אורלי בנימין – צ'וצ'ו

שם מלא: אורלי בינימין
כינוי בלח"י: צ'וצ'ו
תאריך לידה: 25.8.1919
תאריך פטירה: 6.8.1975
ארץ ועיר לידה: פולין, לודג'
שנת הצטרפות ללח"י: 1940
 

בנימין נולד בשם חיים יוסף רובינשטיין ב־25.8.1919 בעיר לודג' בפולין. אביו, צבי, עסק במסחר ואמו יוכבד היתה עקרת בית וגידלה שמונה ילדים. בילדותו למד בבית־הספר היסודי בעיר מגוריו, עד 1933 אחר למד בתיכון וסיים את לימודיו בשנת 1937 באותן שנים היה חבר בתנועת בית"ר בעיר מולדתו. כבית"רי מסור, שאף לעלות לארץ־ישראל. ב־1939, באמתלה שהוא נוסע לפריס ללמוד שם באוניברסיטה, יצא בדרכו לארץ־ישראל באניית העולים הבלתי לגלית 'קטינה' ושיתף בסודו רק את אחותו הבכירה. לאחר הגיעו ארצה הצטרף לפלוגת בית"ר ושהה בראש־פינה, בעקרון ובבאר־יעקב. גוייס ל'ארגון הצבאי לאומי בארץ ישראל', ובעת הפילוג הלך עם אנשי יאיר והיה לאיש לח"י. היה מבוקש על־ידי הבולשת הבריטית. תמונתו הופיעה בין תמונות אנשי לח"י ה'מבוקשים' כשפרס כספי גבוה הובטח תמורת הסגרתם. מתחת לתמונתו של בנימין הופיע שמו המזוייף: חיים זקס. הוא נעצר על־ידי הבריטים בשנת 1942, זמן קצר לפני רצח יאיר, והובא למיזרע, ומשם, כעבור זמן, הועבר עם יתר העצורים ללטרון. כינויו 'צ'וצ'ו' בא לו בגלל כובע ברט שנהג לחבוש, וחבריו הפולנים טענו שהוא דומה לאחת הדודות הפולניות הזקנות (בפולנית: צ'וצ'ה), אשר נהגו לחבוש כובעים כאלה. בנימין נמנה עם עשרים לוחמי החרות, שברחו ממחנה המעצר לטרון ב־1 בנובמבר 1943 דרך מנהרה, שחפרו במשך חודשים ארוכים, מתוך אחד הצריפים, אל מעבר לגדר המחנה. לאחר ההתארגנות בחוץ, השתלב בפעילות השגרתית של המחתרת.
זמן־מה התגורר בהרצליה והיה מחסנאי. לימים המיר את שם משפחתו לאורלי, ואת שמו הפרטי לבנימין – כי היה הבן הצעיר בְמשפחה שכולה הושמדה בשואה. עם קום המדינה החזיק תעודה מזוייפת על שם גרשוני, וכך נרשם. עם גיוס חטיבת לח"י לצה"ל, התגייס בנימין לחטיבה 8 והיה קשרו של מפקד החטיבה האלוף יצחק שדה. הוא השתחרר ביולי 1949. ב־1952 נשא לאשה את מרים לבית מורנו ונולדו להם ארבעה בנים: יאיר, ירון, אילן ואמיר. בשנת 1956 החליף את שמו לאורלי.

לאחר שחרורו מצה"ל, עבד בנימין במשרד התקשורת כטכנאי טלפונים, כמנהל עבודה וכמנהל מרכזות ציבוריות ופרוייקטים שונים. הוא נפטר ב־6.8.1975–כ"ט באב תשל"ה. בגיל חמישים ושש. בעל אות לח"י, בעל עיטור אסירי שלטון המנדט, עיטור לוחמי המדינה ואות הקוממיות