היה אחר. שם היה סגנון של יאיר ורטוש, וכאן היה סגנון של איציק ואליהו.

את יאיר לא רק הערצתי, את יאיר גם אהבתי, ולמעשה אהבנו אותו כולנו. אבל אני חושב שנעשה עוול לדמותו של יאיר אם נדון ביחס אליו כפי שהנוצרים דנים ביחס לישו, כאשר אין בכלל צללים. דבר כזה אינו בנמצא, לא בהיסטוריה ולא אצל אנשים. אין דבר שכולו אור, כי ללא צל – אין כל ערך לאור. יש חוק בציור, שכדי להרגיש את האור או את הלבן – צריכים את השחור. ואצל כל אדם ישנם צללים, ישנן ספקות. לדעתי, נקודה אחת כזאת הייתה אצל יאיר, וגם אצל דוד רזיאל בעניין בן-יוסף. שניהם לא העריכו בזמן הראשון את דמותו של בן-יוסף. את הזעזוע הראשון שהמעשה הזה יכול לגרום. באותה תקופה היה רק עוד אחד שבגלל "חוצפתו האישית" כביכול, תפס את העניין כמו שהוא, וזה היה מפקד פלוגת ראש פינה אז, המדבר בפניכם (קוצ'ר). לא מתוך גדלות, ואולי מתוך הפקרות מסוימת. אמרתי אז לד"ר יוניצ'מן, ד"ר אלטמן וד"ר כצנלסון : תנו להם להופיע (לנאשמי המחתרת שהופיעו בפני בית משפט בריטי). הם עשו שטות בפעולה שלהם, מבחינה טכנית, מבחינה ארגונית. ומכאן גם יחס הזלזול מצד דוד וגם מצד יאיר, כי הם ראו בארגון של הפעולה, בפעולה עצמה, תלישות וכולנו התייחסנו כלפי הפעולה באותה צורה. אבל אני אז טענתי כלפי כל האנשים: תנו להם להופיע, להגיד "עשינו זאת", בגלל סיבות אלו ואלו. זכור לי שבאחת מנסיעותיי, בדרך לטבריה, שוחחתי עם יוניצ'מן וניסיתי לשכנע אותו, ויוניצ'מן כדרכו....לכולם נתן את הצדק. הוא אמר לי: אתה צודק, אני תומך בך, ואני נסעתי לבן-יוסף, בכלא בעכו, כשיוניצ'מן ושיין עמדו על ידי. הייתי מאוד גס ולא רגיש כביכול, ואמרתי להם: בין כך יתלו אתכם, לפחות תופיעו כבני אדם, כגברים במשפט. ובן-יוסף אמר לי: אנחנו מוכנים! כל הוראה שנקבל – נעשה. אמרתי: אתם תקבלו הוראה הפוכה, אבל עליכם להפר את ההוראה הזאת. תופיעו כגברים, בין כך יתלו אתכם ותופיעו כאידיוטים. בן-יוסף מת יפה. ואמנם רצו להעמיד את בן-יוסף כאילו הוא אינו אשם, ז'ורבין כמשוגע ואת אברהם שיין ניסו להציג כילד. המעניין בדבר הוא, כי לו היו דוד ויאיר מתערבים בעניינם ואומרים: אנחנו דורשים קו כזה ולא אחר – היו נוקטים באותו קו שאנחנו אז דרשנו. למען האמת, הייתי אז דובר כביכול של קבוצה קטנה, שלמעשה כבר אז ראינו שהשקפותיו של  יאיר  נוגדות את השקפותיו של דוד. בקבוצה הזאת, היו נחמיה, והייתה ג'ולי, שלמה בן-שלמה ו"מוטיליני" – הלוחם שמואל. זו הייתה הקבוצה הקיצונית באותם הימים. ואז נסעתי במיוחד לדבר עם יאיר בעניין זה. הוא היסס, לא התחייב, לא אמר דבר, הוא הבין....אבל כל כך עמוק הייתה טבועה בנשמתם העניין של הפעולה המאורגנת, המתוכננת, שעצם הפעולה הלא מוצלחת שלהם, היא שלא אפשרה להם להבין את הערך של הופעה פוליטית בפני בית המשפט. יאיר, לאחר מכן הבין זאת, וכאן אולי גדולתו – שהודה בדברים. לזכותו של דוד – גם הוא הבין. פקודת היום של דוד לאחר מותו של בן-יוסף, הייתה גדולה: אגב, פקודת יום זו, לא נוסחה רק על ידי דוד, היא נוסחה על ידי שניהם, גם דוד וגם יאיר.

 

ההווי במזרע

מזרע לא הייתה הישיבה ראשונה שלי במעצר.

בוקר אחד כאשר ישבתי עם עוד אדם בבית קפה, בא הקצין הבריטי גולדמן ואמר: קוצ'ר, אני רוצה לומר לך משהו. שאלתי אותו: האם אתה כאן עם יהודים? והוא ענה: אני רק עם אנגלים, בית הקפה מסביב מלא אנגלים. אמרתי לו כי עלי להיכנס לנוחיות, היות והיו לי כמה פתקאות וכמה דברים שצריך הייתי להעביר....נכנסתי והשמדתי אותם. גולדמן הבין...ונתן לי להיכנס לנוחיות. אמרתי לגולדמן: אתה תשלם בשביל זה, והוא באמת שילם כעבור זמן קצר – הוא נהרג ברח' יעל 8 בתל אביב. לז'ק זליג שישב אתי אמרתי: תחפש את נחמיה ותאמר לו לנקות את דירתי, כי חשבתי שעד הערב ז'ק ימצא את נחמיה וינקו את הדירה. את כתובתי לא מסרתי ואמרתי כי אני דייר משנה אצל גברת אחת ושם אני ישן. כל זה לא עזר...בא אלי שטיינברג ואמר לי כי הם מתכוננים לענות אותי. אמרתי: מה אני יכול לעשות? והוא אמר: הם רוצים לדעת היכן אתה גר. ועניתי: אמרתי להם את האמת. ושטיינברג אמר: למה לך לנהוג כך? ואני עניתי: הרי לא אספר לך למה לא – זה המצב. הוא התחיל לנהל אתי משא ומתן, ואני אמרתי לו: אם אתה יכול לדחות את העינויים עד שעה שש בערב אז אהיה מוכן לגשת איתך לחדרי, והוא אמר: אני אנסה...וכך היה. באנו, בדיוק נחמיה ירד מהמדרגות וברח...עד היום אינני יודע אם הודיעו לו או לא, בכל אופן הוא לקח משהו מהבית וברח...

למחרת בבוקר הביאו אותי לוילקינס - קצין בולשת בריטי והוא שאל אותי באנגלית: מה אתה עושה פה? עניתי: באמת טעיתי, אמרתי "שלום" והתחלתי ללכת. והוא אמר לי: חכה רגע, אני חושב שמיסטר ג'יילס רוצה לראות אותך. הוא כיבד אותי בסיגריה וקפה, ואני אמרתי לו: וילקינס, הרי אתה יודע שאתה לא תחקור אותי. והוא אמר לי: אני מכיר את הקליינטים שלי, אני באמת רק רוצה פרטים אישיים בלבד: שם משפחה, אבא, אמא, וזהו....עניתי לו על הפרטים שהוא שאל. ואמרתי: אל תשאיר אותי ביפו, שלח אותי ישר למזרע. והוא אמר: בסדר! ושלח אותי ישר למזרע. שם היה באמת טוב, פגשתי את כל החברה, כמעט ואף אחד לא נשאר בחוץ.

האווירה במזרע הייתה בריאה מבחינה ארגונית. הייתה קיצוניות ונכונות שכזאת בין החברים, שאם אני מנסה היום לחשוב על זה – אין לתארה. ואני שוב חוזר לאותה נקודה ואומר, כי כנראה שככל שאדם חלש יותר, דמיונותיו רבים יותר, רחבים יותר. אולי זה יראה פרדוקסאלי היום, אבל למעשה אנחנו הרכבנו ממשלה במזרע. ויש להודות, כי כל אותו הסיפור על הנכונות שלנו לנהל משא ומתן עם האיטלקים, עם הגרמנים, זוהי עובדה. היינו מוכנים לזאת מבחינה נפשית. ובאמת לדעתי, עם כל הדעה השלילית של חברי על ספרי "בדם מפציע שחר", נראה לי כי באמת תיארתי שם את האווירה האמיתית ששררה אז באותה תקופה אצלנו. החשבון של יאיר היה מדויק, והוא נתן אז את הביטוי ביחס למשא ומתן, או אפילו לברית, לקשר עם גרמניה. לא הוא ולא איש מאיתנו, לא העלו על הדעת שגרמניה תנצח.

האווירה במזרע לא הייתה כל כך מתוחה עד הרצח של אמפר אברהם וז'ק זליג, ואחר הרצח יאיר הוציא הודעה שהסתיימה במילים "דם ונקם" ולמעשה התחילה אווירה של קיצוניות מוגברת. ככל שהרדיפה הייתה גדולה יותר והסכנות רבות יותר, שהרי היינו שנואים ונרדפים ברחוב, בעקבותיה האמונה בדרכנו הלכה והתחזקה.

באותם הימים היו שתי דרכים להסתלק. התחליתי והצלחתי לעבור לעכו ואחרי כן לחיפה, לבית החולים הממשלתי. בחיפה, בבית החולים, מצאתי את יצחק שניאורסון. את יצחק הכרתי עוד מימי האצ"ל הטובים. השתתפנו יחד גם בפעולות הלכנו יחד, ולמעשה יחד הלכנו גם ליאיר. היינו גם בקורס הראשון שיאיר רצה להקים לאחר הפילוג (קורס אידיאולוגי).

יצחק  שוחרר שבועות מספר לפני כן מבית הסוהר. זה היה לפני הירצחו של יאיר. ותקופה קצרה לאחר מכן, נודע שיצחק איבד עצמו לדעת, בנשק שהיה איתו ברישיון הממשלה. אז התעוררו כל מני חשדות ביחס ליצחק. פשוט אי אפשר היה להעלות על הדעת באותו זמן שאיש לח"י קיבל נשק ברישיון הממשלה.

בבית החולים החזיקו אותי תקופה ארוכה מאוד ושם הייתה לי הזדמנות לברוח.

ערב אחד הודיעו לי שיאיר נרצח....ומיד העבירו אותי למזרע.

לתאר את מה שהתרחש בין אנשינו במזרע, אי אפשר למסור בכתב. אילו היה אחד מאתנו – ברמה של שכספיר או גתה או ירמיהו, אולי הוא יכול היה לעשות זאת. על כל פנים, מצב זה שנוצר לא הכניס אף אחד מאיתנו לידי ייאוש, לא היה ייאוש. כל אחד בנפשו נשבע באמת, במילים שכתב יאיר לפני מותו לאמפר וז'ק: " משטמת דם ונקם". לולא מותו של יאיר אינני יודע איך היו מתפתחים הדברים. אבל אין ספק בליבי, וככל שהשנים עוברות – אני משתכנע בזאת יותר ויותר, שמותו של יאיר היה השלב העיקרי לתקומת מדינת ישראל. אינני יודע אם לח"י היה מתקיים או מתפתח וגדל באותה צורה כפי שזה קרה בפועל.

ביום בהיר אחד העבירו אותנו,שבעה איש, ממזרע לעכו, וזה באמת היה פרק קשה ביותר, והישיבה הקשה ביותר שהייתה בדרך כלל. שם היו: משה מולדבסקי, נפתלי לובינצ'יק, שלמה בן-שלמה, יוס'קה כהן, ד"ר צדיק ואני. תקופה מסוימת ישב איתנו גם יענק'לה אורנשטיין. בעכו היו לנו במהלך היום רק 20 דקות בהן ניתן לנו לצאת, כל יתר הזמן היינו סגורים בחדר, וכך היינו במשך קרוב לשלושים חודש. לדעתי אין דבר קשה יותר מאשר להיות בחדר צר במשך 24 שעות ביממה, עם אותם חברים ויהיו אלה הידידים הטובים ביותר שלך וחבריך הטובים ביותר. אנשים התחילו להגיע למצב של ייאוש. בעיקר קרה הדבר עם אחד מאנשינו ששמו היה צדיק. הוא היה איש לח"י טוב בזמנו, נאמן ומסור. היה יקה (ביטוי ליליד גרמניה), והוא הגיע לידי מסקנה שהישיבה שלו אינה משרתת דבר, והתחיל לחפש דרכים לצאת מהמקום. בשבילנו  לצאת, לחפש דרך לצאת, זאת אומרת – לצאת דרך השער ברישיון הבריטים, זה נחשב היה לפשע. זכור לי שעוד במזרע בא אלי יוניצ'מן ואמר לי: כתוב פתק אל אלטמן ובו תבקש שיטפל בך. אלטמן היה באותו זמן ביחסים טובים עם הבריטים, הוא טיפל בכל אנשי אצ"ל. בתיה התחננה בפני שאכתוב פתק לאלטמן, אני ראיתי זאת כבגידה ממש. מה זאת אומרת, אני אכתוב פתק לאלטמן שהוא ישחרר אותי? אם לצאת, יש רק דרך אחת והיא – בריחה.

אני חושב שאותה קיצוניות באותה תקופה ואותה עקביות כגון: אנשים שהסתובבו עם נשק ברחובות וצוו עליהם שלא להתמסר, זה שהציל אותנו באותה תקופה. ולכן, באותו זמן שד"ר צדיק התחיל לחשוב על יציאה, הדבר היה בעינינו מוזר ביותר.

בעכו היה לי ידיד שקראו לו "שייך חסן", הוא היה סגנו של קאסם-אדים, ראש הכנופיה הראשון שהיה בארץ בשנת 1935. שייך חסן נהרג בקרב, ושייך פרחם בתקופה יותר מאוחרת נתלה, ועוד שניים נשפטו למאסר עולם – 15 שנה. יחד אתם ישבתי בירושלים, לאחר התקיעה בשופר בשנת 1937 ליד הכותל המערבי, וכשהעבירו אותי למזרע  ואחר כך לעכו, באחת הקסדרות שלהם, הוא ראה אותי והתחיל לשלוח אלי סיגריות, מספר ערבים ישבו בצינוק שבועות בגלל שהם הביאו לי סיגריות. לאחר שהערבים ראו את יחסו של חסן אלי ואת דאגתו, גם הם התחילו לרכוש לי אמון.

באחד הימים בא אחד מהם אלי וסיפר לי שהוא השתתף בחטיפה של הקצין ליזרוביץ ומשפחתו, שהוא יודע היכן הם קבורים והוא מוכן למסור זאת. ואם אני אעביר את זה למוסדות שלנו בחוץ, אולי הם יוכלו לעזור לו בשחרורו. אמרתי לו שאתן לו תשובה. הבאתי את זה לפני החברים, וברור כי החלטנו כי אנחנו לא יכולים לבוא איתו במגע, כי אנחנו לא יכולים לבוא במגע עם הבריטים במשא ומתן, להגיד להם היכן קבורה משפחת ליזרוביץ, כי לנו אסור שיהיה כל קשר עם הבריטים. והנה ביום בהיר אחד אמר לי צדיק: מה דעתך שאני אנהל את המשא ומתן? עניתי לו: תביט, יש החלטה כאן, ואתה תחליט על דעת עצמך מה שאתה רוצה. כאן ישנה החלטה מפורשת שאנחנו לא עוסקים בזאת, זה עלול להביא אותנו לידי מגע כל שהוא עם הבריטים. הוא לא שמע לנו,  ודיבר עם הגוי והודיע זאת לאנשים שבחוץ. קראו לו לשיחה אל גרנד "פישקה הצולע", ובא אליו גם אחד ממפקדי הסי.אי.די. (הבולשת הבריטית).

כשצדיק חזר מאותה שיחה הוא היה עצבני מאוד, כי הוא ידע מה שיתרחש כאן. בנוכחותו אמרתי: אני, צדיק, ברגע זה סיימתי איתך, אתה לא קיים בשבילי יותר. אתה לא תשב איתי על יד שולחן אחד, לא תאכל איתי על יד שולחן אחד. נפתלי חשב אחרת, הוא היה פשרן בעניינים אלה, רך מדי, ג'נטלמן מדי. הוא לא נהג כמוני. מאותו זמן החלה לשרור אווירה עכורה מאוד בחדר שלנו.

לאחר מותו של יאיר ראה את עצמו נפתלי כיורש, הוא באמת האמין שהוא נועד להיות מנהיג התנועה, הוא האמין כי הוא האיש שימלא את תפקידו של יאיר, אולם אנחנו לא כל כך האמנו בדבר. דומני שבאותו זמן היו כעשרים-שלושים איש, שאף לא אחד מהם ראה עצמו כממלא מקום ליאיר, כי כולם האמינו שיחד ימלאו את מקומו של יאיר. לברוח מעכו היה דבר בלתי אפשרי באותו זמן, ולברוח ממזרע, היו כל מני חלומות בריחה משם, ואמנם התבצעו בריחות ממזרע. לדוגמה, סבוראי ברח כאשר לקחו אותו לחיפה. כעבור זמן מה הייתה הבריחה מלטרון דרך המנהרה. על כל פנים, במזרע היו כולם בהרגשה שצריך לברוח. בעכו היה לנו קשה מאוד להתמודד עם המציאות שלא נוכל לממש את רעיון הבריחה.                    

הקשר שלנו עם החוץ היה חלש מאוד. למעשה הקשר שלנו התנהל דרך מזרע. מה שאנשי מזרע הואילו להודיע לנו – ידענו, ומה שלא הואילו להודיע לנו – לא ידענו. למעשה היינו מנותקים מהחוץ, הרגשנו כאיבר מת לגבי החוץ. כל אחד חלם שיקרה איזה שהוא נס והוא יוכל לצאת, יוכל להשתתף בפעולות. גם מעכו היו תוכניות בריחה, אבל הן נשארו בגדר תוכניות בלבד.

לא קל במשך עשרות חודשים להיות בחדר אחד ולהשתפשף זה לצד זה, אבל עד למקרה עם צדיק, שראינו במעשיו משום בגידה, היינו חלוקים בדעותינו. נפתלי היה בדעה שכל זמן שאנחנו יושבים יחד, בכדי שנוכל להחזיק מעמד, עלינו להגיע לפשרות  ואת החשבון הסופי נעשה מחוץ לכותלי בית המעצר. דעתי הייתה שונה משל נפתלי, לא יכולתי לקבל את הדברים שקרו בצורה שקיבל את זה נפתלי.

יוסק'ה כהן כפי שמכירים אותו, מקבל כל דבר בקרירות רבה מאוד. שלמה בן-שלמה, היה קרוב יותר לדעתי, אבל גם הוא לא נקט עמדה. מצב העניינים ששרר עם ד"ר צדיק ערער את היחסים והכניס מרירות רבה מאוד בקרבנו.

לפני העברתנו לאריתריאה, העבירו אלינו ממזרע הרבה מאוד אנשים, רובם היו משלנו אך היו גם אנשי אצ"ל, כמובן שלא יכלו להחזיק אותנו בתאים נפרדים, ולמעשה ניתן לומר , כי העברתנו לאריתריאה היתה לגבינו כמעט כמו שחרור לחופש. רוב הזמן היינו בחוץ עם חברים, יכולנו לשחק ברידג', יכולנו לשחק כדורעף, כדורגל וכו'.

ברצוני לספר כאן משהו מאוד אישי ביחס לשני מקרים מאוד מוזרים שקרו לי, שאין להבינם מבחינה רציונאלית. ב- 17 בתמוז 1941 לפנות ערב שכבתי בחדר ונרדמתי. לפתע ראיתי את אחי הצעיר ביותר (בחלום) – קראו לו שימ'קה בבית. עצב העולם כולו השתקף מעיניו. שאלתי אותו: שימק'לה, מה קרה? והוא ענה: היום הושמדו כולם: אבא, אחים, אחיות, כולם. בשנת 1945 כאשר השתחררתי, נודע לי מאחי מגלויה הנמצאת בידיו של מישהו בכפר ויתקין. נסעתי לכפר ויתקין, קבלתי את הגלויה, ובה כתוב היה כי ב- 17 בתמוז 1941 הושמדה העיירה כולה והוא ברח ונשאר בחיים.

מקרה שני מעניין שקרה לי בסודן: מאריתריאה העבירו אותנו לסודן. באחד המכתבים כותבת לי בתיה כי קטלינג (קצין בולשת) אמר עלי כי אני "A very bad man" (אדם רע מאוד) ואני לעולם לא אשתחרר. ידעתי זאת ולא ציפיתי למשהו מיוחד. באחד הלילות לפנות בוקר, פתאום מופיע אבא (בחלום), ואני אומר לאבא: אבא, רע לי! והוא אומר: אין דבר, גם שעתך תגיע. ואני אומר: אבא, מתי? ופתאום....(זה היה לפנות בוקר, התחיל הפעמון להעיר אותנו), והוא אומר לי: אתה רואה, הנה! כבר הוא מצלצל.....התעוררתי. שוב קראתי את אותו המכתב, ולמחרת באווירון הוא לקח אותי לא"י.

 

דברי סיכום

אין ספק כי אלה שישבו בבית הסוהר, חסד עשו עמם הבריטים שהושיבו אותם שם, כי אילולי הושיבו אותם, דומני כי חלק גדול מהם לא יכולים היו היום לספר קטעים מהרהורי לבם. אין ספק שכעצירים הם לא עשו הרבה באותם הימים. אבל משום מה הייתה הרגשה בלב כולם, שגם בישיבתם במעצר הם משרתים עניין קדוש, הם משרתים את העניין שלמענו הלכו עם יאיר, אין ספק, ודומני שאף אחד מאלה שהשתחררו, לא הלך הצידה, אם הוא השתחרר לפני קום המדינה. כל אחד חידש מיד את הקשר – למחרת צאתו. לא שחיפשו אותם, אלא הם שחיפשו את הקשר.

ואני רוצה לומר, שלח"י שלאחר יאיר, הוא יציר מותו של יאיר, גם תורתו של יאיר, אבל בעיקר מותו של יאיר, של אותה "משטמת דם ונקם".....ורואה אני בלח"י את היסוד העיקרי לתקומת מדינה ישראל. כי לולא אנחנו, לולא פעולות לח"י, אינני מאמין שהאצ"ל היה מתעורר לפעולות כפי שהתעורר. נכון הוא, כי עם בואו של מנחם בגין לא"י, ויאיר, אגב, תלה בו תקוות רבות. הוא ציפה לבואו, כי היות שנתן פרידמן (ילין מור) ואחרים הגיעו, הם הודיעו כי גם מנחם בגין עומד להגיע. יאיר היה איתו ביחסים טובים יוצאים מן הכלל, וכפי שסיפרתי לכם, בפעם האחרונה היינו בוורשה בכנס האחרון, זה היה בכנס האחרון של בית"ר, אז היה בגין איתנו. ז"א הוא הלך עם הקבוצה הקיצונית של האצ"ל שדרשו אז מהאוטוריטה של הארגון הלוחם בארץ  מרד....ובכן, יאיר ציפה לו. וכשהוא הגיע לא"י גם הוא בעצמו לא ידע אל מה שהוא יצטרף. אם הוא ילך עם הפלגניקים או אם הוא ילך עם האצ"ל המקורי. אבל אין ספק שלולא פעולות של לח"י, ולולא מותו של יאיר, פעולות לח"י שבתחילתן הן היו פעולות לא מוצלחות במיוחד  אך הלכו והתפתחו והפכו להרואיות יותר ויותר. באם האצ"ל ולח"י לא היו פועלים בזמנו, הפלמ"ח לא היה מתחיל לתפוס מקום במלחמה כנגד הבריטים, ולא היה מכריח את הישוב המאורגן ואת ההגנה לפעולתו. אני מאמין בזאת כפי שאני מאמין שהשעה היא עכשיו 12 בלילה. ואם אנחנו מציינים את תנועת המחתרת של לח"י נזכור  שיאיר, היה זה שהניח את  היסוד למלחמת המחתרת כנגד הבריטים ולמלחמת השחרור של עם ישראל, שבעטיה קמה והייתה מדינת ישראל.