מאת: חגית גלטנר, בתו של לוחם לח”י סלבטור טורי גרשון “אבנר”
מערכות הקשר במחתרת לח”י
מחתרת לח”י הייתה המחתרת הממודרת ביותר שפעלה בארץ ישראל בימי המנדט הבריטי. הקשר הפנימי בין חברי המחתרת היה חיוני לעצם קיומה של המחתרת ולצורך ביצוע פעולותיה. ההתנהלות במחתרת חייבה כללי זהירות: לא לשלוח מכתבים דרך הדואר, לא לשוחח בטלפון על ענייני מחתרת מחשש להאזנה ולא להשתמש במכשירי אלחוט.
בלח”י פעלו 3 מערכות קשר עיקריות:
- מערכת הקשר בין חברי מרכז לח”י ובין עצמם.
- מערכת הקשר בין חברי מרכז לח”י לבין האחראים על המחלקות והאחראים על הסניפים.
- מערכת הקשר בין האחראים על המחלקות והאחראים על הסניפים לבין האחראים על התאים והיחידות שבאחריותם, וביניהם לבין עצמם.
לאחראים על המחלקות, הסניפים וחברי המרכז במחתרת, מונו מקשרים, לרוב מקשרות. המקשרות והמקשרים היו אנשים אמיצים. תפקיד המקשר דרש שילוב נדיר של נאמנות מוחלטת, חשאיות, תושייה, יכולת השתלבות בקהל, התחמקות מסכנות ועמידה בלחצים קשים, שכן דרך המקשרים עבר מידע סודי וחיוני שעלול היה לחשוף את כל מערך המחתרת.
למקשרת היה יתרון בולט על פני מקשר. המקשרת לא משכה את תשומת לבה של המשטרה בהליכתה ברחוב. כמו כן השוטרים נמנעו מלחפש על גופה בשעת חיפושי פתע.
הקשר התקיים במגוון דרכים: העברת פתקים כתובים בכתב יד צפוף, העברת דברי דואר ומסירת הוראות בעל פה במפגשים קבועים.
המפגשים עם המקשרים לא התנהלו בבתי קפה או במקומות בילוי מכיוון שמקומות אלה היו מועדים לחיפושי פתע של הבולשת. מפגשי הקשר נערכו ברחובות ובגנים ציבוריים. המפגש היה אמור להיראות מקרי ולא יחייב עמידה ממושכת בהמתנה. נערכו גם מפגשים בחנויות ובדירות ואף בקיוסקים.
שמיר מתאר את אחד מאופני התקשורת, בספרו “סיכומו של דבר”:
“חלק נכבד מן התקשורת נעשה בין בני אדם שצעדו בכיוונים מנוגדים, התחככו זה בזה והעבירו אגב כך פתקים או החליפו לחישות. הוראות כתובות, בפתקים זעירים מקופלים, היו תמציתיות ככל האפשר. מעולם לא נלוו אליהן שום הסברים, מכל סוג שהוא.”
המקשרים של אברהם שטרן “יאיר”
אריה בויקו “אמציה” הגיע לארץ ישראל עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בשנת 1940, בהגיעו ארצה, נעצר במחנה עתלית והוחזק שם כמה שבועות. עוד בטרם שוחרר, הצטרף לשורות לח”י.
בצאתו מעתלית, מצא קשר למחתרת באמצעות ירחמיאל אהרנסון “אלישע”, שאותו הכיר מפולין. מאחר שאריה לא היה מוכר לשלטונות הבריטים כאיש מחתרת, הוטל עליו לשמש כמקשר של אברהם שטרן “יאיר”. באחד מימי דצמבר 1941, נעצר בידי הבריטים. אריה היה מהבורחים ממחנה המעצר לטרון, אך בשנת 1945 מת בנסיבות טרגיות.
חיסיה ראובני (שפירא”) בכינוייה “אלינוער” הגיעה לארץ ישראל יחד עם אריה בויקו. היא הצטרפה למחתרת לח”י בשנת 1941 והפכה להיות המקשרת של “יאיר”, לאחר מאסרו של אריה.
חיסיה מעידה, כי כאשר הציע לה אברהם אמפר להיות מקשרת לאחד המפקדים ששמו עזריה, היא לא העלתה על דעתה שיאפשרו לה להכיר את יאיר ולדעת היכן הוא גר. היותה חדשה ולא מוכרת היה היתרון שלה כמקשרת.
חיסיה הפכה למקשרת נאמנה למפקד ומייסד לח”י אברהם שטרן “יאיר”. היא מעידה שהקשר העיקרי שלה היה עם מקשרים אחרים, עם “יוסי” הוא יצחק בלאושטיין ועם ג’ולי טורנברג.
בימים שלפני רצח אברהם שטרן “יאיר”, נערך מצוד אחריו. הבריטים פעלו ללא ליאות להציג את יאיר ואנשיו ככנופייה מסוכנת. הם פרסמו מודעת מבוקשים עם תמונתו ונקבו בפרס גבוה למי שיוביל לתפיסתו. “יאיר” הסתתר בדירות שונות ובימים שלפני הרצח שהה בדירתם של טובה ומשה סבוראי ברחוב מזרחי ב’. הוא נמנע מלצאת החוצה וקיים קשר עם החברים באמצעות המקשרת שלו חיסיה שפירא, אשר הביאה לו דואר, עיתונים וקבלה ממנו את מכתביו אל החוץ. חיסיה הייתה בין האחרונים לראותו והיא שהפיצה את מכתביו האחרונים.
בתמונות מימין לשמאל: אריה בויקו “אמציה, אברהם שטרן “יאיר”, חיסיה ראובני לבית שפירא “אלינוער”
המקשרת של יצחק שמיר
לאחר רצח “יאיר” ולאחר בריחתו של יצחק שמיר “מיכאל” ממחנה המעצר מזרע, החל שיקומה של מחתרת לח”י. הוקם מרכז לח”י שכלל שלושה חברים: יצחק שמיר, נתן ילין-מור “גרא” וד”ר ישראל אלדד. כנמלט, שמיר היה מבוקש והיה עליו להסתתר מפני הבריטים. כל הקשר שקיים עם חברי המרכז האחרים ועם האחראים השונים היה באמצעות מקשרת.
המקשרת של יצחק שמיר “מיכאל”, חבר מרכז לח”י הייתה שולמית. שולמית עלתה לארץ ישראל, בעליה בלתי לגלית מבולגריה בשם שרה לוי. האנייה נלכדה על ידי הבריטים והמעפילים הועברו לעתלית. לאחר שחרורה הצטרפה לשורות לח”י וקיבלה את הכינוי “שולמית”, כינוי שאימצה לשם רשמי ברבות הימים.
בהיותה בלתי מוכרת לשלטונות, שולמית התאימה לתפקיד המקשרת של “מיכאל”, תפקיד שדרש ממנה אחריות ברמה גבוהה. עליה היה לדעת תמיד את מקום הימצאו של “מיכאל”, לאסוף את הדואר המיועד לו ולהפיץ את הדואר שיצא ממנו, להסדיר את לוח הפגישות שלו, לדאוג לכלכלתו ומזונו, לשמש כשליחה וכמובן יותר מכל, להיות כאשת סודו. במהלך הזמן נקשרה ביניהם אהבה והם נישאו במחתרת בשנת 1944.
כאשר שמיר היה מבקש לפגוש את אחד מאנשי לח”י, שולמית הייתה פוגשת את האיש, מחליפה עמו סיסמאות ומובילה אותו למקום המסתור של שמיר.
על כך מספר בנימין גפנר בספרו “בלב הומה, בחרב שלופה”:
“הודיעו לי ש”מיכאל”, הריהו יצחק יזרניצקי, רוצה לראותני בהקדם. לצורך זה עלי לעלות לירושלים ולהחליף סיסמאות עם נערה, ליד מסעדת הפועלים. היא כבר תוביל אותי לאן שצריך.
אכן שולמית (לימים אשתו של יצחק) חייכה אלי והביאה אותי לדירה בקומת קרקע, באזור רחביה.”
שולמית נבחרה על ידי יצחק שמיר להעביר מסר לבורחים מלטרון. לאחר חפירת המנהרה, המתינו הבורחים ל”אור ירוק” מ”מיכאל”. סוכם עם הבורחים שאישה תביא חבילה לשער המחנה על שם יצחק סימן טוב ובחבילה יהיו סיגריות מסוג מסויים ורק סוג זה יהווה את האות לבצע את הבריחה המתוכננת. שמיר ביקש משולמית לגשת למחנה לטרון לא לפני שתקנה סיגריות “עתיד” ולמסור אותם בשער המחנה.
שולמית שמיר מספרת על משימתה זו בסרט “הבריחה מלטרון” ומוסיפה על הציפיה של הבורחים: “וכבר ראיתי שהבחורים הסתובבו ליד הגדר הם חיכו כנראה שמישהי תבוא.”
אברהם ליברמן עוזר נאמן ומקשר ליצחק שמיר
עוזר נאמן ומקשר נוסף שליוו את “מיכאל” זמן רב, היה אברהם ליברמן “גדעון”. בין השנים 1944-1945 שהה “גדעון” ליד “מיכאל” כמעט רוב הזמן. הוא שמר עליו בעת ששולמית הייתה עוזבת את הבית למילוי תפקידיה. “גדעון” היה דואג להביא את העיתונים כל בוקר ומספק את הצרכים הדרושים יחד עם שולמית. לעיתים הוא היה מביא לבית עיתונאים שביקשו לראיין את “מיכאל”.
בתמונות מימין לשמאל: שולמית שמיר, יצחק שמיר “מיכאל”, אברהם ליברמן “גדעון”
המקשרת של נתן ילין-מור “גרא”
ילין-מור מחברי מרכז לח”י היה מבוקש בשל בריחתו ממחנה המעצר לטרון. כיצחק שמיר, היה עליו להסתתר בדירות מסתור פן יתפסו אותו הברטים. את הקשר עם העולם החיצוני ניהל באמצעות המקשרת שמונתה לו, חוה לוין (לימים בלוך) “רינה”.
חוה בלוך מספרת על עבודתה כמקשרת:
“בתחילת עבודתי כמקשרת של גרא, וזה היה אחרי הבריחה המפורסמת מלטרון, הוא התגורר בוילה מוקפת גן נאה ע”י תל השומר כיום, אך אז זה היה מחנה בריטים ומשם היו יוצאים החיילים הבריטיים לחיפושים אחרי נשק ואנשים, ואנחנו היינו רואים אותם דרך חרכי התריס…. מאז החליף גרא את מקומות המסתור כמה וכמה פעמים, ואני ליוויתי אותו כל הזמן, כמעט עד להקמת המדינה”.
ילין-מור לא נהג לצאת מהבית, סדר יומו היה קפדני. חוה הייתה מגיעה אליו שלוש פעמים ביום עמוסה בסלים כדי לקחת את הדואר ולבשל במקום. היא הייתה ממתינה שילין-מור יענה על הפתקים שקיבל בכתב ידו. לאחר מכן חוה הייתה מעבירה אותם לשני מקשרים אחרים “קרני” ו”יוסי”.
חוה נהגה להגיע לאחד ממקומות המסתור בתל־ליטוינסקי (תל השומר) באוטובוס ומשם הלכה ברגל כברת דרך עד ביתו של “גרא”. באחד הימים, כשהסביבה הייתה שוממה מאדם, הותקפה לפתע על ידי חייל אנגלי שהלם בראשה וניסה לגרור אותה לפרדס סמוך. היא זעקה לעזרה, מישהו הופיע, והחייל נבהל וברח. כך ניצלה ממזימתו.
חוה גם עבדה בקיוסק המשפחתי ברחוב נחלת בנימין 2 בתל אביב, ליד “ככר מגן דוד”. קיוסק זה שימש במשך שנים כתחנת קשר של המחתרת. חברי המחתרת היו ניגשים לקיוסק כלקוחות, מקבלים ומוסרים שדרים מוסתרים בקופסאות גפרורים וסיגריות. משם היה כל דואר מופנה לתעודתו.
וכך חוה מספרת:
“בזמן עבודתי בקיוסק נחלת בנימין 2, זה היה מקום מרכזי והומה אדם. היה בא אלי יוסלה ז”ל שנרצח ע”י ערבים, בא עם אופניים והקסקט, מקבל ממני את הדואר אשר קיבלתי מ”גרא”….הייתי מקבלת גם את המכתבים מקרובי משפחה של העצורים במחנות השונים בארץ, מזרע, לטרון עד אשר שלחו אותם מהארץ לגלות באריתריאה.”
“העצורים היו מחכים בכיליון עיניים לבואי, ומקבלת מהם מכתבים לקרוביהם.”
בתמונות מימין לשמאל: חוה בלוך “רינה”, נתן ילין-מור “גרא”.
המקשרת של ד”ר ישראל אלדד
דרורה בן עמי הייתה מראשוני לח”י ומילאה תפקידים רבים. ביניהם היא שימשה מקשרת בלדרית של חברי מרכז לח”י, ד”ר ישראל אלדד ונתן ילין־מור “גרא”. היא העבירה מסרים ותשדורות ביניהם וקישרה בין אלדד למשפחתו.
בעדותה היא מספרת:
“הייתי הקשר החיצון שלו עם גרא ועם כל מיני אנשים בסידורים שונים. למעשה הקשר העיקרי היה עם גרא. הוא גר אצל משפחת זוג מוזיקאים, זוג חמוד. שהתגוררו בשני חדרים ואלדד בחדר אחד. הייתי צריכה למסור מאמרים שהוא כתב. הקלדתי את המאמרים במקום, כי הכתב שלו היה מאד לא ברור. אם היה צריך לנסוע, הייתי מגיעה עם המונית, לוקחת אותו ומחזירה אותו. דאגו לו בבית הזה לאוכל ולכביסה נקיה.”
דרורה ממשיכה ומספרת בעדותה על הבאת רעייתו ובתו של אלדד לפגישה עמו:
“…ואחת לשבועיים או לשלושה אשתו שגרה לחוד, עקב הנסיבות הבטחוניות, ברחוב בן-יהודה בתל אביב בדירה עם הבת נעמה שהייתה אז בת שנתיים, שרצתה לראות את האבא שלה והיא את בעלה. אנחנו השתדלנו שלא יעקבו אחרינו, הסתובבנו קודם להגעתנו למקום הרבה זמן בעיר ובתיה, האמא, לימדה את הילדה שבמקרה וישאלו אותה בגן איפה הייתה, שלא תספר שהייתה אצל אבא, כי בתיה סיפרה שכל מיני אנשים שאלו את הילדה שאלות, אבל הכל הסתדר בכי טוב.“
דרורה שימשה כמקשרת של אלדד עד לקום המדינה.
יוסי המקשר
שרגא גפני “אלישע” שהיה אחראי למחלקה ו’ באזור תל־אביב והמרכז מספר על יצחק בלאושטיין “יוסי” אשר מונה לתפקיד מקשר.
יוסי המקשר היה אחד מאותם צעירים שעל כתפיהם נשענה פעילותה היומיומית של מחתרת לח”י. הוא שימש כמקשר בין מרכז התנועה לבין המחלקות השונות, תפקיד שנחשב לאחד הרגישים והחשובים במחתרת. דרך ידיו עברו מכתבים, הוראות ומידע סודי, וכל טעות או מעידה עלולה הייתה לחשוף אנשים, דירות מסתור ופעולות מתוכננות.
יוסי היה בן 17 כשהתגייס למחתרת. על אף גילו הצעיר, הוא התגלה כבעל תכונות יוצאות דופן. הוא היה דייקן להפליא, בעל זיכרון מצוין, תפיסה מהירה ויכולת למידה מרשימה. במסגרת תפקידו למד לזהות אנשי בולשת, מלשינים ומשתפי פעולה, והפגין זהירות וחשאיות שהרשימו גם את מפקדיו. מראהו הנערי והעליז, רכוב על אופניו ברחובות העיר, סייע לו להיטמע בסביבה ולא לעורר חשד.
עבודתו חייבה אותו לנוע ללא הרף בין אנשי המחתרת, להתמודד עם חיפושים, מצודים ועוצרי פתע, ולגלות תושייה רבה במצבי סכנה. במקביל, פיתח עין חדה לפרטים והעביר למחלקת המודיעין ידיעות ומידע שאסף במהלך סיוריו ברחבי העיר. אף שהתפקיד היה עתיר אחריות ומתח, הוא ביצע אותו במסירות מלאה ובתחושת שליחות.
יוסי היה גאה מאוד באמון שניתן בו ובמעמדו החדש בתנועה. עם זאת, הוא התקשה להשלים עם העובדה שתפקידו מנע ממנו להשתתף בפעולות הלחימה שעליהן חלמו רבים מבני הנוער במחתרת. דווקא המתח בין רצונו להיות לוחם לבין מחויבותו לתפקיד המקשר מדגיש את אופיו: הוא קיבל על עצמו משימה חיונית, גם אם לא הייתה זוהרת, והקדיש לה את מלוא כוחותיו.
מן התיאור של שרגא גפני עולה דמות של נער אחראי, חרוץ ובעל בגרות יוצאת דופן, שהפך לחוליה מרכזית במערך הקשר של התנועה. סיפורו ממחיש עד כמה הצלחתה של מחתרת לא נשענה רק על המבצעים הנועזים, אלא גם על אנשים שפעלו מאחורי הקלעים, נשאו באחריות כבדה והבטיחו את הרציפות והביטחון של פעילותה היומיומית.
לאחר קום המדינה, הצטרף יוסי לקיבוץ נווה יאיר, נקודת התיישבות על יד רצועת עזה, שהוקמה על ידי קבוצת בחורים ובחורות יוצאי לח”י.
ביום א’ בשבט תש”י, 19 בינואר 1950, כאשר עשה את דרכו בחשכת הערב, דרך השדות, אל הקיבוץ, נפל חלל מידי מרצחים ערבים. גופתו נתגלתה רק אחרי שלושה ימים של חיפושים. יצחק הובא למנוחת עולם בבית העלמין בבאר שבע. בן עשרים ושתים היה במותו.
בתמונות מימין לשמאל: יצחק בלאושטיין “יוסי”, שרגא גפני “אלישע”
רבקה ליברמן לבית תיק “קרני”
רבקה תיק “קרני” לימים ליברמן עסקה בקשר בין מחלקות הארגון והרפואה, בעיקר בקשר עם משפחות אוהדות ובארגון סיוע לפצועי המחתרת, במציאת מקומות מסתור וכן בקשרים עם הרופאים שטיפלו בפצועים. בין מטלותיה הרבות, הייתה גם משימה של שכירת דירות עבור המחתרת ועבור לוחמים שנאלצו להסתתר ולהחליף מגורים לעתים קרובות.
פעולות אלה חייבו אותה להתגבר על מוסכמות והסתייגויות דתיות. כדי לשכור חדרים עבור אנשי המחתרת, נאלצה לעיתים להציג גברים שאינם נשואים לשוכרת, דבר שעמד בניגוד להשקפות המקובלות בסביבתה.
לאחר זמן שִמשה בתפקיד מקשרת של מיכאל (יצחק שמיר), חבר מרכז לח”י.
בפעולת ההתקפה על שדה התעופה סירקין, בה השתתפו 30 אנשי לח”י, דאגה קרני לפיזור אנשי הפעולה בדירות שונות, שם יחליפו בגדיהם ויחזרו להיות אזרחים שלווים איש איש והאליבי שלו.
אנשי לח”י נוספים שמילאו תפקידי מקשרים
במחתרת לח”י פעלו מקשרים נוספים בחשאי. נמנה אחדים מהם:
- נחמה כהן “שפרינצה”
לאחר רצח “יאיר” הסתתר יהושע כהן בפרדסי כפר סבא. חברתו ולימים רעייתו, נחמה כהן “שפרינצה” הפכה למקשרת בינו ובין שרידי המחתרת. היא היתה יוצאת לתל אביב, נפגשת עם חברי המחתרת, מתאמת להם פגישות עם כהן בתל אביב או בפרדסים. כך סייעה ליהושע כהן ללכד את הנותרים ולשמור על הגחלת של המחתרת.
- פסח לוי “שחורי”
פסח היה המקשר של אליהו גלעדי לאחר שברח יחד עם יצחק שמיר ממזרע. נתן ילין מור מתאר את “שחורי” כבחור רגיש, עדין ואינטיליגנטי. שחורי סבל מאד מהתנהגותו המתעמרת של גלעדי. “שחורי” הותיר מכתב לחברתו, בו היה כתוב שאין לו מקום במחתרת כפי שהייתה באותם ימים ולכן החליט לשים קץ לחייו. כשיגיע מכתב זה לידיה, כתב לחברתו, כבר לא יהיה בין החיים. למכתב הייתה מצורפת תמונתו. חבריו חששו לחייו וחיפשו אותו ללא תוצאות, עד שנמצאה גופתו.
- חנה גולדשטיין “נילי”
מילאה תפקיד של מקשרת לנתן ילין-מור “גרא”.
- רות עמיקם “נועה”
שרתה במחלקה ו’ (ידיעות) וכמקשרת בין מרכז לח”י לבין בית הסוהר המרכזי בירושלים. ביקרה שם במסווה של ביקור חבר, וכך העבירה ממרכז לח”י לבית הסוהר וחזרה קשר וידיעות.
- יפה בדיאן “אביבה”
שימשה כמקשרת של ד”ר ישראל אלדד בתל אביב בימים שלאחר ההתנקשות ברוזן ברנדוט.
- רחל אבנון “כרמלה”
בת 16 הצטרפה ללח”י בהשפעת יהושע ונחה כהן. בהדרכתם עברה קורסים בכללי קונספירציה ובשימוש בנשק, וכמקשרת לשניהם. כשנוכחה שיהושע, שהיה אז מבוקש והסתתר בפרדסים רעב, “סחבה” מדי יום לחם מחנותו של אביה, גם לחברים האחרים במחתרת. בו זמנית צורפה למחלקה ו’. עקבה וצפתה אחרי קציני בולשת ומשטרה בריטיים, בוגדים יהודים ששיתפו עימם פעולה, עסקה בהחרמות רכוש, הדבקת כרוזים עם שחר ועוד.
העברת מסרים ודואר באמצעות מוניות
ולא רק המקשרים העבירו דברי דואר. נהגי מוניות שימשו כבלדרים להעברת דואר מחתרת. נהגי מוניות “עתיד” בשדרות רוטשילד היו מעבירים את עיתוני לח”י לחיפה ולירושלים. בעלי מוניות “החשמונאים”, שהיו אוהדים מושבעים של לח”י ביצעו שליחויות שונות.
בין נהגי המוניות היו גם חברי לח”י:
מנשה הדומי היה חבר במוניות “החשמונאים” בתל אביב ובתור שכזה השתתף בפועל במבצעים רבים של המחתרת, כגון: הכנות לקראת פעולת ההתנקשות בלורד מוין, התנקשות בירושלים בקצין הבולשת ווילקינס, מפקד המחלקה היהודית בבולשת הבריטית, ומבצעים אחרים.
אפרים פירסטנברג “פיסקה” איש לח”י ניהל את פעילותו במסגרת המחתרת באמצעות מונית, הוא עבד בתחנת המוניות “חשמונאים”, שהייתה ממוקמת בפינת הרחובות קינג־ג’ורג’–החשמונאים, והעמיד את מוניתו לרשות לח”י.
במרץ 1954, בהיותו חבר “אגד”, הנוסע בקו אילת, לקח את משפחתו אִתו, לחגיגות שנערכו במלאות חמש שנים לשיחרור העיר אילת. ביום י”ב באדר ב’ תשי”ד, 17 במרץ 1954, בדרכם חזרה, במעלה העקרבים, הותקף האוטובוס מהמארב בידי פֵדָאִיוֹנִים. כמעט כל נוסעי האוטובוס נהרגו ובהם גם אפרים וחנה אשתו. בנם, חיימקה, נפצע קשה בראשו. בִתם, מירה’לה, ניצלה, הודות לחייל ממאבטחי האוטובוס אשר שכב עליה ובכך הצילה. בתם התינוקת ציפורה הושארה אצל סבתהּ וכך ניצלו חייה.
בתמונות מימין לשמאל שורה ראשונה: רבקה ליברמן “קרני”, נחמה כהן “שפרינצה”, פסח לוי “שחורי”, חנה גולדשטיין “נילי”, רות עמיקם “נועה”
מימין לשמאל שורה שניה: יפה בדיאן “אביבה”, רחל אבנון “כרמלה”, מנשה הדומי, אפרים פירסטנברג “פיסקה
מקורות מידע:
- “בלב הומה ובחרב שלופה”, בנימין גפנר, הוצאה עצמית, 2008.
- “נושאי לפיד החרות”, נחמיה בן תור, הוצאת יאיר, 2008
- “לקסיקון לח”י”, נחמיה בן תור, משרד הבטחון – ההוצאה לאור והעמותה להנצחת מורשת לח”י, 2007.
- הסרט: “הבריחה מלטרון”, הקרן לזכרו של יהודה בן דוד, תחקיר – דיתה שטמר ונאוה שטמר (צוות שטמר). בימוי: עידו צוקרמן וסיימון תמיר.
- “חיילים אלמונים”, יעקב בנאי, הוצאת יאיר, 1989.
- עדויות מאתר העמותה: חיסיה שפירא “אלינוער”, דרורה בן עמי.
- עדות של חוה בלוך.