לונץ יוסף – יעקב

שם מלא: לונץ יוסף
כינוי בלח"י: יעקב
תאריך לידה: 1922
תאריך פטירה: 14 בדצמבר 1999
ארץ ועיר לידה: ישראל, יבנאל
שנת הצטרפות ללח"י:
 

יוסף נולד ב־כ"ח באייר תרפ"ב (1922) ביבנאל להוריו בת־שבע לבית חבס ודב לונץ, שתי המשפחות עלו לארץ מליטא ממניעים ציוניים. משפחת חבס גרה בתל־אביב, האב היה ראש הקהילה; משפחת לונץ היתה בין מייסדי יבנאל. לדב, אביו, היה תואר ברבנות, אך לא שימש כרב. הוא היה חקלאי ואִמו, בת־שבע, היתה מורה.
בילדותו למד יוסף בבית־הספר העממי ביבנאל, המשיך תקופה מסויימת בסמינר למורים של "המזרחי" בירושלים ועבר לבית־הספר החקלאי במקווה־ישראל. הוא היה חבר ההגנה, התגייס לצבא הבריטי ולחם באיטליה וצפון אפריקה.
בשנת 1942 נאלצה המשפחה לעבור לכפר־סבא, בגלל חוליו של האב. גם שם עסק האב בחקלאות ובערבים נתן בהתנדבות שיעורים בגמרא. האם המשיכה לעסוק בהוראה.
לאחר שאחיו הצעיר, מנחם, חבר לח"י נהרג בידי הבריטים בביתם ביבנאל, בעקבות הלשנה, השתחרר יוסף מהצבא הבריטי ובשובו לארץ התגייס ללח"י.
בינואר 1946, בהתקפה על בית־הסוהר בירושלים לשיחרור אסירי המחתרות, נפצע יוסף מכדור שריסק את כף ידו ונתקע מעל לעצם החזה, הוא הצליח בעצמו לשלוף את הכדור, וניצל. נתפס בידי הבריטים, נכלא בבית־הסוהר בירושלים, שם טופל ועמד להישפט.
ב־25.9.1946 הוגלה למחנה סמבל, ליד אסמרה באריתריאה שבאפריקה. ב־12.7.1947 הועבר עם מחנה הגולים לגילגיל שבקניה. אחרי קום המדינה ב־12.7.1948 הוחזר לישראל עם אחרוני הגולים. עם שובו, בעת מלחמת השחרור, התגייס לצה"ל ושירת יחד עם חברי לח"י בגדוד .89 בהמשך השתתף בכל מלחמות ישראל.

את אשתו, דובה לבית ברמץ, משכונת בורוכוב בגבעתיים, הכיר בשנת 1948 כאחות בבית־החולים ביילינסון. הם נישאו ב־.1949 היא היתה בין המיסדות ואחות ראשית במחלקה ליולדות וגניקולוגיה בבית־החולים בכפר־סבא, ואַחַר – אחות ראשית בגריאטריה.
לאחר שיחרורו מצה"ל, עסק יוסף בחקלאות ובנין והיה בעל משרד לפירסום "תמוז" בכפר־סבא. בשנות ה־80 למד באוניברסיטה וקיבל תואר B.A. במזרחנות.
לדובה ויוסף נולדו שלושה ילדים: מנחם, ענת ומיכל.
מנחם נהרג במלחמת יום הכיפורים בסיני, ענת נהרגה בתאונת־דרכים בהולנד. בִתם מיכל לונץ קמינסקי היא רופאה בבית־החולים "רוטשילד" בחיפה, מנהלת מחלקת אף, אוזן וגרון. 
יוסף נפטר ממחלה ב־14 בדצמבר 1999–ה' בטבת תש"ס ונטמן בבית־העלמין בכפר־סבא. הוא היה איש עבודה כמעט עד יומו האחרון, צמא־דעת, אידיאליסט, אוהב את עמו ונאמן לרעיון ארץ־ישראל השלמה.