מאת: חגית גלטנר, בתו של לוחם לח”י סלבטור טורי גרשון – “אבנר”.
הקדמה
בשנת 1942, לאחר רצח אברהם שטרן “יאיר”, נמלט יצחק שמיר “מיכאל” ממחנה מזרע והחל, יחד עם נתן ילין־מור “גרא” וישראל (שייב) אלדד, בשיקומה של המחתרת. כבר מימיו של “יאיר”, ובהמשך גם בפעילותה של לח״י, הושם דגש על הכנת הלבבות – הסברה, לימוד והפצת מסרים.
מרכיב מרכזי בפעילותה של לח״י היה הפצת מידע ותעמולה בדרכים מגוונות, במטרה להגיע להמוני בית ישראל, לגייס אוהדים וחברים חדשים, ולהנחיל את האידיאולוגיה והעקרונות של הארגון.
לפני למעלה משמונים שנה, בעידן שבו לא התקיימו רשתות חברתיות או עיתונות מקוונת, נעשתה הפצת מסריה של לח״י לציבור באמצעות כרוזים ועיתונים מודפסים, שהופקו והופצו בחשאי. בראשית הדרך הודפסו חומרי ההסברה בעיקר בשיטת הסטנסיל.
הדפסה בשיטת הסטנסטיל
בשנות המחתרת הראשונות, הייתה הדפסה בשיטת סטנסיל אחת הטכניקות המרכזיות להדפסת חומרי הסברה. בתקופה שבה דפוס מקצועי היה יקר, מפוקח ולעיתים בלתי נגיש, שיטת הסטנסיל אפשרה הפקה מהירה, שקטה וזולה של טקסטים – תנאים חיוניים לפעילות מחתרתית.
הסטנסיל התבסס על שבלונה דקה, לרוב עשויה נייר מצופה בשעווה. את הטקסט הקלידו על השבלונה במכונת כתיבה: כל הקשה חוררה את שכבת השעווה ויצרה פתחים זעירים בצורת האותיות. כך נוצרה תבנית של הטקסט המיועד להדפסה.
לאחר הכנת השבלונה, חיברו אותה למכשיר שכפול פשוט, כגון מימאוגרף (לעיתים מכונה גם “גסטטנר”). בעת סיבוב ידני של גליל המכונה, דיו נלחץ דרך הפתחים שבשבלונה והועבר אל דפי הנייר שהונחו מתחתיה. בדרך זו ניתן היה להפיק עשרות ואף מאות עותקים של אותו מסמך בפרק זמן קצר.
איכות ההדפסה לא הייתה מושלמת: האותיות נטו להיות מעט מטושטשות, לעיתים נראו מריחות דיו, והנייר היה פשוט. אולם דווקא המראה הגס והבלתי־אחיד הפך עם השנים לסימן ההיכר של דפוס מחתרתי. היתרון המרכזי של השיטה היה בפשטותה: הציוד היה קטן, נייד, קל להסתרה, ולא דרש ידע מקצועי מעמיק.
מחתרת לח”י השתמשה בשיטת הדפסת סטנסיל להפקת עלונים, גילויי דעת, הוראות, חוברות מידע ופרסומים אידאולוגיים. היא אפשרה לארגונים מחתרתיים להגיב במהירות לאירועים, לעדכן מסרים ולפנות לציבור – גם בתנאים של צנזורה, מעקב וסיכון מתמיד.
הדפסת עיתון “החזית”
ביולי 1943 החל להופיע בתל אביב עיתון “החזית”, במה רעיונית של לח”י. ההדפסה התבצעה בצריף בשכונת עזרא ב’ בתל אביב, שנשכר על ידי נחמיה בן-תור “ארזיה” ודרורה בן-עמי “דרורה”. עבודת ההדפסה נעשתה על ידי קבוצת חברים, בורחים ממחנה המעצר לטרון. ההוצאה לאור הוטלה על אנשל שפילמן “אריה” שמונה כאחראי על כתבי ההסברה מטעם מרכז לח”י. הגיליונות הראשונים הודפסו בחדרם של אריה המאירי ואברהם פליישמן “גדעון” ברחוב גאולה בתל אביב.
לאחר מאסרו של שפילמן במרס 1944 מונה במקומו חיים שבתאי “רן” שכונה גם “דיקו”. עליו מספר ילין-מור: “איש מחתרת ותיק שהיה עצור זמן רב בלטרון ושוחרר משם, אחד מן הקבוצה הגדולה של יוצאי בולגריה בשורותינו, דיקו הצטיין בהתרחקות מכל מעשה נחפז ופזיז. תמיד מגולח היה למשעי ולבושו מסודר למופת, עד למגבעת שעל ראשו. מראהו החיצוני העיד בו שהוא אדם ‘הגון וישר’. על אף היותו מתויק בכרטיסי הבולשת , עמדו לו תכונות אלו להיחלץ ממאסר חוזר. גם הדפוס עמד בכל המבחנים ולא נתגלה.”
באותה תקופה, בחיפה, עסק לוחם לח”י יוסף רוזנבוים “ברוך” במלאכת ההדפסה במחסן, בו הוחזקה מכונת ההכפלה שהוחרמה באחת ההזדמנויות. כאשר ניגש יוסף להרים בידיו את המכונה נפל האקדח שהיה תקוע בחגורת מכנסיו. פטיש האקדח קיבל מכה בריצפה והאקדח פלט כדור. חברו דוד הולאנסקי שהיה עמו רץ להזעיק עזרה. אך כשחזר ראה ש”ברוך”נעלם. מכונת ההכפלה הייתה מוסווית היטב וכתמי הדם כוסו בחול.
כוונתו של “ברוך” הייתה ברורה. הוא רצה להציל בראש ובראשונה את המקום ואת מכונת ההכפלה יקרת המציאות. בעודו כואב ושותת דם דאג לציוד המחתרת ורק אחר כך לחייו. “ברוך” ניסה להסתתר ברחוב טבריה, אך המשטרה הגיעה לדירה בה שכב פצוע. הוא ניסה לברוח דרך המרפסת אך כוחותיו לא עמד לו והוא מתמוטט.
“ברוך” הועבר לבית חולים רוטשילד. בלשים בריטים שמרו על מיטתו ועל מוצא פיו. למחרת נפטר “ברוך” מפצעיו.
כניסת מכונות הדפוס לשרות המחתרת
עיתון “החזית” הודפס בשיטת סטנסיל איטית, בלתי נקייה ובכמות מצומצמת. שיטה זו לא יכלה למלא את הדרישה לכמות גדולה של הדפסות. לכן, היה צורך להחליף בדחיפות שיטה מיושנת זו במכונת דפוס משוכללת.
המכונות הראשונות והאותיות לסדר-יד נרכשו מכספי תרומתו של חבר לח”י יוסף גבעון “המהנדס” בסך אלף לירות ארץ-ישראליות.
נתן ילין-מור מספר על תרומתו של גבעון: הוא (גבעון) העריך מאד את חומר-ההסברה של המחתרת, והיה מצר על שיעילותו נפגמת בשל קשיי קריאה. משהודיע “המהנדס גבעון” על תרומתו, סכום נכבד באותו זמן, ונשאל אם אין היא למעלה מכוחו, השיב, שיש לו אלפים אחדים בבנק ואין הוא רואה כל אסון בכך, אם יהיה לו אלף לא”י פחות.”
מהו סדר-יד?
סדר-יד הוא תהליך מסורתי של הכנת טקסט להדפסה, שבו סודרו אותיות וסימנים באופן ידני לפני הכנסתן למכונת דפוס. שיטה זו הייתה בשימוש נרחב מאז המצאת הדפוס במאה ה-15 ועד ראשית המאה ה-20, והמשיכה להתקיים גם לאחר מכן לצרכים מסוימים.
בתהליך סדר-יד, כל אות, ספרה וסימן פיסוק היו יצוקים כיחידות מתכת נפרדות. האותיות אוחסנו במגירות מחולקות לפי סוג וגודל. הסַדָּר בחר את האותיות אחת אחת והניח אותן בתוך כלי עבודה ידני הנקרא מקל סדרים, בהתאם לרצף הטקסט.
הסידור נעשה משמאל לימין או מימין לשמאל (בהתאם לשפה), אות אחר אות, עד להשלמת שורה. לאחר מכן הועברו השורות למסגרת מתכת גדולה יותר, שבה הורכבו יחד לעמוד שלם. בשלב זה נוספו גם רווחים, שוליים וסימני יישור, והעמוד כולו ננעל במסגרת כדי למנוע תזוזה.
המסגרת המוכנה שימשה כגלופת דפוס: היא נמרחה בדיו והוכנסה למכונת דפוס, שהעבירה את הטקסט אל הנייר באמצעות לחץ. מאותו סידור ניתן היה להדפיס עותקים רבים, עד לשחיקת האותיות או פירוק הסידור.
סדר-יד דרש מיומנות גבוהה, דיוק וסבלנות. טעויות חייבו פירוק והחלפה של אותיות בודדות, ולכן היה זה תהליך איטי יחסית, אך כזה שאפשר שליטה מלאה במראה הטקסט – בגופן, בריווח ובמבנה העמוד.
בתחילת המאה ה-20 החלו להופיע שיטות סדר מכאניות, כגון לינוטייפ ומונוטייפ, אך סדר-יד המשיך לשמש בהדפסות קטנות, בעבודות מיוחדות ובדפוס אמנותי. מבחינה טכנית, הוא מייצג את הבסיס שעליו התפתחו כל טכנולוגיות הדפוס המאוחרות יותר.
בתי הדפוס של המחתרת
בית הדפוס החל את פעולתו בשלהי 1945. מאז הקמתו הודפסו בו כל פרסומי ההסברה בכתב של לח”י: עיתונים, חוברות, כרוזים ועוד.
פועלי הדפוס היו אנשי מחתרת נאמנים. היחיד שהיה בעל ניסיון מקצועי היה אברהם ורד. אחר היה שמואל וייס מבורחי לטרון שעבד בדפוס במסירות, אך קיווה ליום בו ישתתף בפעולות המחתרת. לאחר קום המדינה התגייס שמואל לחטיבה 8 ולחם בקרבות על הנגב. הוא נפל בכיבוש מצודת עיראק-סואידן. בנופלו לא השאיר אחריו לא קרוב ולא גואל. לא בארץ ולא בעיר הולדתו בפולין, שם הושמדה כל משפחתו.
שני בחורים נוספים שעבדו בדפוס הם ברוך סינווני שעסק בהדפסת “המעש” ודוד עדני “שלמה”.
לאחר הפסקת הדפסתו של עיתון “החזית” ותחילת יציאתו לאור של עיתון “המעש”, נקבע מקומו של בית הדפוס בבית אריזה בפרדס ברעננה, שכונה בשם הספרייה. בשל המרחק מתל אביב, נוצרה בעיית העברת נייר ההדפסה מתל אביב והחזרת החומרים המודפסים לתל אביב. הפתרון היה הובלת הנייר הלוך וחזור בחמור ועגלה אל משאית של ירקות ותפוזים של אחד מאוהדי לח”י בני רעננה. אחר כך המשאית הובילה את הנייר הלוך חזור בין רעננה ותל אביב.
מרעננה עבר הדפוס לבני ברק. לבית אריזה בפרדס ברחוב רש”י, שהועמד לרשותה של המחתרת על ידי עורכי הדין מקס זליגמן ומקס קריצ’מן, אוהדי המחתרת, שהיו אפוטרופוסים על הפרדס. החשמל להפעלת הדפוס נלקח מחברת החשמל. לשם הסוואה הופיעו עובדי הדפוס בזהות חרדית.
מבני ברק הועבר בית הדפוס למרתף ברחוב יחזקאל 34 בתל אביב. כאן פעל הדפוס עד ליציאת לח”י מן המחתרת בשנת 1948.
מקורות מידע:
לקסיקון לח”י, מאת נחמיה בן-תור, בהוצאת משרד הבטחון – ההוצאה לאור והעמותה להנצחת מורשת לח”י, 2007.
לוחמי חרות ישראל, מאת נתן ילין-מור, הוצאת שקמונה, 1974.
חיילים אלמונים, מאת יעקב בנאי, הוצאת יאיר, 1989.
חופשי, מאת שלמה יעקבי, הוצאת ח. יעקבי הפקות, 1997.