תנועת המרי העברי

שנת 1945 – התרחשויות בעולם                                                

באביב 1945 התרחשו בעולם מאורעות גדולים: בנות הברית פלשו לאירופה, הצבא הגרמני נחל תבוסה מוחצת ונסוג לתוך גרמניה. מיום ליום נתגלו זוועות מחנות ההשמדה.

כניעת גרמניה ב-8 במאי 1945  סימנה את קץ המלחמה באירופה. הבריטים ראו את עצמם פנויים מן הדאגה העיקרית עד כדי כך, שצ’רצ’יל הכריז ללא שהיות על פיזור הפרלמנט הבריטי של ימי המלחמה ועל עריכת בחירות חדשות. הוא היה סמוך ובטוח שהעם יכיר לו תודה על תרומתו הגדולה בהדברת גרמניה הנאצית ויבחר בו שוב כראש ממשלת בריטניה. אך אזרחי הממלכה המאוחדת החליטו אחרת. מפלגת העבודה הבריטית, ה”לייבור” זכתה ברוב מכריע וקלמנט אטלי נבחר לראש הממשלה.

ארץ ישראל לאחר סיום מלחמת העולם השניה

היישוב העברי בארץ-ישראל היה מזועזע מבשורות האסון הנורא של השמדת מיליוני יהודים ברחבי אירופה. היישוב קיווה בכיליון עיניים, כי עתה, נוכח עוצמת האסון, יתעורר מצפונו של העולם ויכריח את בריטניה לתת מקלט לשארית הפליטה בארץ-ישראל, ועם סיום המלחמה להקים את המדינה היהודית.     

 ניצחון מפלגת ה”לייבור” העלה את תקוות היישוב וההנהגה הציונית וציפיותיהם. הם חשבו, כי מפלגה זו, שאך בסוף דצמבר 1944 קיבלה בוועידתה החלטה פרו-ציונית מובהקת, שהרחיקה לכת יותר מכול שתבעו הציונים לעצמם. ההחלטה הייתה: יישוב ערביי ארץ-ישראל בארצות אחרות, כדי לפנות מקום לעלייה יהודית המונית. באופן זה יבוטל עוד בראשית כהונתה של מפלגת הלייבור, ה”ספר הלבן”, תותר עלייה, אשר תוליך את היישוב העברי לעצמאות.

 אכזבה ממדיניות ממשלת בריטניה

האכזבה הגיעה במהרה. כבר בסוף אוגוסט עמדו בסוכנות היהודית על האמת המרה, כי ממשלת ה”לייבור” מתכחשת לכול הבטחות מפלגתה. אין היא חושבת על ביטול ה,ספר הלבן” ועל פתיחת שערי הארץ. להפך: הצי הבריטי בים התיכון נצטווה להחמיר את ההסגר על חופי ארץ-ישראל ולהדוף כל ניסיון להעלות על החוף מעפילים מניצולי מחנות –ההשמדה.

ההתמרמרות והכעס בהנהגה הציונית וב”הגנה” גברו. הם מבינים שיש לשנות את דרך הפעולה ואין מנוס מפתיחה במאבק נגד השלטון הבריטי, למען שינוי מדיניותו.

התלכדות הארגונים סביב המאבק

משאת נפשם של אנשי לח”י תמיד הייתה איחוד הכוחות הלוחמים ביישוב, למרות הבדלי ההשקפות ביניהם.

אחד מהלוחמים שחלם על כך הוא יעקב (ישקה) אליאב “אביאל”.  בדצמבר 1943 ברח אליאב בתחבולה מבית הסוהר המרכזי בירושלים. בהיותו מבוקש, מסתתר מפני הבריטים הוא רצה לפעול למען איחוד כוחות של שלושת ארגוני המחתרת.

“עכשיו נחוש הייתי בדעתי לבוא במגע, באמצעות נחמיה ברוש, בן דודי, עם מפקדת “ההגנה”, ולהציע את תכניתי לשיתוף פעולה בין שלושת ארגוני המחתרת להקמת חזית משותפת נגד הכובש הזר.” (מתוך הספר “מבוקש” מאת יעקב אליאב).

אחר בריחתו נפגשו יצחק שמיר “מיכאל” ואליאב. האחרון שיטח את הצעתו להביא את דבר לח”י ואת רעיון האיחוד של הכוחות הלוחמים. המרכז שקל את ההצעה והחליט לאפשר לו לנסות ולבצע את תוכניתו. לח”י הייתה מעוניינת לבדוק את האפשרות של איחוד הכוחות.

אליאב מספר על הפגישה הראשונה שנערכה עם נחמיה ברוש ונציג נוסף ממפקדת “ההגנה”:

“פתחתי ואמרתי לו כי איחוד הכוחות על דרך של פעולה נגד הבריטים יש לו משעות היסטורית. ככל שיקדים איחוד זה לבוא כך יגבר הסיכוי לבטל את הפר הלבן על גזירותיו, לפתוח את שערי הארץ לקראת בואם של פליטי שואה, ולהתקדם לקראת כינונה של מדינה עצמאית, שרק בה יוושע ישראל לאחר השואה.” (מתוך הספר “מבוקש” מאת יעקב אליאב).

אליאב שהה כשנה בקיבוצים השונים בחסות ארגון “ההגנה”. בפרק זמן זה הוא ניהל שיחות ובירורים עם מפקדי “ההגנה”, לרבות עם מפקדים בכירים יותר במטרה לקרב את עמדות הצדדים לקראת שיתוף פעולה בין הארגונים. כל אותו זמן עמד בקשר עם שמיר ועם שלמה פוזנר “איקס”.

במקביל, אנשי לח”י ואנשי ה”הגנה” נהגו להיפגש כל עוד אליהו גולומב היה בחיים. הפגישות פסקו לזמן-מה אחרי מותו. עם היוודע המשך מדיניותה האנטי-ציונית של ממשלת ה-“לייבור”, לאחר נאומו האנטישמי שלל שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, אשר הודיע על המשך המדיניות של הספר הלבן והגבלת העלייה לארץ ישראל, החליטה הנהגת הישוב לצאת למאבק חמוש נגד השלטון הבריטי. ה”סזון” נגד אנשי אצ”ל נפסק ו”ההגנה” הייתה מוכנה להיכנס למשא ומתן להקמת אחדות לוחמת.

בשלב הבא שותפו בשיחות גם נציגי האצ”ל, אשר למרות המרירות עקב ה”סזון”, לא שללו את ההצעה, למען המטרה המשותפת.

הסכם להקמת “תנועת המרי העברי”

מראשית ספטמבר 1945 התקיימו בקביעות פגישות בין נציגי שלושת הארגונים:

משה סנה וישראל גלילי מטעם ה”הגנה”, נתן ילין-מור מלח”י ומנחם בגין מהאצ”ל.

בסוף הדיונים התגבשה הצעת ההסכם הבא:

• תוקם “תנועת המרי העברי”, שלרשותה, לצורך המאבק בבריטים, יעמדו שלושת הארגונים שפעלו בארץ: ה”הגנה” על שלוחתה הפלמ”ח, האצ”ל ולח”י.
• הנהגת “תנועת המרי” תהיה מורכבת משני נציגי ה”הגנה” ונציג אחד מאצ”ל ונציג מלח”י.
• כל הפעולות המלחמתיות יבוצעו בהסכמה ובשם “תנועת המרי” אלא אם כן יוחלט אחרת.
• האצ”ל ולח”י ישמרו על עצמאותם, אך יוותרו על הזכות לפעולות עצמאיות. יוצאות מכלל זה פעולות לרכישת נשק וכסף ולשחרור אסירים מבתי-הסוהר.
• מהות הפעולות תיקבע, לאחר דיון מדיני, במשותף, על דעתה של “תנועת המרי” כולה. כל ארגון יהיה רשאי להציע פעולות, אך אין חובה שהמציע יהיה גם המבצע.

מה היו המטרות שהעמידה לפניה “תנועת המרי העברי”?

לפי גרסת ה”הגנה” המטרה לא הייתה להתמודד מבחינה צבאית עם כוחות הביטחון של האימפריה, אלא להבהיר כי היישוב אינו נכנע למדיניות ה”ספר הלבן” ומוכן לשנותה באמצאות מאבק מלחמתי.

האצ”ל גרס כי המטרה צריכה להיות התקוממות, מרד שיביא להקמת ממשלה עברית זמנית.

לח”י טענה כי באמצעות התקפות על נקודות אסטרטגיות רגישות, תוך פגיעה ביוקרתו של השלטון, הוא יתפורר ולא תהיה לו ברירה, אלא להודות בכישלונו, וכך יאלץ לפנות את הארץ. 

לח”י הביעה את עמדתה הנחרצת והברורה. לא “מאבק צמוד” ולא “מאבק כולל”. כלל לא  “מאבק”. אלא פשוט: מלחמה! מלחמת חירות! 

 פעילות “תנועת המרי העברי” יוצאת לדרך

על המבצעים הוחלט בפגישות המטה ופרטי הביצוע עובדו על ידי קציני המבצעים של הארגונים.

פעולות “תנועת המרי” החלו ב-1 בנובמבר 1945 ונמשכו במשך תשעה חודשים. בתקופה זו בוצעו כשלושים מבצעים כנגד תשתיות, מתקנים, ומבנים ששירתו את הבריטים: התקפות על עורקי התחבורה, הכבישים והרכבות, על גשרים, על בנייני המשטרה והבולשת, על בתי המלאכה של הרכבות, על מחנות צבא, תחנות  רדאר, ספינות משמר הגבול ועוד.

אחדות לוחמת – המבצעים העיקריים של לח”י במסגרת “תנועת המרי העברי”

ואלה המבצעים העיקריים של לח”י במסגרת הלחימה המתואמת והמוסכמת של “תנועת המרי”:

 ההתקפה על בתי –המלאכה של מסילות הברזל בלוד

1 בנובמבר 1945

בליל 1 בנובמבר 1945, לילה שנודע מאוחר יותר כ”ליל הרכבות”, בוצעו ההתקפות הראשונות של “תנועת המרי” והן התמקדו בפגיעות בתנועת הרכבות בארץ. ההתקפה הראשונה של לח”י בוצעה בשיתוף כוחות האצ”ל. הותקפו בתי המלאכה של מסילות הברזל בלוד. בהתקפה הושמדו שלושה קטרים וניזוקו רכבת ותא האיתות. נהרגו ונפצעו מספר שוטרים ועובדי הרכבת.

ניסיון פיצוץ בתי-הזיקוק בחיפה

1 בנובמבר 1945

החבלה בבתי-הזיקוק תוכננה על ידי לח”י עוד לפני הקמת “תנועת המרי”, אך הוחלט לבצעה ב”ליל הרכבות”. הוכנו מנגנוני פצצות ופצצות השהייה, פצצות עיפרון ליעדים השונים, לחצי שמן ועוד, אשר הוכנסו לשטח בתי הזיקוק במזוודות.

ארבעה לוחמים חדרו לשטח כפועלים. לרוע המזל, בגלל  תקלה שקרתה בעת הרכבת המוקשים בשטח התפוצץ אחד המטענים, וכתוצאה מהפיצוץ נהרג מפקד הפעולה, משה בר גיורא “ישראל” ושני חברים, יעקב גרינברג גנור “דן” ואברהם יהודאי “אלחנן” נפצעו קשה, אך הצליחו להימלט. הפעולה לא צלחה אך היוותה יריית פתיחה בקרב על המתקנים האסטרטגיים של הבריטים בארץ ישראל.

התקפת לח”י והאצ”ל על מרכזי המשטרה והבולשת

27 בדצמבר 1945

בליל ה- 27 בדצמבר 1945 הסתערו כוחות הלח”י והאצ”ל, בו זמנית, בפעולות משותפות, על מרכזי המשטרה והבולשת בירושלים וביפו.

ירושלים

מרכז הבולשת בארץ-ישראל שכן במספר בניינים במגרש הרוסים בירושלים ונשמר היטב על ידי הבריטים מחשש להתקפות ארגוני המחתרות. מפקד הפעולה היה שרגא עליס, איש אצ”ל וסגנו היה יעקב גרנק (“דב הבלונדיני”) איש לח”י.

דב פרץ בראש קבוצת חבלנים לעבר הבניין, כשהוא  מטיל רימונים ביד שמאל ויורה ביד ימין מתת-מקלע. אחריו פרצו אנשיו. שער הכניסה נפרץ על ידי חומר נפץ. מהדף הפיצוץ התלקחו מכנסיו של דב. הוא הוריד את מכנסיו ופרץ פנימה. בחדר נתקל בקצין בריטי עם תת-מקלע. דב הקדים אותו והרגו. החבלנים פיזרו את חבילות הנפץ, הדליקו אותן ונסוגו. נשמע קול נפץ אדיר. הבניין בן ארבע הקומות התמוטט. בנסיגה נתקל הכוח במארב בריטי. דב הרג קצין בריטי נוסף ,אבל הוא נפצע בריאותיו, אך חייו ניצלו. בניין הבולשת קרס.

במהלך הנסיגה נתקלו הלוחמים בסגן מפקח בריטי שירה בחבר לח”י צבי אהרוני “שמואל” והרגו, לפני שגם הוא נורה ונהרג.

הפעולה זכתה להד עצום בארץ ובחוץ-לארץ. יצחק שדה, מפקד מטה “תנועת המרי” אמר כי “הייתה זאת מלאכת מחשבת של לוחמה זעירה.”

יפו

בניין הבולשת הבריטית, בן ארבע הקומות ברחוב אילת 14 ביפו. מפקד הפעולה היה אליהו טמלר איש אצ”ל, וסגנו עמנואל הנגבי “אדם” איש לח”י.

הכוח הפורץ התקרב אל הבניין בחסות החשיכה. בעזרת סולם טיפסה חוליית החבלנים אל הריסות הבניין ששרדו מהתקפה קודמת של האצ”ל, הצמידו חומר נפץ בתפר שבין הקומה הראשונה והשנייה ופוצצוהו. אחרי הפיצוץ עלו החבלנים לפנים הבניין ופוצצו את מרבית החדרים בקומה השנייה. יחידת אבטחה בלמה אש חזקה ניידת משטרה ורכבים משוריינים שניסו לחוש לעזרת הבולשת המותקפת. הנזק לבניין היה גדול והנסיגה נערכה ללא אבדות לכוחות. 

ההתקפה על שדה התעופה בכפר סירקין

25 בפברואר 1946

בליל ה-25 בפברואר 1946 התקיפו לוחמי לח”י את שדה התעופה הצבאי בכפר-סירקין. באותו לילה תקף האצ”ל את שדות התעופה בקסטינה (חצור) ובלוד. בפעולת לח”י בכפר –סירקין השתתפו שלושים לוחמים, בפיקודו של יעקב גרנק (“דב הבלונדיני”).

הלוחמים רוכזו בבית האריזה של נחום-יצחק מרקין “ארנון” במושב סגולה. שם הצטיידו הלוחמים בנשק.  לאחר מכן הם הוסעו לשכונת “בלינסון”, הגובלת עם שדה התעופה.

בשעה 8:30 בערב פרצו את גדר שדה–התעופה וחדרו לשטח מבלי שיבחינו בהם. הלוחמים קשרו מטעני נפץ על תשעה מטוסי-קרב מסוג “ספיטפייר”, הציתו את הפתילים ופינו את שטח שדה-התעופה. מיד ,לאחר מכן, החלו להתפוצץ תשעת המטוסים ועלו באש. הנסיגה דרך הפרדסים התנהלה כשורה.

שדה התעופה בסירקין היה משותק במשך חצי שנה, עד שבאוגוסט הגיעו מטוסים חדשים. ההתקפות על שדות התעופה והשמדת עשרות מטוסים בלילה אחד, עוררו הדים חזקים בארץ ובעולם והקנו יוקרה רבה למאבקה של “תנועת המרי העברי”.

לחצו כאן לקריאת המאמר המלא: ההתקפה על שדה התעופה סירקין

פיצוץ גשר נעמן

22 באפריל 1946

בליל ה־22 באפריל 1946 ביצעו לוחמי לח”י והאצ”ל מבצע מתואם לפיצוץ שישה גשרים ברחבי הארץ. יחידת לח”י הופקדה על פיצוץ גשר נעמן דרומית לעכו, שהיה חלק ממסילת הברזל בין סוריה למצרים.

מפקד הפעולה היה יעקב בן טוב (“זאב הקולחוזניק”), והשתתפו בה לוחמים מחיפה ותל אביב, ביניהם משה ערמוני (“נדב”), חיים אפלבוים (“אלימלך”), יוסף דר (“חנן”), חנה מרפיש (“נילי”) וחנה ערמוני (“שרה”).

לאחר סיום הצמדת המטענים לגשר, שמעו הלוחמים רכבת נוסעים מתקרבת. מתוך רצון למנוע פגיעה באזרחים, פירקו במהירות את המטענים, המתינו עד שהרכבת עברה, ואז חיברו אותם מחדש. הפיצוץ העז שהגיע לאחר מכן הרס לחלוטין את הגשר והמסילות.

הכוח נסוג בשלום לשטח קיבוץ אושה, שם מצאו מקלט ולמחרת הוחזרו לחיפה.

לחצו כאן לקריאת המאמר המלא: פיצוץ גשר נעמן

ההתקפה של לח”י על מחנה ה-“כלניות”

25 באפריל 1946

במקביל לפעולות של “תנועת המרי” ערך לח”י גם שורת “מבצעי רכש”. כלומר התקפות לשם השגת נשק, אשר היו מחוץ להסדר של תנועת המרי. כזו הייתה ההתקפה על מחנה צבאי בחולון והתקפה על מגרש חניה של הדיויזיה המוטסת, כפי שיסופר להלן.

ביום ה- 25 באפריל 1946 התקיפה יחידת לח”י את מחנה חיילי הדיוויזיה המוטסת, שנקראה בפי העם “כלניות”, שנמצא במגרש חנייה ברחוב הירקון בתל-אביב. המטרה הייתה רכישת- נשק. בחילופי האש נהרגו שבעה חיילים בריטים.

ללוחמים לא נגרמו אבדות .רובים ותחמושת שהיו במקום- נלקחו שלל.

התקפת לח”י על בתי-המלאכה של הרכבות במפרץ חיפה

18 ביוני 1946

בלילה שבין 17 ל- 18 ביוני 1946 יצאה לח”י להתקפה לח”י על בתי-המלאכה של הרכבות נערכה ביום ה-18 ביוני 1946

בהתקפה זו השתתפו 44 לוחמים, הייתה אחת הפעולות הגדולות שביצעה לח”י. מטרת ההתקפה הייתה שיבוש דרכי התחבורה של האימפריה הבריטית בארץ-ישראל. למפקד הפעולה מונה בן-עמי יולביץ (“בועז”), אחד ממפקדי לח”י שהיה בעל ניסיון צבאי. התכנית אושרה על ידי מפקד החטיבה הלוחמת.

ריכוז הכוח נקבע בדירה בקריית-חרושת. אחרי ההסברים וחלוקת הנשק יצאו הלוחמים בשעה 7:30 בערב במשאית, ששוריינה בלוחות פלדה לכיוון היעד.

בהגיעם אל בתי-המלאכה, פרצו את השער תחת אש שהומטרה עליהם. אחרי שהשתלטו על השטח, הניחו את מטעני חומר הנפץ מתחת לקטרים, הקרונות, הגשרים המסתובבים ומיני הציוד, אשר עלו באש ברעש אדיר.

ניתנה פקודת נסיגה. התברר כי שני לוחמים נהרגו בשטח בתי המלאכה.

בדרך הנסיגה נתקל הכוח במארב בריטי. חיילים בריטיים פתחו על המשאית באש תופת. הלוחמים שנלכדו השיבו אש בגבורה עד שגבר כוח האויב עליהם.

בקרב נפלו עוד 9 לוחמים (סה”כ 11 לוחמים חללים) ונפצעו רבים. 10 לוחמים הצליחו להימלט והשאר 23 לוחמות ולוחמים נשבו והועמדו בפני בית-דין צבאי. 4 לוחמות נידונו למאסר עולם ועל 19 לוחמים נגזר עונש –מוות, אשר הומר אחר כך למאסר-עולם. 

לחצו כאן לקריאת המאמר המלא: ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה

מאבק על ההעפלה

בתוך פרק זמן זה בו פעלה “תנועת המרי”, התנהל מאבק גם על העלאתם של אלפי מעפילים למולדת. בתקופת המאבק החמוש הובאו לארץ  14 אניות מעפילים על ידי ה”הגנה”. כל האניות, ובהן למעלה מעשרת אלפים עולים, נתפסו על ידי הבריטים. רובם נכלאו במחנה המעצר “עתלית”, ומאמצע 1946 הוגלו לקפריסין.

סמוך להקמת “תנועת המרי” הקימו ארה”ב ובריטניה את וועדת החקירה האנגלו-אמריקאית למציאת פתרון מצב הפליטים היהודים ולמדיניותה של בריטניה בארץ-ישראל. ב-1 במאי התפרסם הדו”ח של הוועדה, אשר המליצה על התרת עלייתם של מאה אלף עקורים יהודים לארץ, על ביטול ההגבלות על קניית קרקעות ועל  דיכוי הטרור והפסקת העלייה הבלתי חוקית. לא עברו ימים רבים והממשלה הבריטית הודיעה כי היא לא מתכוונת למלא אחר הצעות הוועדה.

 ליל הגשרים – על ידי ארגון ההגנה

17 ביוני 1946

בתגובה לכוונות הבריטים שלא למלא אחר הצעת הוועדה, החליטה תנועת המרי” להלום מהלומה כבדה על מערכת הגשרים לאורך גבולותיה של ארץ-ישראל.

ב-17 ביוני 1946, יום לפני התקפת לח”י על בתי-המלאכה של הרכבות בחיפה, תקף הפלמ”ח אחד-עשר גשרים בארץ, לילה שכונה – “ליל הגשרים”. הרושם הצבאי והמדיני  של המבצע היה עצום. הארץ נותקה לזמן-מה מארצות השכנות. אבל השג רב רושם זה דרש גם קרבנות רבים בקרב לוחמי הפלמ”ח.

תגובה ראשונה מצד השלטון על “ליל הגשרים”, באה בחיפושים  בקיבוצים תוך התנגשויות דמים.

“השבת השחורה”

כשבועיים לאחר פיצוץ הגשרים, הנחיתו הבריטים את מכתם על היישוב-הייתה זו “השבת השחורה”. 17,000 חיילים בריטים פתחו במבצע “אגאתה” ו”ברודסייד”.

במטרה לשבור את הפלמ”ח, כוח המחץ של “ההגנה”. 2,700 יהודים נעצרו, לרבות מנהיגי היישוב, חברי הסוכנות היהודית וראשי עיריות. ביגור נתפס גם נשק רב.

יומיים אחרי “השבת השחורה” החליט מטה “תנועת המרי” להמשיך במאבק ולהגיב בשלוש פעולות בירושלים ובבת-גלים, שכלל את ההתקפה על בניין המזכירות הראשית של ממשלת המנדט במלון “המלך דוד” בירושלים על ידי האצ”ל. לעומת זאת, נשיא ההסתדרות הציונית, חיים וייצמן, דרש מ”ההגנה” להפסיק את הפעולות עד קבלת החלטה בהנהלת הסוכנות היהודית.

פיצוץ מלון “המלך דוד” בירושלים על ידי אצ”ל

ביום ה-22 ביולי 1946 פצצו אנשי האצ”ל את המזכירות הראשית של השלטון הבריטי בארץ, במלון “המלך דוד” בירושלים. בפעולה נהרגו ונפצעו עשרות אנשים: בריטים, יהודים וערבים. למרות שהפעולה אושרה על ידי “ועדת x”, ה”הגנה” התנערה ממנה לאחר מעשה.

הפיצוץ עורר הדים חזקים בארץ ובעולם. שוב החלו להתפרסם גינויים והתקפות על “הפעולות הנפשעות והבלתי אחראיות של ארגוני הפורשים.”

הסתתם של המוסדות ושל העיתונות הלכה וגברה נוכח איומי הבריטים בנקיטת אמצעי עונשין ופעולות חריפות נגד היישוב.

נסיון ההתנקשות בגנרל ברקר

גנרל ברקר, המפקד העליון של הצבא הבריטי בארץ-ישראל ,פרסם פקודת יום שלוחת רסן, בה הוציא מחוץ לתחום לחיילים הבריטים את כל מקומות השעשועים שבבעלות יהודית ואסר על כל מגע עם יהודים.

לח”י החליטה להתנקש בברקר באמצעות עגלת תינוק שבה הוטמנה פצצה רבת עוצמה, שעתידה הייתה להתפוצץ על מגע חשמלי בעת הליכתו של ברקר ברגל לעבודתו. הניסיון נכשל בגלל אי הופעתו של ברקר ,שנסע למצרים- וכך ניצל.

“מבצע כריש” ומעצרו של יצחק שמיר

הלחץ הבריטי על ההנהלה הציונית הלך וגבר, וזו תבעה את הפסקת המאבק החמוש וחיסול ארגוני המחתרות.

שבוע ימים אחרי הפיצוץ במלון “המלך דוד” הוטל עוצר על אזור תל-אביב. “מבצע כריש” יצא לדרך, בו השתתפו כ- 27,000 חיילים ושוטרים. במשך חמישה ימים סרקו הבריטים את בתי העיר. נחקרו 100,000 אנשים. נאסרו 762 חשודים. מנהיגי המחתרת, מנחם בגין, נתן ילין מור ואחרים הצליחו להסתתר או להתחמק מזיהוי. רק ליצחק שמיר, “מיכאל”, חבר מרכז לח”י לא האיר המזל, הוא זוהה ונעצר.

בחודש אוגוסט 1946 החל השלטון הבריטי את גירושם של מעפילים לקפריסין, הגירוש עורר הפגנות סוערות מצד היישוב וחבלה באניית גירוש מצד הפלמ”ח.

בתגובה, הכו שוב הבריטים בחיפושי נשק נרחבים בקיבוצים בכל הארץ.

פירוק “תנועת המרי העברי”

הוויכוח על המשך המאבק החמוש התעורר שוב בכל עוזו בקרב המוסדות. האקטיביסטים קראו להגברת המאבק ואילו קבוצות השמאל המתונות דגלו בהפסקתו. בכנס פריס של הנהלת הסוכנות שנערך בתחילת אוגוסט, נתקבלה החלטה  להפסיק את המאבק החמוש עד לכינוס הקונגרס הציוני.

ה”הגנה” צייתה להחלטת הסוכנות והפסיקה את הפעולות. בסופו של דבר הקונגרס הציוני, שהתכנס בבאזל ב-9 בדצמבר 1946, הכריע סופית על הפסקת המאבק החמוש.

לח”י ואצל המשיכו במלחמה עד חורמה, לשחרור המולדת ולגירושו של השלטון הזר.