שני אליהו

לח"י היתה המחתרת הקטנה ביותר ומספר לוחמיה מוגבל, מה שהכתיב את דרכי הפעולה שלה. בחירתה בהתנקשויות ובחיסולים נבעה אומנם משיקולים פוליטיים או מבצעיים, אולם גם מכורח המציאות שהכתיבה פעולות פרטיזניות ולא התקפות של יחידות צבאיות מלאות.

לפי נתן ילין מור ("גרא"), חבר מרכז לח"י, יאיר חשב לראשונה על התוכנית להתנקש בחיי שר המדינה הבריטי לענייני המזרח התיכון שהוצב בקהיר בקיץ 1941 וסבר שהמעשה יהווה "לקח לעולם וליישוב העברי, כי לא נגד הממשל הבריטי בארץ-ישראל אנו לוחמים, אלא נגד בריטניה, שמרכזה בלונדון, אות ומופת לעמים המשועבדים, שהנה קמנו למרוד באימפריה האדירה ושלא נרתע עד אשר נשיג את עצמאותנו". התכנית נידונה במפקדה של יאיר ואושרה ב־18 בינואר 1942, שלושה שבועות לפני שנרצח. יצחק שמיר, לאחר שברח ממחנה המעצר מזרעה בספטמבר 1942, החליט להוציא את התוכנית שקבע יאיר אל הפועל, למרות שתהה כמה זמן יידרש עד שהמחתרת הקטנה תהיה מסוגלת לבצע משימה כה מורכבת.

בינואר 1944 מונה וולטר אדוארד גינס, הלורד מוין לשר המדינה לענייני המזרח התיכון, שמושבו בקהיר. הציבור היהודי ראה בו איש העוין את היהודים בכלל ואת הציונות בפרט. הוא הואשם בכך שהוא היה מעורב בהחלטות שהובילו לטביעתה של אוניית המעפילים "סטרומה" בפברואר 1942 ובמסגרת תפקידו כשר המדינה הוא נעל את שערי הארץ בפני אוניות מעפילים. מצד שני, יש הטוענים כי בשנה-שנתיים האחרונות לחייו שינה מוין את יחסו לציונות והחל לאמץ גישה שונה. אולם לא יחסו של מוין לציונות וליהודים היה מה שעמד מאחורי ההחלטה להתנקש בחייו, אלא העובדה שהוא היה הנציג הבריטי רם־הדרג ביותר במזרח התיכון. אליהו בית־צורי עצמו הצהיר במהלך משפטו כי "לא שקלנו אם לורד מוין הוא אדם טוב או רע. התחשבנו רק בכך שהוא היה איש המפתח של הממשל הבריטי במזרח התיכון וככזה היה אחראי למה שהתרחש בארץ ישראל". מלבד זאת, לח"י גם סברה שאם מותר להתנקש בחיי חיילים בריטים בארץ המבצעים את המדיניות האנטי־ציונית, על אחת כמה וכמה שמותר לפגוע בראש הבריטי הקובע את המדיניות וגם מבצעהּ.

בהתאם לכך הוקם בקהיר תא מחתרתי של חברי לח"י ששירתו בצבא הבריטי והוצבו במצרים, ולצידם פעלו יהודים מקומיים. שמיר הטיל את משימת ההתנקשות עצמה על אליהו חכים ("בני") ואליהו בית־צורי ("זבולון"), שנשלחו לקהיר, שם קיבלו תמיכה וסיוע מחברי התא המחתרתי. ההוראות שקיבלו חכים ובית-צורי היו לפגוע במוין, אולם לא באזרחים מצריים, משום שלח"י קיוותה לפתח יחסים טובים עם עמי ערב, שגם הם נאנקו תחת העול האימפריאליסטי הבריטי.

 

הם ביצעו סיורים מקדימים וב־6 בנובמבר 1944, המתינו שניהם ליד ביתו של מוין. בשעה 13:10 הוא שב הביתה ממשרדו במכונית. כאשר פנתה המכונית לכיוון כביש הכניסה, התקרבו אליה בריצה חכים ובית-צורי. בעוד בית-צורי מחפה על חברו, חכים תחב אקדח דרך חלון המכונית וירה במוין שלוש פעמים. נהגו של מוין, שניסה לעזור לו, נורה גם הוא ונהרג. מוין הוחש לבית חולים ונותח, אך הוא מת מאוחר יותר באותו יום. לאחר הירי, נמלטו חכים ובית־צורי מהמקום על אופניים. שלישו של מוין, קפטן יוז-אונסלו, החל לרדוף אחריהם. בשלב מסויים הצטרף למרדף שוטר מצרי רכוב על אופנוע שתפס לבסוף את חכים ובית-צורי, כשהאחרון נפצע במהלך חילופי היריות.  

מודעה שפורסמה בעיתון המצרי "אל אהראם" ב-8 בנובמבר 1944, בה מבקשת המשטרה מידע לגבי שני הנאשמים בהתנקשות.
תמונת חכים ובית־צורי לאחר מעצרם, כפי שהתפרסמה בעיתון מקומי.

משפטם של שני אליהו

מובלים לבית המשפט
רישום מאת דוש, המתאר את חכים ובית-צורי בזמן משפטם

טענותיהם בבית המשפט זכו להד בינלאומי ולכותרות בעיתוני העולם. אנשי לח"י הפיצו את נאומיהם בקרב הציבור הרחב, בייחוד בארצות הברית וכך קידמו את רעיונותיהם וגייסו תמיכה בלח"י. בנוסף, במצרים נערכו הפגנות תמיכה ואהדה בנאשמים, שכן המצרים, שגם בהם פיעפעו רגשות אנטי-בריטיים, הזדהו עם ההתנגדות לשלטון הבריטי. לפי ברנרד וסרשטיין, במאמרו "אור חדש על רצח הלורד מוין", "לח"י ראתה בכך הפגנה רבת עוצמה של השפעת 'תעמולה באמצעות מעשה' לחשיפת זהות האינטרסים הרדומה שהיתה קיימת, להנחתם, בין הלאומיות היהודית והערבית. כרוז בצרפתית, שפירסם לח"י ב- 1947, קבע: 'חובתו של העם היהודי כולו היא לתמוך בתביעותיה של מצרים לסלק את הצבא הבריטי מגבולה… כולנו יחד מהווים חזית אחת נגד האוייב המשותף, ומאחדת אותנו מטרה אחת… העם המצרי יבין זאת וישתכנע שהתחושות שחש כבר לפני 3 שנים היו נכונות: כלומר, שלא לשווא הרגו אליהו בית-צורי ואליהו חכים את הלורד מוין על אדמה מצרית, ולא לשווא עלו הם אל הגרדום בקהיר. אכן, בבצעם את הפעולה המלחמתית הזאת נגד אוייב עמם, הם גם ייצגו, אובייקטיבית, את רצונם של כל האנשים המדוכאים והמנוצלים בהוראת הממשלה הבריטית'".

תוך כשבוע מפתיחת המשפט נידונו השניים למיתה. ווינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה וידידו של מוין, התערב אישית ואיים על ממשלת מצרים בפגיעה ביחסים שבין המדינות אם לא יבוצע גזר דין המוות. ב-22 במרץ 1945, עלו חכים ובית־צורי לגרדום כשהם שרים את "התקווה". הם נטמנו בבית העלמין היהודי בקהיר.

"הארץ", 23 במרץ 1945
קברם המשותף של חכים ובית־צורי בקהיר.

30 שנה לאחר מכן, ב-25 ביוני 1975, ביוזמתו של חבר הכנסת יצחק שמיר ובמסגרת הסכם חילופי שבויים עם המצרים, הועלו גופותיהם של חכים ובית-צורי ארצה. ארונותיהם הוצבו בהיכל הגבורה במזיאון אסירי המחתרות – ירושלים, שם עבר לפני ארונותיהם קהל רב. למחרת הם נקברו בטקס צבאי בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל בהשתתפות קהל של אלפים.

העלאת גופותיהם של חכים ובית צורי ארצה במטוס חיל האוויר הישראלי, 25 ביוני 1975.
"מעריב", 26 ביוני 1977
משמר כבוד ליד ארונותיהם של חכים ובית־צורי במוזיאון אסירי המחתרות־ירושלים. עומדים: חברי לח"י יצחק שמיר ורות עמיקם.
קברותיהם של חכים ובית-צורי בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל בירושלים.

אזכרה ל"שני אליהו"

מדי שנה נערכת בהר הרצל אזכרה לחכים ובית-צורי, בהשתתפות בני משפחה, חברי לח"י ואוהדים.