רחל נולדה בי’ בתמוז תרפ”ו, 22 באוגוסט 1926 בטבריה לאמה הדסה ולאביה אברהם, חסיד, ממנהיגי הישוב הישן, צאצא לחסידים שעלו בשנת 1777. המשפחה התגוררה בשכונה מעורבת וחיתה בשלום עם השכנים הערבים עד לפרוץ מאורעות 1936, כשנאלצו לברוח לשכונת קרית שמואל. רחל חוותה את הזוועות. אחיה נרצח בידי הערבים והותיר אלמנה ושלוש יתומות.

בגיל 13 מונתה למורה בבית הספר “בית יעקב”. היא חיתה בגטו: נאסר עליה לקרוא ספרים, לראות סרטים ולקיים קשר עם חילוניות. כשהתמרדה, הוסכם כפשרה שתלַמד בבית ספר חקלאי מסורתי. משם עברה להכשרת הנוער העובד בקיבוץ יגור.

בשנת 1946 בעקבות הגעתן של אניות מעפילים, נכחה במצור בריטי על קיבוץ שפיים וחזתה בחוסר האונים שבמאבק הפסיבי של ההגנה והפלמ”ח. היא נעצרה עם מאות אחרים, ברחה וחיפשה קשר אל מחתרת לח”י. ניסתה דרך מדביקי כרוזים, אך הם התחמקו מפניה.

רק בשלהי 1947 הציגה המשורר יונתן רטוש בפני אליהו עמיקם, עורך עיתון “מברק” של לח”י. היא פעלה ב”מברק” ככתבת וכחברת מערכת, נסעה לחזיתות, לראיין לוחמים ולכתוב עליהם, ובדרך בורמה, למחנות לח”י בירושלים, וכתבה על הלוחמים.

אחרי ההתנקשות במתווך האו”ם ברנדוט ומאסר אנשי לח”י, הסתלקה לחיפה ועסקה בקיום קשר משפחות העצורים עם עורכי דין, ובהדפסת מודעות אבל לנופלים במלחמה מבין חברי לח”י. כשהחל משפטו של נתן ילין מור, התגוררה בחדרו של מתתיהו שמואלביץ’ ורק בנס לא נעצרה עִמו.

היא עברה לירושלים וב 1 בינואר 1949 נישאה בזהות שאולה לחברה בלח”י משה דוד אייכנבוים, שחזר מגלות באפריקה. שניהם עבדו כמדריכים במוסדות עליית הנוער. רחל כתבה בעיתונים למרחב והבוקר וערכה את “באוהלי גדנ”ע”. בשנת 1968 השתכנו ב”בית השבעה”, ליד נוה יעקב, שעד מלחמת ששת הימים היה בשלטון ירדני. משם יצאו שתי קבוצות לגבעון החדשה ולגבעת זאב. רחל עסקה בקליטת עולים, וב־1983 יצאה במשלחת ישראל ליריד הספרים במוסקבה. היתה חברה בנשיאות המועצה הציבורית למען יהודי ברית־המועצות בשנים 1980־1986 ומנהלת היחידה לישובים חדשים במשרד החינוך.

רחל פירסמה את הספרים: “בית ברחוב המשיח”, “בית חומר”, “צפורים עפות לכותל”, וערכה ספרים רבים, ביניהם: “כוחה של צעקה” (על מאבק יהודי גרוזיה שהבקיע את מסך הברזל), “עליהן לא כתבו” (על חברות לח”י), ואחרים.
לזוג אייכנבאום שתי בנות ונכדים.

רחל נפטרה ביום כ”ב בחשון תשס”ד, 13 בנובמבר 2006.