גאולה כהן בורחת מהכלא

גאולה כהן ויוסף אבו גוש, שסייע לבריחתה מהכלא

גאולה כהן – "אילנה" הצטרפה ללח"י בסוף שנת 1943. בסתיו 1945 היא נבחרה לשמש כאחת הקרייניות של תחנת השידור המחתרית של לח"י. אחד השידורים, בפברואר 1946, הסתיים בפתאומיות, כשהמאזינים שמעו לפתע את כהן שואלת בתמהון "מה קרה?". מה שאירע היה שאנשי הבולשת הבריטית פרצו לדירה ממנה שידרו ועצרו, בשידור חי, את הקריינים ואנשי לח"י נוספים שהיו עימם. בתחילה היתה כהן עצורה ביפו ולאחר מכן הועברה לבית הסוהר לנשים בבית לחם. היא ניסתה להימלט משם, אך הניסיון נכשל והסתיים בפציעתה. היא לא ויתרה והחליטה להתחלות ולקוות שתועבר לבית החולים הממשלתי בירושלים, משם קיוותה שתוכל להימלט. במהלך ניסיונות ההתחלות, היא חלתה באמת בדלקת ריאות והועברה לבית החולים. סוהרת ושני שוטרים חמושים שמרו עליה ללא הפסק וכל יהודי שנכנס למחלקה היה צריך להזדהות ולעבור חיפוש. מבקרים ערבים, לעומת זאת, יכלו להיכנס ולצאת באין מפריע. חברי לח"י החליטו לנצל עובדה זו ולנסות ולהבריח את כהן מבית החולים בעזרת מידע שהתקבל מאחות בבית החולים הממשלתי שתמכה בלח"י.

 

בית הסוהר לנשים בבית לחם

מי שעמד מאחורי התכנית היו יצחק חסון – "לוט", שהיה אחראי המודיעין של לח"י בירושלים וראובן "רומק" גרינברג – "אלחנן", שהודות לקשריו הטובים עם אנשי אבו גוש, גייס חלק מהם ללח"י. לפי התוכנית נקבע כי יוסף אבו גוש ורבקה חזמה, בחורה יהודיה מכרם התימנים בתל אביב, יתחזו לזוג ערבי נשוי. אבו גוש כבר סייע רבות ללח"י – הוא עזר ברכישת נשק, אכסן בביתו פצועי לח"י ומסר ידיעות למחלקת המודיעין של לח"י. בזכותו גם התגייסו חלק מצעירי כפרו ללח"י. הוא לא היסס לסייע לאנשי לח"י להבריח את כהן.

ב-13 באפריל 1947 הגיע ה"זוג הנשוי" לבית החולים הממשלתי, מעמידים פנים שבאו לבקר קשישה ערביה חולה אנושה ומחוסרת הכרה שהיתה מאושפזת יחד עם כהן. במהלך הביקור, נכנסה חזמה לחדר האמבטיה, שם החביאה, מאחורי דוד המים, חבילה ובה בגדים של אישה ערביה, כולל רעלה. כהן, שעקבה בדריכות אחרי תנועותיה של ה"ערביה", ביקשה, לאחר שחזמה שבה ל"בעלה", להתקלח. בהתאם להוראות, אחד השוטרים ליווה אותה והמתין לה במסדרון מחוץ לחדר האמבטיה.

אבו גוש וחזמה יצאו אף הם למסדרון ולאחר מספר דקות, כאשר הניחו שכהן כבר הספיקה להחליף את בגדיה, שני צעירים ערבים, דודניו של אבו גוש, החלו להתקוטט זה עם זה במסדרון. התגרה משכה אליה את תשומת הלב הכללית, כולל של השוטרים והסוהרת. אחד השוטרים ניסה להרגיע את המצב וספג גם הוא מהלומות משני המתקוטטים. חזמה, שהיתה אף היא בקהל שמסביב לתגרה, קראה לפתע בקול רם "יא ממה, יא ממה", ובכך נתנה את האות לכהן שהדרך פנויה והיא יכולה לצאת מחדר האמבטיה ולחמוק החוצה, וכך עשתה. היא יצאה מבית החולים ונכנסה למונית שהמתינה לה והביאה אותה לביתו של חבר לח"י, שם הסתתרה. לאחר מספר ימים, הובאה אליה ספרית מתל אביב, שצבעה את שערותיה לבלונד. להשלמת ההסוואה, היא אופרה בכבדות והחלה לחבוש משקפיים, על מנת לשנות עוד יותר את מראיה. כך הצטלמה לתמונת פספורט, ששולבה בתעודת זהות חדשה ומזוייפת שסופקה לה על ידי אנשי לח"י.

המשקיף, 14 באפריל 1947
הארץ, 15 באפריל 1947

חמישה ימים לאחר בריחתה, היא נסעה במונית לרעננה, טבעת נישואין על ידה ועל ברכיה תינוק בן שנה, שאמו נוסעת גם היא במונית. בתעודת הזהות החדשה שלה כתוב שהיא נשואה ואם לבן. גם "בעלה" נוסע במונית, להשלמת ההסוואה. המונית מורידה אותה ליד בית אוהדים ברעננה, שם תסתתר לתקופת מה עד שתחלים לחלוטין.  

שני דודניו של אבו גוש נאסרו בשל הפרת הסדר במקום ציבורי. אולם לאחר שהתגלתה הבריחה חשדו הבריטים שהיו מעורבים בעניין, חקרו ועינו אותם קשות, אך הם סירבו להודות שהיה להם קשר לבריחתה של כהן. אבו גוש הצליח לחמוק מבית החולים, אולם לאחר מספר שבועות נתפס גם הוא ועונה במשך חודשים ארוכים. גם הוא לא גילה דבר.

כהן שבה לפעילותה המחתרתית ולאחר שלח"י השיגה משדר חדש, שבה לקריין את שידורי המחתרת. היא ואבו גוש נשארו בקשר. בספרה, סיפורה של לוחמת, היא כותבת כי "עוד היום בפוגשי ביוסף אבו גוש ובמרעיו אינני יכולה להסתכל הישר בעיניהם בלי שאחוש שאני חייבת להם חוב אישי, תחושה שמעולם לא הייתי חשה בה לו היו סובלים בשלי אנשי לח"י משלנו" (עמ' 298). מאוחר יותר, כתבה בספרה אין לי כוח להיות עייפה כי "מאז שיוסף הלך לעולמו, כל ביקור שלי בכפר אבו גוש, כפר שהפך לחלק משמעותי מנוף חיי, מוקדש לפגישה עם תאבת, בנו של יוסף, שהוא כבן משפחה לי" (עמ' 39).

אנשי לח"י מבקרים באבו גוש. גרינברג ואבו גוש מחזיקים ידיים וכהן יושבת ביניהם