במותם לא נפרדו: משה ברזני ומאיר פיינשטיין

משה ברזני (מימין) ומאיר פיינשטיין (משמאל)

משה ברזני ("בן ציון") נולד בעיראק ב־1926 ללולו ולאברהם. כשהיה בן שש עלתה משפחתו ארצה והתיישבה בירושלים. כשהיה בן עשר נאלץ להפסיק את לימודיו ולסייע לפרנסת המשפחה. בין השאר עבד כשוליית סנדלרים. בעקבות אחיו הבכור, שאול, הצטרף ללח"י ושניהם זכו לתמיכת הוריהם. שני אחים נוספים, לאה ויחזקאל, הצטרפו גם הם ללח"י. כמו רוב הצעירים שהצטרפו ללח"י, משה החל לפעול במחלקת הנוער –  הדביק כרוזים, הפיץ חומרי תעמולה ועבר קורסי נשק. מאוחר יותר הוא החל להשתתף בפעולות חבלה ומיקוש, לדוגמא פיצוץ הרכבת ליד כפר מלחה במערב ירושלים באוקטובר 1946. ב־9 במרץ 1947 הוא נתפס על ידי הבריטים ליד מחנה "שנלר" בירושלים כשבכיסו רימון יד. ככל הנראה היה בכוונתו להתנקש בחייו של הגנרל אדמונד דייויס, מפקד הבריגדה הרגלית התשיעית. ברזני ניסה להסתיר את השתייכותו למחתרת, אך לשווא והוא הועמד לדין בפני בית דין צבאי על החזקת נשק.

במשפטו כפר בסמכות בית הדין לשפוט אותו והצהיר: "העם העברי רואה בכם אויב ושלטון זר במולדתו. אנו, אנשי לוחמי חרות ישראל, לוחמים בכם לשחרור המולדת. במלחמה זו נפלתי בשבייכם אין לכם כל רשות לשפוט אותי. בתליות לא תפחידונו ולהשמידנו לא תצליחו. עמי וכל העמים המשועבדים לכם ילחמו באימפריה שלכם עד חורמה!".

המשפט כולו נמשך כשעה וחצי. לאחר הצהרתו, התעלם ברזני ממהלך המשפט וישב וקרא בספר תנ"ך קטן. כששמע את גזר דינו – מוות בתלייה – הוא קרא שוב אל השופטים: "בתליות לא תפחידונו!" והחל לשיר את "התקווה". השוטרים כבלו את ידיו ורגליו. הוא נפרד מהוריו וביקש שלא ידאגו לו ושיהיה חזקים. בהמשך, משפחתו ניסתה לשכנעו לבקש חנינה, אך הוא סירב. לאחר שחזר מבית המשפט, הוא הועבר לצינוק והולבש בבגדים אדומים – מדיהם של הנידונים למוות.

מכתב שכתב ברזני לגיסתו, רחל, עשרה ימים לפני שנתפס ונכלא. בין השאר, הוא כותב שם: "ונזכה כולנו לראות במהרה את המדינה העברית ותקומת העם...".

מאיר פיינשטיין, חבר האצ"ל, נולד בירושלים ב־1928. הוא הצטרף ל"הגנה" והתגייס לצבא הבריטי לאחר ששמע על השמדת היהודים באירופה. את שירותו הצבאי עשה בארץ, במצרים ובלבנון ובמהלכו הכיר חברי אצ"ל וסייע להם להבריח נשק ארצה. באוגוסט 1946 הוא השתחרר מהצבא ולאחר התלבטויות לגבי עתידו – הצטרף לאצ"ל. ב־30 באוקטובר 1946 נפצע בעת נסיגה מהתקפת האצ"ל על תחנת הרכבת בירושלים. כתוצאה מהפציעה נאלצו הרופאים לקטוע את ידו השמאלית.

פיינשטיין סירב להכיר בסמכות בית הדין הבריטי ולא השתתף במהלך משפטו. הוא נשא נאום אחד בלבד שבמהלכו אמר: "האותנו תפחידו במוות? אותנו, שבמשך שנים האזנו לשקשוק הקרונות ההם, שהובילו את אחינו, את הורינו, את טובי עמנו לשחיטה, שאף לה אין דוגמה בהיסטוריה האנושית? […] נשארנו בחיים לא בכדי לחיות ולצפות בתנאים של עבדות ודיכוי, לטרבלינקה חדשה. נשארנו בחיים בכדי להבטיח חיים, חופש וכבוד".

בתום המשפט גזרו השופטים על פיינשטיין מוות בתלייה. למרות הפצרות משפחתו, הוא סירב לבקש חנינה מידי "הכובש הזר".

רחל קרמר, ארוסתו של פיינשטיין, הצטרפה ללח"י לאחר מותו.

ברזני ופיינשטיין נפגשו בכלא שבמגרש הרוסים בירושלים. בתחילה ישב ברזני בתא מספר 31 בכלא ירושלים, אולם לאחר מכן הוא הועבר לתא מספר 18, שאוכלס באנשי לח"י, שם שהה כשבוע. לאחר מכן הועבר לתא מבודד ליד הגרדום, באיזור שבו שהו הנידונים למוות. על פי רוב שהו האסורים באיזור זה בתאים נפרדים, אולם מכיוון שפיינשטיין נזקק לעזרה עקב קטיעת ידו, הוא ביקש עזרה והבריטים אישרו לו ולברזני לשהות באותו תא.

שחזור תאם של ברזני ופיינשטיין במוזיאון אסירי המחתרות – ירושלים (תמונה: ויקיפדיה).

הנידונים למוות הופרדו מיתר האסירים, אך למרות זאת  חברי המחתרת מצאו דרכים שונות לתקשר  עימם. הדרך הפשוטה והגלויה יותר היתה בצעקות. עם זאת, לעתים היו אפשרויות חד פעמיות שהיה ניתן לנצלן. לדוגמא, הנידונים למוות יצאו לחצר ולמקלחות בזמנים שונים מאלו של שאר האסירים, אולם פעם הצליחו שפילמן ואיש אצ"ל אליהו טמלר להיכנס לתא של אסירים פליליים שהיה לו חלון שפנה לחצר, וכך יכלו לדבר עם הנידונים למוות ששבו מהמקלחות. שפילמן שוחח עם דב גרונר ושאל לשלומו של ברזני. גרונר ענה לו שהוא בחור נהדר, מחונך היטב "ובכלל הוא 'ברזל'". לאחר זמן מה הופיע ברזני עצמו ושוחח עם שפילמן, המספר על כך בספרו, "אדם ולוחם": "משה ביקש למסור שלום לאחיו (הם היו חברי לח"י) ושינקמו את דמו. כמו כן ביקש למסור ד"ש לגאולה כהן, בצירוף 'נשיקות חמות' על בריחתה הדרמטית מבית החולים של בית-הסוהר. משה היה שקט ובמצב מרומם; קרא לנו שנהיה חזקים ושלא נדאג" (עמ' 155).

אולם היה דרוש גם ערוץ תקשורת חשאי יותר. בתחילה עשו זאת באמצעות סימון בספרים שנשלחו לנידונים למוות, אולם לאחר שהבריטים עלו על כך, עברו חברי המחתרת לתקשר באמצעות המזון שנשלח להם. האסירים כתבו מכתבים על נייר הטואלט הדק שהיה מחולק לאסירים, גלגלו את המכתב לגליל קטן ומהודק, עטפו אותו בגומי וקשרו אותו היטב. את הגליל היו דוחפים או לחתיכת בשר שהיתה במרק או לתוך גבעול של בננה. סימן מוסכם הודיע לאסירים מתי עליהם לחפש מכתב במזונם. את תשובותיהם שלחו הנידונים למוות בשאריות המזון. לאסירים פוליטיים לא הותר להביא את המזון לנידונים למוות, והאסירים הפליליים הם שעשו זאת. אולם במטבח עבדו אסירים פוליטיים והם אלו שהעבירו את המסרים.

שפילמן מספר בספרו על המכתבים שקיבלו מהשניים: "היינו מקבלים מהם פתקים זעירים מלאי אמונה בנצחון המלחמה, ותקווה, שבוודאי ינקמו את דמם. הם היו מעודדים אותנו ומברכים אותנו בחזק-ואמץ, בהכרה מלאה, ובהחלטה נחושה ללכת אל דרכם האחרונה בגבורה עילאית ובנפש שקטה" (עמ' 150-151).

ברזני ופיינשטיין החליטו להשיב מלחמה גם בכלא וביקשו מחבריהם האסורים שיסייעו להם ויעבירו להם שני רימוני יד – אחד שעימו יהרגו את הבריטים שינכחו בהוצאתם להורג ושני שבאמצעותו יתאבדו לאחר מכן – למות כשמשון ולהמית את האויב בעת מותם.

הרעיון לבצע פעולה מסוג "תמות נפשי עם פלישתים" כבר עלה בעבר בקרב אסירי לח"י ואצ"ל, כדי שהעולים לגרדום לא יאפשרו לבריטים לתלותם ויראו לעולם כי היהודים הם אדונים לגורלם. אליעזר בן-עמי ("יחזקאל") מספר: "אנחנו אנשי לח"י היינו נכונים להקריב את החיים וגם לשבת בבית הכלא לשנים ארוכות. לא אחת דיברנו על כך כאשר הועמדו חברי מחתרת למשפט צבאי… ידענו שעלולים להיגזר עליהם מיתה בתליה… תכננו דרכים ואפשרויות כיצד ניתן, בתוך צינוק התליה עצמו , לבצע עדיין פעולת מלחמה… כלומר: ידוע כי חבר מחתרת מסוים מועמד לתליה, ואז רצוי ל'קטוף' יחד עם המועמד לתליה את חייהם של מספר קלגסי אויב, מאלה שבאים ללוות את חברי המחתרת לביצוע פסק הדין… היה מתוכנן שרימון אחד הם זורקים על הקצינים הבכירים האלה, ואת השני הם לוקחים לעצמם ומתאבדים. הסיבות שהדבר לא נעשה עד כה, נבעו בעיקר מחוסר אמצעים –  איך להחדיר את חומר הנפץ לתוך צינוק התליה וכיצד להפעיל אותו בצורה כזאת שהוא יהיה יעיל".

ניסיון לקבל אישור לכך ממפקדי לח"י לא צלח, משום שמפקד ירושלים לא היה בעיר עקב העוצר. אנשי אצ"ל הצליחו להעביר את הבקשה לאישור המבצע ולבסוף התקבל האישור ממפקד אצ"ל שהחליט, לפי המדיניות שהיתה מקובלת אז במחתרת, להשאיר את ההחלטה בידי הלוחמים עצמם. בדרך לא דרך הועברו לאנשי לח"י בתא 18 200 גר' חומר נפץ פלסטי ובן-עמי, שלו היה ניסיון עשיר כחבלן במחלקת הטכנית של לח"י, החל בניסיונות להרכיב רימון יד ולהסתירו. לאחר מחשבה הוא החליט לנסות ולהרכיב רימון בתוך תפוז. לאחר מספר נסיונות, הוא הצליח לפרק ולהרכיב תפוז מחדש. הוא הציג לשפילמן מספר תפוזים וביקש שינחש מי מביניהם הוא התפוז המשוחזר. לאחר ששפילמן לא הצליח לזהותו, הוחלט שכך יבריחו את הרימונים אל ברזני ופיינשטיין. בן-עמי הכין את הרימונים – הוא רוקן שני תפוזים ונעץ לתוכם רסיסי מתכת שהובאו מהמסגרייה ושברי זכוכית. לאחר מכן הוא מילא את התפוזים בחומר נפץ והחדיר לתוך כל תפוז שני נפצים מחוברים עם שני פתילים בעלי ראש הצתה אחד. לאחר שסיים, הוא סגר את התפוזים בעזרת קיסמי עץ דקיקים שגילף מרגל שולחן, נועץ את הקיסמים פנימה בעזרת מסמר, כך שלא ייראו מבחוץ. לאחר שסיים, הביא אליעזר סודיט ("קבצן"), איש אצ"ל שעבד במטבח, סל עם תפוזים לתאו של בן עמי, שסידר בזהירות את תפוזי הנפץ בין התפוזים הרגילים. סודיט דאג לשלוח את הסל לברזני ופיינשטיין בזמן שבו בדיקת המזון נעשתה על ידי סוהר שאינו קפדן או חשדן. כדי שלא יתגלו הרימונים בחדריהם בזמן החיפושים השגרתיים, כשיצאו ברזני ופיינשטיין מתאם, הם הקפידו לקחת איתם את תפוזי הנפץ בכיסם, כצידה לדרך ואפילו לקחו עוד תפוז או שניים כהסוואה.

שחזור של תפוז הנפץ במוזיאון לח"י.

התוכנית היתה שכאשר יעמדו בתא הגרדום, מוקפים בסוהרים בריטיים, יפעילו רימון אחד על מנת להרוג כמה שיותר מהסובבים אותם ולאחר מכן יתאבדו בעזרת הרימון השני. אולם שעות ספורות לפני שעת ההוצאה להורג, בא הרב יעקב גולדמן, הרב של בתי הסוהר מטעם הוועד הלאומי, לנחם אותם. להפתעתו של גולדמן, ברזני ופיינשטיין ניחמו הם אותו. הם התבדחו ושוחחו עימו על עניינים שונים. גולדמן הזכיר להם את הרוגי המלכות לאורך הדורות, ציטט את הרמב"ם שכתב כי אשרי אדם שהשלים את ייעודו בעודו צעיר, ואמר שעליהם להתגאות כי מתים הם על קידוש השם. הם ביקשו מגולדמן שיבקש בשמם סליחה ממשפחותיהם על הצער הרב שהם גורמים להן, נתנו לו את התפילין שלהם וסוכריות שהיו להם, שיחלק לחבריהם בבית הסוהר. אולם לפני שעזב אותם, הבטיח להם גולדמן כי הוא ישוב אליהם בשעה שיועלו לגרדום.

גאולה כהן ("אילנה") מתארת את הסיטואציה: "הרב גולדמן רצה שברגעים האחרונים ההם ידפוק לב אוהב של ידיד ליד הלבבות הקרים, הזרים, של התליינים – אבל משה ומאיר נחרדו. הם רצו רק בלבבות זרים שידפקו סביבם ברגעים האחרונים, שהם ברגעיהם האחרונים ביקשו לפוצץ את הסובבים אותם ברימון שבידיהם" ("סיפורה של לוחמת", עמ' 303).

שוב ושוב ניסו להניא אותו מכך, אולם גולדמן התעקש ללוות אותם בדרכם האחרונה ולעמוד לצידם. מצד אחד, ברזני ופיינשטיין לא יכלו לגלות לו את הסיבה האמיתית לכך שהם אינם רוצים שיבוא להוצאה להורג, מחשש שינסה להניא אותם או לסכל את תוכניתם. מצד שני, ברור היה שאינם יכולים לפוצץ את הגרדום אם הוא יהיה שם. לבסוף, הם הפסיקו לנסות ולשכנע אותו. הם מסרו לו את רוב הסיגריות שהיו ברשותם וביקשו שיחלק אותן לחבריהם בכלא ואז שרו יחד את "התקווה" ואת "אדון עולם".

הם ביקשו מגולדמן שיודה לתומס גודווין, הסמל הבריטי ששמר עליהם, מכיוון שהוא בחור טוב ונהג איתם בהגינות. פיינשטיין אף כתב הקדשה בספר התנ"ך המאוייר שלו לגודווין ומסר לו את הספר זמן קצר לפני שהשניים פוצצו את עצמם.

ההקדשה שכתב פיינשטיין לסמל גודווין.

לבסוף, ביקשו ברזני ופיינשטיין מגודווין לעשן סיגריה אחרונה עם הרב. גודווין ניגש ונתן להם אש. מאוחר יותר יאמר גולדמן שהוא משער שעשו זאת כדי שתהיה להם אש על מנת להדליק את חומר הנפץ. גולדמן עזב אותם כשגודווין מלווה אותו ומתפלא באוזניו על עוז רוחם של ברזני ופיינשטיין, שגם בעומדם בצל הגרדום הם נמצאים במצב רוח מרומם.  

ברזני ופיינשטיין ויתרו על תוכניתם, אולם הם החליטו בכל זאת למנוע מהבריטים להוציא להורג יהודים בירושלים והעדיפו לשים קץ לחייהם בטרם יובלו לגרדום. בב' באייר תש"ז, באמצע הלילה שבין 21 ל־22 באפריל 1947, לאחר ששבו לתאם, ברזני ופיינשטיין התחבקו כשהרימונים צמודים בין חזותיהם. באמצעות סיגריה הם הציתו את אחד הרימונים, שהתפוצץ ופוצץ גם את הרימון הנוסף.

ידיעה ב"הבקר", 22 באפריל 1947.
ידיעה ב"הצפה", 22 באפריל 1947.

ברזני ופיינשטיין נקברו זה לצד זה בבית העלמין הישן בהר הזיתים, בחלקת "קדושי המאורעות". עקב העוצר שהוטל על ירושלים, רק מעטים השתתפו בלוויה – המשפחות הקרובות, ארוסתו של פיינשטיין, הרב אריה לוין וארבעה עיתונאים. על מצבתו של כל אחד מהם נכתב שהוא עלה "קרבן על מזבח האומה במותו מות גיבורים באביב נעוריו". לאחר קום המדינה ולאחר ששניהם הוכרו כחללי צה"ל, הוצבו על קברותיהם מצבות צה"ליות, והמצבות הישנות הובאו לחצר בית הסוהר המרכזי בירושלים, כיום מוזיאון אסירי המחתרות – ירושלים.

המצבות המקוריות בחצר מוזיאון אסירי המחתרות – ירושלים (תמונה: ד"ר אבישי טייכר)
קברותיהם של פיינשטיין וברזני בהר הזיתים בירושלים. מאחוריהם – קברותיהם של ראש הממשלה לשעבר, מנחם בגין ורעייתו עליזה, שביקשו להיקבר לידם.

לקריאה נוספת:

מחתרות במאסר / זאב גולן

התפוז שבער / גאולה כהן

אדם ולוחם / אנשל שפילמן

מודעת האבל שפרסמה לח"י לזכר פיינשטיין וברזני.