הקבוצה הפולנית

"הקבוצה הפולנית" היה כינוי שנתנו חברי לח"י לקבוצה של כ־40 בחורים ובחורות, רובם חברי בית"ר מפולין, שהצליחו להימלט משם לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה בשלהי 1939 ולאחר קשיים ועיכובים רבים, הגיעו ארצה. יצחק שמיר – "מיכאל", בדברים שנשא לזכרו של אנשל שפילמן – "אריה", תיאר את הקבוצה הפולנית כ:

"קבוצת חברים, נאמנים ומופלאים… בטרם הספיקו לנשום מאוויר הארץ, אליה כה השתוקקו, התגייסו מייד לשורות המחתרת של יאיר, המחתרת שהיתה בימים ההם, העמוקה ביותר, הסובלת ביותר והנרדפת ביותר. היו אלה ימים קשים מאוד, ימי בדידות איומה, ימים ולילות בהם ליווה את הלוחמים צל המוות האורב ומאיים. הקבוצה הזאת שהצטרפה אלינו, בעיתות המצוקה, היתה לנו, זוכרני, קרן אור מעודדת ומחזקת. את הקבוצה… אפיינו בתקופה ההיא מסירות מוחלטת שלא ידעה גבולות, נחרצות עזה לעשות ולבצע ויהי מה; נכונות ללא סייג לכל משימה ותהיה מסוכנת וקשה ככל שתהיה; אי רתיעה עד הסוף, ומעל הכל ההכרה העמוקה והאמונה הכובשת את כל כולו של המאמין – ברעיון ובמטרה, שככל שירבו המכשולים, הרעיונות יוגשמו והמטרה תושג. ותכונות אלה הפכו עד מהרה לתוכן הממשי של כל ימיהם ולילותיהם" (אדם ולוחם, עמ' 280). 

 רוב חברי הקבוצה הצליחו להימלט לליטא לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה. כמוהם היו יהודים רבים שברחו מפולין לליטא ומצאו מקלט זמני בבירתה, וילנה. היו ביניהם פעילים של התנועות הפוליטיות היהודיות וחברי תנועות הנוער, כולל כ-600 חברי בית"ר. הדי המחלוקת בין אברהם שטרן – "יאיר" ותומכיו ובין דוד רזיאל וזאב ז'בוטינסקי הגיעו גם לוילנה, וחלק מחברי בית"ר שם שתמכו בעמדתו של יאיר החלו להתאמן בשימוש בנשק תחת פיקודו של אברהם אמפר – "חרותי", שהיה מפקד בית"ר בלודמיר וממקורביו של יאיר.

ליל הסדר בפנימיית הפליטים הבית"רים בווילנה, 1940.

חברי הקבוצה הצליחו להשיג בווילנה מסמכים בריטיים מזוייפים שהודפסו לכאורה על ידי השגרירות הבריטית בליטא. חלק מחברי הקבוצה הגיעו ארצה דרך סוריה ולבנון. נתן ילין-מור – "גרא" ורעייתו פרידה – "אביבה", לדוגמא, שהו בווילנה כשנה, עד שקיבלו היתר יציאה מהשלטונות הסובייטים. הם יצאו לקובנה, עברו לרוסיה, משם הגיעו לאיסטנבול ומשם, דרך סוריה ולבנון, הגיעו ארצה בינואר 1941. עם הגיעם ארצה, נפגש ילין-מור עם יאיר והוא ופרידה הצטרפו ללח"י. אחרים, דוגמת יעקב בן טוב – "זאב הקולחוזניק" , הצליחו להגיע לארץ כמגוייסים בצבא אנדרס הפולני ולאחר מכן עזבו את הפולנים והצטרפו למחתרת.

אחד מהסרטיפיקטים המזוייפים שהודפסו עבור חברי הקבוצה הפולנית, כביכול על ידי השגרירות הבריטית בליטא.
נתן ופרידה ילין-מור באיסטנבול, בדרכם לארץ.

רוב חברי הקבוצה יצאו לרוסיה והגיעו לבסוף לנמל מרסין שבטורקיה, שם שהו במשך זמן רב, מכיוון שהשלטונות הבריטיים בארץ הכבידו וחשדו במי שהגיע משטחי ברית המועצות. אף על פי כן, חלק מהקבוצה התחיל להתקדם, בקבוצות קטנות או כיחידים, על פי רוב דרך היבשה, לסוריה, ללבנון ומשם הגיעו ארצה דרך ראש הנקרה.

יעקב בנאי – "מזל", מתאר את התקופה הזו בספרו, חיילים אלמונים: "ישיבתי במרסין נמשכת שמונה חודשים… יושב עימנו זמן מה ד"ר שייב, שאף הוא עושה את דרכו דרך מרסין והוא מטבע ברייתו אינו יכול להימנע מהרצאות והרבצת תורה… ואף על פי כן, צעירים אנו מדי ורב מדי המרץ שנצטבר בנו וחזקים מדי הכיסופים להיות בארץ בחלומות ולהגשים את חלום המלחמה לשחרורה, עליה חונכנו, אליה שאפנו… גם פסח אנו חוגגים כאן. "ולשנה הבאה בירושלים" מהדהד כאן חזק מאוד ומשכנע מאוד" (עמ' 56).

באחד הימים מגיע למרסין רב החובל אברהם בלס, שנשלח על ידי יאיר. הפילוג מהאצ"ל כבר היה ידוע לחלק מראשי בית"ר, כמו גם לילין-מור ואמפר, והרצאותיו של שייב במרסין כבר הדהדו  את רעיונותיו של יאיר, אך שלושים הצעירים שבמרסין שמעו על הפילוג מבלס בפעם הראשונה. בלס סיפר להם על הסיבות להקמת לח"י והסביר להם בפרוטרוט את עקרונותיו של ארגון המחתרת החדש.

בנאי מתאר את תגובתם הראשונית: "לפי שעה השפיעה עלינו הידיעה השפעה עגומה… לאחר ששמענו מפי שליח מיוחד על גורמי הפילוג ועל קווי היסוד של יאיר כפי שהוסברו לנו מתוך י"ח עיקרי התחייה שבלס הביאם עמו והקריאם לנו, מצאנו כולנו, כל אנשי הארגון מפולין שישבנו במרסין, שדרכו של יאיר היא הנכונה" (חיילים אלמונים, עמ' 57). כך, חברי הקבוצה, שהיו שותפים לדעותיו של יאיר, החליטו להצטרף ללח"י. הם נאלצו להמתין במרסין עד אשר סידרו עבורם סרטיפיקטים ולאחר מכן הפליגו ארצה. עם הגיעם ארצה, הם הועברו למחנה המעצר בעתלית, למרות שהיו בידיהם סרטיפיקטים, אך שוחררו ממנו לבסוף.

מברק מאת יוסף קלרמן, המודיע לאנשל שפילמן במרסין כי השיג סרטיפיקטים לעלייתם של שפילמן עצמו וכן של שלמה סקולסקי, יעקב בנאי ואשתו הפיקטיבית, בתיה גלוברמן, ואריה בויקו ואשתו הפיקטיבית, חיסיה שפירא.

רחל אבנון – "כרמלה" מתארת את המצב בארץ בטרם הגעתם של חברי הקבוצה: "בשל גל המאסרים וההלשנות, מצב הרוח בין החברים היה בכי רע. גם השורות הידלדלו. ואז, כבדרך נס, הגיעה תגבורת למחתרת בדמותה של חבורת צעירים – "הקבוצה הפולנית" קראו להם. הם ברחו מן התופת בפולין והגיעו לארץ בדרך לא דרך… דרך וילנה, מוסקבה וטורקיה" (עליהן לא כתבו, עמ' 255-256).

מכיוון שהיו כולם בלתי ידועים למשטרה, חברי הקבוצה הפולנית יכלו לפעול בחופשיות והיו מקור כוח אדם חשוב למחתרת הצעירה. כמה מהם השתלבו מייד בפעילות המחתרתית, אך רובם, על פי החלטתו של יאיר, התפזרו ברחבי הארץ ונותרו רדומים, כ"רזרבה" עתידית למחתרת, בהמתנה לשעת הכושר או לשעת הצורך. בהמשך, לאחר רצח יאיר, כאשר רבים מחברי המחתרת ייהרגו או ייאסרו, יהיה לחברי הקבוצה הפולנית תפקיד חשוב בשיקומה של לח"י.

חלק מחברי הקבוצה הפולנית