חיסיה בת נטע ופסיה נולדה בעיירה קטנה בפולין ביום כ”ב באדר תרפ”ב, 22 במרץ 1922 למשפחה ציונית ספוגה אהבת ארץ ישראל. משגדלה, חלומה היה לעלות ארצה. למדה בבית ספר יסודי ותיכון “תרבות”, בגיל 13 הצטרפה לבית”ר, ובמשך הזמן, כאשר קמו תאי האצ”ל הצטרפה לאחד מהם והייתה פעילה מאד במקום.

כאשר פרצה מלחמת העולם בשנת 1939 והאצ”ל החל לארגן קבוצות “בריחה”, הצטרפה לאחת מהן, שגנבה את הגבול והגיעה לוילנה. כאשר הגיעו הסובייטים לשם, השיגו בני הקבוצה ניירות מזויפים בעזרתם הגיעו לאחר תלאות מרובות לתורכיה, שם שהו כשנה בציפייה לסרטיפיקטים. ביוני 1941 הגיעה סוף סוף ארצה והצטרפה מיד ללח”י, להילחם בכובש הבריטי, למען מדינה עברית.

חיסיה שימשה כמקשרת של יאיר עד ליום הירצחו ונפרדה ממנו בבוקר מותו, לאחר שהביאה לו דואר בפעם האחרונה. המשיכה בפעולות המחתרת עד למאסרה בשנת 1944 בחדרה שבשדרות רוטשילד בתל אביב, לאחר הלשנה של בעל הדירה, שהשכיר לה את החדר. נשפטה בבית דין צבאי וישבה שלוש שנים בכלא בית לחם. לאחר שחרורה חזרה לפעילות מלאה במחתרת ושימשה כמרכזת מחלקת הגיוס.

עם קום המדינה ופירוק לח”י, נישאה חיסיה לניצ’קו ראובני (גם הוא חבר לח”י) ונולדו להם שני ילדים: בת ובן. החיים בעיר נראו להם ריקים, לאחר חיי המחתרת, והם החליטו להצטרף לקיבוץ כברי בגליל המערבי, מקום שעל פי הרגשתם מבטא את השקפת העולם השוויונית ויאפשר להם לתרום למען המטרות שנראו להם. גם בקיבוץ היא מילאה תפקידים שונים בפעולות חברה ותרבות.

בשנת 1976 שכלו חיסיה וניצ’קו את בִתם רבקה’לה, שנהרגה בתאונת דרכים.

חיסיה הקפידה להתנדב לפעולות שונות. לאחר שהשתלמה בעבודה סוציאלית במדרשת רוּפין, גויסה לתקופות שונות לעזרה בקיבוצים: בית אורן, אלרוֹם ואייל. כן התנדבה לטיפול ותמיכה בחולים בבית החולים בנהריה. בנה, דודי חי בקיבוץ אלרם ברמת הגולן עם רעייתו יוספה ושלושת בניהם.

חיסיה נפטרה ביום י”ד בטבת תשס”ד, 8 בינואר 2004.