תינוקות המחתרת

חיי המחתרת משמעם היה ויתורים כואבים על דברים רבים שנראו מובנים מאליהם לרוב בני האדם. באופן טבעי היו זוגות שנוצרו בין חברי המחתרת אולם רק מעטים נישאו בימי המחתרת – רוב הזוגות נישאו לאחר קום המדינה. הבאת ילדים לעולם גם היא נתפסה כמשהו שיש להמתין עימו, שכן התפיסה היתה שחיי המחתרת תובעים מסירות מוחלטת ולא משאירים מקום להקמת משפחה. אולם היו מעט זוגות שלמרות הקשיים של החיים במחתרת והמציאות הקשה של מרדפים ומאסרים, הביאו ילדים לעולם.  יאיר עצמו, בתחילה נפרד מרוני והודיע לה שהוא מוסר את כל כולו למחתרת ויודע כי פעילותו המחתרתית עלולה להביא למאסרו או אפילו למותו ואי לכך לא יוכל לקשור את עצמו איתה. גם לאחר ששינה את דעתו והציע לרוני להינשא לו, אמר לה שתיאלץ לוותר על ילדים. היא סיפרה כי רק כאשר יאיר חש כי הבריטים סוגרים עליו וכי ימיו ספורים, הוא אמר לה שהיה רוצה שיהיה לה ילד למזכרת ממנו, והיא הבינה שתלד ילד ללא אב.

חרות

טובה ("תחיה") ומשה ("אריה", "אלון") סבוראי נישאו ב-1938, עוד בהיותם באצ"ל. בתם, חרות, נולדה בקייץ 1939. בתחילה המשיכו לגור בקריית מוצקין, אולם לאחר מספר שבועות עברו לחיפה, שם גרו עם אמה ושני אחיה של טובה, טוביה ודוד (שהיה אף הוא בלח"י). בשלב מסויים עברו לגור בתל אביב ואחרי הפילוג הלכו אחרי יאיר והצטרפו למחתרת החדשה שהקים. משה נעצר במאי 1941 וברח מהכלא כעבור חצי שנה, ובזמן הזה טובה וחרות שבו לחיפה, כשהסבתא והדודים מסייעים ועוזרים לטפל בילדה. לאחר בריחתו של משה, שבו שלושתם לחיות כמשפחה, כשעברו לגור ברחוב מזרחי ב' שבשכונת פלורנטין. בתחילת ינואר 1942 הגיע יאיר לביתם והסתתר בו במשך מספר שבועות. בתחילה חרות לא גרה עימם, אולם לאחר מכן היא הצטרפה אליהם. טובה כותבת כי "בבואה אלינו התמלא הבית חיים. יאיר הפסיק מדי פעם את כתיבתו ליד השולחן וקם לשחק איתה. הוא נשא אותה על כתפיו… שיחקו מחבואים. גם משה לא טמן ידו בצלחת, הרי חלפה כבר חצי שנה מאז ראה אותם. באותם הימים חרותה היתה הילדה המאושרת בעולם. אני האמנתי שיאיר יעבור בקרוב לחדרו 'המובטח' והילדה תישאר איתנו כפי שהיתה לפני כן" ("ויהי בימי השלטון הבריטי", עמ' 11). אולם בינואר 1942 חלתה חרות ומכיוון שבדירתם הקטנה לא היתה הסקה, היא נשלחה לחיפה, לאמה של טובה, על מנת שתחלים שם.

חרות סבוראי. תמונה: "מאצ"ל ללח"י", משה וטובה סבוראי

ב-27 בינואר 1942, משה נתפס ונפצע על ידי הבריטים. יאיר וטובה נותרו שניהם בדירה הקטנה, עד שב-12 בפברואר 1942 נרצח יאיר בדירתם של הסבוראים וטובה נשלחה לבית הסוהר בבית לחם. חרות נשארה אצל אמה של טובה, והדודים סייעו לה לטפל בילדה, עד שנעצרו גם הם. טובה היתה עצורה במשך ארבע וחצי שנים, עד ששוחררה מסיבות רפואיות.

טובה כתבה על תחושותיה בזמן המעצר: "אני פה לבדי, בלי הילדה שלי… הגעגועים אליה היו מכאיבים מאוד. היא חסרה לי מאוד, הקטנטונת שלי. בלית ברירה התגברתי על הגעגועים והכאב, קיוויתי וציפיתי לימים טובים שיבואו עת אחזיק את ילדתי בזרועותי… ואחזיר לה את אשר נמנע ממנה שנים בהיותי סגורה ורחוקה ממנה" ("ויהי בימי השלטון הבריטי", עמ' 11-12). בפברואר 1948 ברח משה מבית הסוהר בירושלים והוא וחרות נפגשו לבדם בתל אביב.

חרות סבוראי. תמונה: "מאצ"ל ללח"י", משה וטובה סבוראי

יאיר

שריקה לוי, שעלתה לארץ מבולגריה והצטרפה ללח"י, הפכה להיות המקשרת של יצחק שמיר, בין השאר משום שהיתה לא מוכרת בארץ. שמיר כותב עליה, בספרו "סיכומו של דבר": "הכרתיה כצעירה נאה, נבונה ותוססת, חברת בית"ר… היא התאימה בצורה אידיאלית לתפקיד המקשרת, בהיותה חדשה בארץ ובלתי-מוכרת לשום אדם… בתוך זמן לא רב נקשרה בינינו אהבה. איש לא חלם על נישואים במחתרת; חברינו נישאו לפני כן או דחו את הטקס… מי העלה על הדעת העמדת חופה מתחת למעטה הסודיות הכבד? אבל חברינו בירושלים לחצו עלינו לשבור את השגרה הזאת ואפילו מצאו את הרב האידיאלי לארגון הטקס. היה זה הרב אריה לוין… הוא ושני אנשי לח"י ועוד שבעה גברים שנאספו ברחוב, היוו את המניין ליד חופתנו. הטקס עבר בשלום, אף על פי שהעיר שרצה באותו יום בלשים לרוב" (עמ' 65-66).

אולם נישואים הם דבר אחד והקמת משפחה היא עניין שונה לחלוטין. "תינוק במחתרת? עד מתי יימשך המאבק? חשבתי שיעברו שנים, בעצם כל חיי, קודם שהבריטים יסתלקו מארץ ישראל והמדינה היהודית תהיה למציאות. אבל במקביל חשבתי שעלינו לחיות את חיינו בצורה מלאה ככל האפשר… וכי מוטל עלינו להציב דוגמא לכל חברינו, להראות להם שאפשר להינשא במחתרת ולהקים משפחה, ולהמשיך תוך כדי כך במאבק" ("סיכומו של דבר", עמ' 66). שמיר לא היה יכול להתלוות לרעייתו בזמן הלידה, באוגוסט 1945 ובמקומו הצטרף אליה בעל פיקטיבי, שידאג לה בזמן אישפוזה. לבן שנולד הם קראו יאיר והאב הטרי נאלץ להיעדר גם מברית המילה של בכורו. שמיר כותב על כך כי "לעת היוולדו… חשתי שתרמתי משהו לא רק לאושר הפרטי של שולמית ושלי, אלא גם ללח"י. ואכן, אחר כך נולדו במשפחת לח"י תינוקות נוספים, שנתנו תוקף לאמונה בעתיד ולתקווה בהווה" ("סיכומו של דבר", עמ' 66-67).

כעבור כשמונה חודשים, נעצר שמיר ונשלח למעצר באפריקה. במכתבים ששלח משם לשולמית, הוא מזכיר רבות את בנו, שולח לו חיבוקים ונשיקות, מבקש עדכונים לגביו, מבקש שתשלח לו את תמונותיו של הבן.

שולמית ויאיר שמיר. תמונה: "סיכומו של דבר", יצחק שמיר

"יקירתי! נותקתי מכל היקר לי, לפעמים זה כואב ומציק, אך לפעמים הרי זה משמש מקור שמחה ועידוד: הנה אני כאן כבול ומשותק, אך חלק גדול מחיי, מנפשי, מהוויתי ממשיך לחיות, לגדול אי שם בחוץ… רק בחלקי אני במאסר. מה שהקמתי, מה שיצרתי – קיים וחי וגדל. בני… ועכשיו גשי לבן, חבקיהו ונשקיהו בשם אבא בניכר – הגידי לו שאבא שלו אוהב אותו מאוד מאוד ותולה בו תקוות גדולות… לעתים קרובות אני משתדל להעלות לפני את דמותו, איך הוא הולך ועומד ומחייך ומוציא את ההברות הראשונות. אני מאמץ את דמיוני כדי לראותו בגידולו… נשקי לבן והגידי לו שיגדל ויתחזק כי בני הוא והאמיני בעתיד כי לנו הוא, לך, לבן, לי ולכולנו" ("מכתבים לשולמית", עמ' 12-13, 17, 23).

שולמית נותרה בתל אביב והמשיכה בפעילותה המחתרתית. לאחר שהוריה עלו ארצה, היא ויאיר הקטן עברו לגור עימם. אולם כשנסעה לירושלים עם חברה, היא זוהתה, נתפסה על ידי הבריטים והושמה במעצר. היא פתחה בשביתת רעב בתביעה לשחררה או להביא אליה, לבית הסוהר, את בנה. היא הפסיקה את שביתת הרעב לאחר 11 יום, רק אחרי התערבותו של הרב אריה לוין ולאחר ששלטונות הכלא הבהירו לה שבקשותיה לא ייענו.

הצופה, 23 בספטמבר 1947

היא שוחררה ב-1 במאי 1948. במשך תקופת מעצרה, שהה יאיר הקטן אצל חברים מלח"י, משום שהוריה התקשו לדבר איתו בעברית. הוא היה כבן שלוש כששוחררה, ולא הכיר אותה. גם את אביו, ששב ארצה בסוף אותו, הוא לא הכיר, אך למרות קשיי ההסתגלות, המשפחה הקטנה התאחדה שוב ולאחר זמן מה נולדה בתם, גלעדה.

יצחק ויאיר שמיר. תמונה: "סיכומו של דבר", יצחק שמיר

אוריאלה

חנה ערמוני ("שרה") וחיים אפלבוים ("אלימלך") נישאו בפברואר 1946. שניהם השתתפו בפעולת בתי המלאכה, חיים נתפס ואילו חנה הצליחה להימלט בשלום. מאוחר יותר, היא גילתה שהיא בהריון. במכתביו מהכלא, חיים כותב לחנה "בימי שבתי בצינוק התליה, היה לי הריונך מקור שמחה ועצב. שמחה – כי הן זה באמת המשך הקיום. וגם ידעתי עד כמה שמחה את על כך, בימי היותך בודדה. עצב – על כי את נושאת הנך בעצמך, כי עליך בעצמך יהיה לשאת בגידולו ובחינוכו… מה רוצה אני לשאת יחד אתך בעול ובאחריות, לא רק ברגש… "איני יכול להשתחרר מרגש כאב וצער – על כי לא אראה בהיוולד ילדי. אולם אין דבר. גם על זאת נתגבר. אח! מה רציתי לראותו בלידתו. אולם מקווים אנו כי יבואו עוד ימי אושר. ימי שילומים לסבל… מצפה אני לאותה ידיעה משמחת על הולדת ילדנו" ("ובכל מאודם", עמ' 89, 94-95)

בתם, אוריאלה, נולדה ב-20 במרץ 1947 בבית החולים הדסה בתל אביב. חנה מעידה כי "לא רציתי להגיד שבעלי נמצא בבית הסוהר. זה היה נראה מוזר שאשה צעירה שוכבת בבית חולים, כל הבעלים באים לבקר, ואותי – באה כל המשפחה, אבל בעלי לא בא. אז אמרתי שהוא עובד מחוץ לעיר. בזמן הביקורים באו כמה וכמה חברים לבקר אותי… כשהביקורים תמו שאלו אותי: 'מי היה בעלך? זה, או זה?' אמרתי: 'כן, ההוא', שלא אצטרך לתת הסברים נוספים על היעדר בעלי ושלא יעמדו על המצב האמיתי… כשהיא נולדה זה היה מאורע יחיד במינו, כי היינו אנשי מחתרת מהגברדיה הצעירה, כפי שהיינו אז, היינו…  הראשונים שקמנו ונישאנו וגם היה לנו ילד, אז החברים בבית הסוהר השתתפו בכל המהלך. עד שהיא נולדה, היה לנו הסכם שכשהיא תיוולד, אנחנו נפרסם בעיתון, אותו עיתון שקיבלו בכלא… מודעה: 'שרה ואלימלך חובקים בן (או בת)'. אולם כמה ימים הם לא קיבלו את העיתון וזאת היתה התקופה שהייתי צריכה ללדת. החברים בכלא החליטו שוודאי הלידה התרחשה, כך שהיתה זו סיבה לחגוג את האבהות של חיים. הם השיגו בדרך כלשהי משקאות ועשו מסיבה. אלא שהמסיבה הזו נחוגה לפני שאוריאלה נולדה. אחרי שהיא נולדה, והכל היה וודאי, הם עשו לה ספר זכרונות קטן עם חריטה יפה מעץ זית, וכל חבר כתב הקדשה."

הארץ, 21 במרץ 1947

"בת נולדה לנו… מה שמחתי לידיעה זו. אין קץ לאושרי שאשרתיני בו… תפילה אני לאלוהים כי תהא דומה לך בטבעה ובאופיה… מה רוצה אני לדעת כיצד הרגשת בהריונך ובלידתך… כיצד עברה הלידה?… וכיצד נראית בתנו?… כתבי לי הכל אודותיה… מה רוצה הייתי לקבל ממנה תמונה בהזדמנות הראשונה. אמרי לה שתצטלם – כי אביה רוצה להכירה" ("ובכל מאודם", עמ' 99).

ששה שבועות לאחר מכן, ב-4 במאי 1947, נפל חיים בפריצה מכלא עכו. חנה המשיכה בפעילותה המחתרתית והיא מספרת שהתלבטה לא אחת, בנטלה סיכונים, מה יהיה גורלה אם תתייתם גם מאמה. כחודשיים לאחר הלידה, עברו השתיים לחיפה, שם היתה חנה אחראית על מחלקת הנוער וכן קיימה קשרים עם אוהדים. היא עברה לגור בביתם של חברי לח"י, רחל ויצחק ("בצלאלי") בן משה, שגם להם היה תינוק. יצחק היה עצור באותה עת בקניה, כך שהיה מקום פנוי בדירה ורחל אף סייעה לחנה לטפל באוריאלה וכך אפשרה לה להתמסר לעבודת המחתרת במלוא הקצב. מאוחר יותר עברו השתיים לירושלים, שם ריכזה חנה את מחלקת הנוער והיתה אחראית, בין השאר, להפצת חומרי ההסברה, להדבקת הכרוזים ולהכשרה אידיאולוגית. היא נאלצה למצוא סידורים אחרים לבתה ולהשאיר אותה בטיפולם של אחרים, אבל השתדלה להשאיר אותה קרובה אליה, כדי שיוכלו להיפגש.

חנה ואוריאלה עם חברי לח"י חיים אחישר ויוסף רשלבך