אליאב רבקה לבית ליפינר – נמרודה

עריכה : שרגא לביא - "שלמה"   
רבקה אליאב מספרת על קורותיה

רבקה נולדה בחיפה ביום 9 בספטמבר 1930 . הוריה, שושנה וחיים ליפינר, עלו לארץ מפולין בראשית שנות העשרים. אביה היה חדור רעיונות חלוציים. לרבקה היה עוד אח. מצבה הכלכלי של המשפחה היה קשה. התחנכה בתל-אביב בבית-ספר יבנה ולאחר מכן בתיכון חדש ובתיכון עירוני.

בשנת 1946, לאחר תקופה קצרה של חברות בתנועת הצופים, הצטרפה לתנועת המחתרת של לוחמי חרות ישראל. בשנת 1947- נאסרה ברעננה, כאשר השתתפה בקורס לנשק מטעם המחתרת, תקפו חילי הצבא הבריטי את משתתפי הקורס והרגו חמישה ממשתתפיו ואת אלה שנשארו בחיים אסרו. רבקה ששרדה, הועמדה לדין בפני בית-משפט צבאי בריטי ונדונה למאסר עולם.

כעבור ששה חדשים ממאסרה, עם קום המדינה, שוחררה, ומיד התגייסה לצה"ל, בו שרתה כחובשת בגדוד 21 , חטיבת כרמלי.

חברים מספרים

 

רבקה אליאב נמרודה מספרת על ילדי רעננה - היה נוער

     היו דברים שמילאו תפקיד חשוב בחיי מבלי שקלטתי אותם בזמן שקרו. נערה שפגשתי, שבועה שנשבעתי בימי נעוריי שינו את חיי.

     באחד מימי הקיץ של החופש הגדול שבין החמישית לשישית שמעתי דפיקה בדלת. במסגרת הדלת כמו בתמונה ממוסגרת עמדה נערה זקופה ונאה, פנים חטובים שסביבם שיער חום קצר ומסולסל לבושה בחצאית, חולצה וסנדלים הושיטה לי יד ואמרה "אריאלה" בהדגשת הריש וביקשה לשוחח תוך כדי הליכה ברחוב. נפעמתי. הרושם היה חזק ומיוחד.

     בדיבור מהוקצע ושקול אמרה שהיא באה לגייס אותי לתנועת המחתרת של לוחמי חרות ישראל (לח"י). הדבר נפל עלי כרעם ביום בהיר חלק גדול מקרב הישוב העברי בארץ היו נגד הטרור. גם במשפחתי. הייתי כבת 16, עברה שנה מאז התייתמתי מאם, עולמי חרב עלי. נושאת בלב אבל ויגון, חרדת קיום ומצוקת פרנסה של אב ואח בוגר, טרם הכרתי את האיבה ושנאת החינם של האחר.

     שוחחנו תוך כדי הליכה, שוטטנו ברחובות שקטים ונטושים, התווכחנו. קשה היה לי לקבל את האידיאולוגיה של ה"פורשים" (כך כונו בפיהם של אלה בקרב הישוב שהתנגדו לפעילותם של לוחמי המחתרות לח"י ואצ"ל). זה היה כמעט בלתי אפשרי להשתכנע שהרוב, כמעט כולם טועים והמיעוט אלה ש"תוקעים סכין בגב הישוב" הם הצודקים.

     עם רדת הלילה עברנו בככרות מוארות, קרנות רחוב, לפעמים ישבנו על ספסל בשדרה או נעצרנו לאור פנסי מכונית חולפת שהאירה בהבזק את פניה הקורנות. דברנו ודברנו והיתה לה המון סבלנות הייתי מהופנטת אבל היתה בי התנגדות בלתי נשלטת. לא יכולתי לקבל סתם כך את דבריה. סרבתי. הבלתי נודע הפחיד אותי ואיים עליי וגם משך אותי. אמרתי לה לא בבטחון מזויף. נפרדנו ומאותו רגע התחיל הסוד הזה לכרסם אותי יום ולילה. להתגייס ללח"י זה להמית אסון על משפחתי, אבל החיידק החל להרעיל את דמי. קראתי כרוזים ושאלתי שאלות ישירות. לא קיבלתי תשובות לאף שאלה, היו תשובות מתחמקות. לפעמים ענו לי בארשת מוסווה של חשדנות וגם בעוינות.

     אבל המצפון, המצפון החל לנגוס בי נגיסות הגונות. האם זה הוגן ש"הם" יעשו את העבודה השחורה ואני אישן לי בשקט? היה קשה, אבל החלטתי. נאבקתי בעצמי וקבלתי החלטה. החלטתי להתגייס ללח"י, אבל איך יוצרים קשר, איפה אמצא את אריאלה? נזכרתי שבאחת הפעמים נתקלנו בנערה שזיהתה את אריאלה איתה בסמינר. הפכתי לבלשית סמויה, חקרתי וגיליתי פרטים. בתואנת שווא התייצבתי אצל המזכירה בסמינר וגיליתי את מקום עבודתה. מיהרתי לגן-הילדים ברחוב רמח"ל שבו עבדה. עמדתי על המדרכה והסתכלתי בחלון ופתאום פניה הקורנות האירו את החלל. היא יצאה וחיבקה אותי ללא מילים.

     כך הגעתי ללח"י.     

     כבר הכרתי מדריך וחמישה חניכים, אך היינו אלמונים. כל אחד שונה ברקע ובמוצא, אך ללא כל זיהוי אמיתי. למדנו להכיר סמטאות ופינות שונות בעיר כדי לדעת להתחמק ממרדף וממעקב של אנגלים. היו גם שיחות אידיאולוגיות.

     לפני עלות השחר היינו רצים רעולי פנים, זוגות זוגות עם פח של דבק וכרוזים. זה מורח הדבק על קיר או חלון ראווה וזה מדביק, בעוד העיר אט אט מתעוררת לחיים, ראשונים היו אוספי אשפה ומחלקי חלב, אך נזהרנו גם מהם הרי כל עובר אורַח יכול להיות חשוד או בלש או שכן או מכר ומלשין.

     כדי שאוכל לצאת מהבית עם שחר מבלי שיגלו, גלגלתי שמיכה וכיסיתי אותה להסוואה, מתגנבת ויוצאת מהחלון החוצה. יום אחד גילו שאני לא במיטה ופרצה שערורייה... כאשר גילו שלא ישנתי במיטה בגלל פעילות טרוריסטית הפעילו עלי לחצים, שטיפות-מוח, חקירות, הפחדות, איומים ואפילו מכות.

     אחי הבוגר, מוסכניק בעל שרירים, סטר לי סטירות לחי איומות ואני לא זזתי ממקומי. הבטתי לו ישר בעיניים ואמרתי לו ישר בפנים מבלי להניד עפעף: "אתה יכול לשבור את הגוף, אבל לא תשבור את הרוח...". ראיתי איך הוא נסוג מזועזע. היום זה נשמע מגוחך, אבל זה היה מאוד ברצינות. השבועה שנשבעתי מאחורי מסך שאהיה מוכנה להקריב את חיי למען המולדת. השבועה הזו שריינה אותי לעמוד בעינויי גוף ואפשרה לי לתפקד במצבים קשים שעתידים היו להתרחש בהמשך החיים.

     הבית הצנוע שלי, שכלל שני חדרים, שני גברים בוגרים ונערה היה הופך מדי פעם למלון אורחים, הגיעו פליטים, מבוגרים וילדים, שרידים מהגולה, זו הייתה קליטת עלייה מובנת מאליה. במיטה הזוגית מתחת לסמיכות היו ידיים ורגליים זרות ואני הייתי תלמידה בתיכון, למדתי ציור, היו לי חברים, השתתפתי בטיולים, התעלמתי מהמעמסה המשפחתית ובלילות הדבקתי כרוזים.

     יום אחד אבי חזר מוקדם מהרגיל, אני ישבתי אל מחברותיי והוא צעד הלוך ושוב חסר מנוחה ואמר פתאום: "אז תצאי מהבית!" הוא לא התכוון לגרש אותי, כי אם רק להפחיד אותי, אבל אני אמרתי "בטח"! לקחתי תיק, מגבת וכמה בגדים ואת הילקוט ויצאתי מהבית. הוא חשב שזה ישבור אותי, אבל הוא טעה. באתי אל המדריך ואמרתי בגאווה: "גירשו אותי מהבית..."

     קיבלתי דמי קיום צנועים. שיכנו אותי במחסן של בנין נבנה במרכז תל-אביב, ציידו אותי בשמיכה והתמקמתי בין שקי מלט וחצץ, כלי עבודה ומסמרים. בשש בבוקר יצאתי משם לפני שפועלים מגיעים, בשעות שנותרו לי עד הצלצול של שמונה בבוקר. שוטטתי ברחובות הכמעט ריקים או ישבתי בגן ציבורי. רק זַכִּי, שומר ערבי בבנין, צעיר עיוור בעין אחת ומעוות, גילה אותי ולפעמים היה מביא לי פיתה וצלחת חומוס.

     עם צלצול הפעמון ב-8 בבוקר הופעתי לכיתה כמו כל התלמידים כאילו באתי מהבית, מחכה בקוצר-רוח להפסקה הגדולה. הרעב כבר הציק לי ומיהרתי להספיק להגיע לגן ציבורי סמוך, שם חיכה לי נער מהתא שלי; פועל מבית-חרושת סמוך לרוכסנים, שהביא בתיקו סעודת בוקר לשנינו. כריכים עטופים בנייר שמתוכם בצבצה חביתה עסיסית, עגבניה וזיתים. הוא בבגדי עבודה, רציני, בלי דיבורים אכלנו בהנאה ובאינטימיות ארוחת בוקר ביתית פשוטה ונפלאה. עם סיום ההפסקה, שבעה ומרוצה חזרתי לכיתה להמשך הלימודים.

     בתום הלימודים, מכיוון שלא היה לי בית לחזור אליו נהגתי "להתלבש" על תלמידה, מתלווה אליה להכנת שיעורים ונשארת שם עד שמזמינים אותי לארוחת-צהריים, הרי זה לא נעים לסרב... וכך חסכתי מהתקציב היומי הדל ואת העודף החזרתי למדריך בגאווה. לקראת הערב, עסקתי בפגישת פעילות עם יתר חברי התא, הפצת חומר בתיבות דואר והפרחתי באויר כרוזים במקומות ציבוריים, לשיחות אידיאולוגיות ומשימות אחרות.

     עם רדת הלילה הייתי פורשת ל"מלון" שלי, פורסת שמיכה, שמה את הילקוט למראשותי, נזהרת בין שברי עץ, ברזלים, שקי מלט וחצץ, שוכבת באפלה רווית צללים בעינים פקוחות, רואה בין הסדקים אורות נוצצים, שומעת חריקות, צפירות ממרחק צעדים מתקרבים, אבל השבועה שנשבעתי נטעה בי אומץ להתגבר על הכל, לישון ולקום בבוקר ולהתחיל יום חדש. לשבת בכיתה עם ילדים שבאים רעננים ונקיים עם סנדוויצ'ים מהבית, לו ידעו...

     רוב המורים נראו לי כמו דמויות גרוטסקיות, עלובות ונלעגות. היה חריג אחד, פרופ' ס. איש קטן ונמרץ במגפי עור וחולצה רוסית זועם ושואג. הוא היה אימת כולם. מעורר צמרמורת. רושם משוואה של הלוח ובוחר קורבן, לא למדתי מתמטיקה. הייתי רועדת, מתחמקת. יום אחד הוא פנה אלי והזמין אותי לשיחה בביתו. אני? נדהמתי.

     הפגישה הצפויה בביתו אילצה אותי לגייס את כל אומץ הלב שבעולם כדי להתייצב אצלו מאחורי הדלת ולצלצל בפעמון. ברכיי פקו. לחצתי על כפתור הפעמון.

     הוא פתח את הדלת בתנועה אבירית מזמינה. לתמהוני הוא נראה שונה. אנושי. נרגעתי. נכנסתי, היה שם קיר מלא ספרים. שולחן עבודה מאונך ומנורה עם אור נעים, ספה קטנה מכוסה בשטיח מזרחי, הרבה אלבומים, צילומים וכינור. הוא הושיב אותי ליד שולחן עבודתו וישב לצידי. נכנסה אישה נושאת מגש עם כיבוד, הניחה על השולחן כוס שקופה של מים קרים וצלחת קטנה ועליה כמה ריבועים של רחת לוקום, מפיות ומזלג קטן. הוא עודד אותי לטעום. דיבר בשקט. היה שונה. הזמנתי אותך אליי כדי לדבר איתך על מצבך בלימודים, ספרי לי למה את לא לומדת, אמר. אני לא מבינה מתמטיקה, אין לי כישרון לזה, גמגמתי. האפלולית הנעימה המוארת באור דבש יצרה אוירה נעימה וגילתה את החפצים באיזו איכות מופשטת.

     הרגשתי שהוא בוחן את הפרופיל שלי בענין מיוחד, לא העזתי להפנות אליו את פניי, שאלתי: מי מנגן בכינור? הוא הופתע. אני מנגן... לפעמים אנשים מצטופפים בחוץ מאחורי החלון כאשר אני מנגן. זה הוא? זה הוא? שאלתי את עצמי. אולי יש לך בעיות בבית, ספרי לי, הוא אמר, אך... איזה פרופיל יפה יש לך..., לחש. עדיין לא העזתי להפנות את הפנים לכיוון שלו. פתאום הוא לחש לי: יש לך אהבה? גבר? את בתולה?.... הייתי בת 16 בסך הכל ולא הבנתי על מה הוא מדבר. פתאום הרגשתי את אצבעותיו על המצח שלי, מוליך אצבע רועדת באיטיות כלפי מטה על האף, שפתיים, יורד סנטר...היה לי חם. זזתי באי-נוחות, אולי הייתי צריכה להסתלק משם מיד, אבל לא יכולתי לזוז. נדבקתי לכיסא. הייתי מופתעת, נדהמת. ידעתי שזה לא נכון, שמשהו כאן לא בסדר שהזקן הזה קצת משוגע. ניסיתי לקום, אבל הוא תפש בזרועי והחזיר אותי למקומי. שבי, שבי, אל תלכי, הוא פקד. יש לי משהו חשוב לומר לך אמר. אני יודע שאת בלח"י... מישהו הלשין עלייך... הייתי דרוכה, אבל לא הוצאתי מילה. בבת-אחת חלפו לנגד עיניי כל הפרצופים שאני מכירה. מהרחוב, מבית-הספר, כולם חשודים וכולם זכאים. אני רוצה להראות לך תמונות, אמר והניח אלבום על השולחן. הנה קבוצת מהפכנים ברוסיה, אני כאן במרכז. וכאן חברים שלחמו איתי בבריגדה של המתנדבים בספרד, וזו השחרחורת עם המניפה, רקדנית פלמנקו, אהבה גדולה... וזו האדמונית, בעלה כמעט תפס אותי בשעת מעשה. קפצתי מקומה שלישית, נפלתי על עץ וכך ניצלתי. הצלקת על היד שלי זה ממנה. היא נשכה אותי. כל הלילה אני יכול לספר לך על נשים... מה, לא ניחשת שאני קומוניסט?... תפח בידו על החזה והצהיר בגאווה: אני מהפכן! אני אנטי אימפריאליסט! צריך לגרש את האנגלים שיצאו מכאן! רציתי שתדעי: אתמול, בישיבה אצל מנהל מחלקת החינוך אמרו שמתכוננים לסלק אותך מבית-הספר, בגלל שאת בלח"י. נמושות! לקקנים! איימתי עליהם שאם יגרשו אותך – אתפטר! כן, שתדעי. הוא לקח את ידי בידו, נשק לה ברוך ואמר: אני מעריך אותך! תמשיכו לדפוק את הבריטים! ואם יש לך בעיות, אני מזמין אותך לגור אצלי, אדאג לך, אני אלמד אותך מתמטיקה... אקח אותך לפריז... תהיי דיירת מפורסמת...

     הייתי המומה. מישהו הלשין עליי. הוא ידע עליי הכל, ידע שאני מחוץ לבית, אולי אבא שלי סיפר.

     לאחר תקופה של כשבועיים במגורים במחסן, אבי נשבר, בא לבית הספר והתחנן שאחזור הביתה. חזרתי, אבל לא להרבה זמן. קרה משהו משמעותי וגורלי בחיי שטלטל אותם טלטלה עזה. זרקו אותי והמדריך מלח"י. היום זה נשמע מגוחך, אבל אז... ולמה?

     לילה אחד לאחר אימונים באַש-לילה באיזור הירקון היינו המדריך, אני, שישה בנים ועוד בת תימנייה. היינו עייפים ושכבנו לישון במערה בשורה זה ליד זה, אני בינה לבין המדריך. במעמקי הכוך האפל, בדממת הלילה שמענו רק צפירות ממרחק ורחש חולף בעשב בר ומקרוב מאוד את הנשימות הקצביות של הנמים כל כך קרוב שכבנו זה לצידו של זה שהיה בקושי מקום להתהפך מצד אל צד.

     השכם בבוקר יצאנו משם בשורה עורפית וצעדנו בשדות בור שוב כשהיא מאחוריי. הרגשתי שהיא זוממת משהו ואכן היה לה ברק של קינאה בעיניים, כי בלילה היו ביני לבינו לחישות אחדות וכנראה הלהיטו את דמיונה. היא סיפרה למי שסיפרה חקרו ושפטו אותי ואותו בנפרד וזרקו אותנו על "אי מוסריות". הייתי כל-כך פגועה ומדוכאה ולא מצאתי עוד "טעם" בחיים. כל-כך תמימה הייתי, כל-כך האמנתי בצדק ובמוסר, עד כדי כך שהתחלתי להאמין שאמנם חטאתי ופשעתי. ישבתי לילות שלמים וכתבתי מכתב מלא כאב של וידוי וחרטה (על לא דבר) ולשמחתי איפשרו לי לעבור שוב ועדת קבלה ושוב נשבעתי שבועת אמונים ורק לאחר שנענשתי נמצאתי ראויה... את ביצוע העונש על "אי מוסריות" ביצע חגי, אינקויזיטור ושוטף מוחות אכזרי (כן, גם כזה היה בלח"י). היה עליי להתייצב מדי שעה בקרנות רחוב שנקבעו לי ולחכות שם רבע שעה. בפעמים שהוא הופיע ופגש אותי היה מטיף ורומס אותי בפטפטת מפולפלת. כל זה על לא עוול בכפי. רק לאחר שנענשתי ו"חזרתי בתשובה" הכל השתנה לטובה. העבירו אותי למחלקת גיוס חברים ונשלחתי לקורס נשק ברעננה. הייתי מאושרת.  

     בקורס היינו תשעה בני נוער טירונים ומדריך. הגענו מתאים וממחלקות שונות, מבלי להכיר זה את זה. יצאנו להגשים חלום: להיות לוחמים. חיכיתי בתחנה המרכזית מצוידת בילקוט גב עם כל הדרוש: שמיכה, בגדים, כלי אוכל וכו'. הסיסמא היתה: "היכן תחנת הרכבת?" התשובה היתה ב"דרום". 

     עברה אשה צעירה (תמר הג'ינג'ית), הזדהנו והיא אמרה לי לעלות על אוטובוס לרעננה. כמוני זוהו והביעו גם כל האחרים בזה אחר זה מבלי לעורר חשד. כלפי חוץ לא ניכר בנו שום דבר יוצא דופן. היינו אלמונים כמו בשירו של יאיר.

     מזג האויר היה נפלא. שמיים כחולים ללא ענן קל שבקלים. ירדנו ברעננה לאזור פרדסים לעבר בית מבודד ועזוב המתנשא לגובה של קומה אחת.

     שלושה חדרים היו שם "מטבח" פרוץ לדירה ושרותים, בכל חדר חלון גדול, מרובע, בחדר המזרחי היה בור של סליק מכוסה בארבע מרצפות. בבור הזה נמצא הנשק שלנו. על החלון היה סורג עץ שניתן להסירו בקלות במקרה חירום.

     היינו ארבע נערות, חמישה נערים ומדריך מבוגר מאתנו שנה או שנתיים. בשבילי זו היתה היכרות חדשה במקום חדש. האחראי יגאל כבר היה במקום כשהגענו וחמדה, ששימשה כמנהלת הבית והמטבח, נערה שברירית בעלת מראה סלבי עם מבט נוגה.

     היו דברי הסבר קצרים עם יגאל על הנושאים שנלמד בקורס. למדנו את הצד התאורטי, מבנה כלי הנשק וכו'. אחר-כך כל אחד קיבל כלי מסוים. אני קיבלתי סטן ומחסניות. מאוד התרגשנו. למדנו לפרק ולהרכיב וניקינו את כלי הנשק באריג מסוג פלנלית. קבענו מטרה מסוימת ששימשה מעין מטווח, מצמידים את העין לכלי דרך הכוונת בכדי שנדע איך לנהוג במטווח, כיצד לכוון, כדי לפגוע בנקודה הישירה.  

     את יגאל המדריך הכרתי רק כמדריך שיודע להסביר יפה ובסבלנות. היינו שם רק יומיים. היו שיחות אידיאולוגיות, אבל לא זוכרת פרטים. ההיכרות שלי היחידה הייתה עם "אורה" - יהודית כהן מגורי, אותה הכרתי רק יום לפני תחילת הקורס, נערה תימניה יפה ותמירה והופתעתי לזהות את אבישי, נער שגר בשכנות, שלא ידעתי עליו דבר מלבד כתובתו ושמו הנכון.

     זו היתה לנו הכרות חדשה וכמו כאלו שהכרנו מתמיד. לקראת ערב כבר זימזם הפרימוס, זמזום נעים במטבח  וחמדה עשתה הכנות לארוחת ערב. את הארוחה הצנועה, סלט עגבניות ומלפפונים, גבינה וזיתים אכלנו בכלי אוכל שהבאנו מהבית ושתינו תה רותח ממי הקומקום שהתבשל על הפרימוס, היינו ישובים, מי בישיבה, מי על אבן או על שמיכה מקופלת, והכל התנהל לו  בשקט ובנועם.

     היה סידור בטחוני במקום: אחד מאיתנו היה מסתובב במשך שעה שעתיים בחדרים סביב הבית, משקיף מבעד לחלון החוצה, מסתכל לכל הכיוונים, לכיוון הפרדסים, המגרש הריק, הכניסה, סביב סביב. התחלפנו בתורנות ובאותו זמן הקבוצה היתה לומדת ומתאמנת.

     לקראת שינה, כל אחד בפינה שמצא לו, השתרענו על שמיכות, מי מכורבל או מקופל ומי שרוע על גבו, נושמים בחשכה. ארבע נערות ושישה נערים, כולם על סף הרדמות. הייתי נרגשת מכדי לישון, מולי נראה מלבן הלילה הכחול שבחלון, וקריצת כוכבים שמעל הקו הגלי של הפרדס השחור. הקשבתי לקולות הלילה. ממרחק נשמעו פעימות משאבת הבאר, אום... אום... אום...

     פקחנו עיניים בבוקר לזוהר השמש ולריח הפרדסים שנכנס דרך פתחי החלונות. החדר נראה מבולגן באינטימיות משפחתית מוזרה. נעל פה, גרב שם, צלחת, מגבת, בגדים זרוקים פה ושם והפרימוס כבד דלק בזימזום ביתי נעים, המים רתחו, התה נמזג ומרחנו פרוסות הלחם בריבה ושתינו את התה. נהנינו, דיברנו, צחקנו והצחקנו. היינו ילדים גדולים, שובבים. לחמישה מאיתנו זה עתיד היה להיות הלילה האחרון בחייהם, האסון כבר היה בדרך אלינו, בעוד שעות אחדות.

     באותו יום רביעי בבוקר זה היה תורו של יוסף שלם להשקיף בעד החלונות. אנחנו התאמנו כאשר לפתע פתאום הבקיע קולו של יוסף: "גויים!" תמהים ומופתעים היינו  ואמנם כאשר הצצתי ראיתי קבוצות של "כלניות" נוהרות לעבר הבנין שבו התאמנו. הפנינו את פנינו אל יגאל והוא פקד לעבור לחדר הסליק שבו החלון המסורג.

     עמדנו כשגבנו אל החלון, הנשק בידנו, כל אחד נשקו האישי עליו, אף כי לא ידענו מה לעשות בו. עמדנו בדריכות וחיכינו למוצא פיו של יגאל.          

     נשמעו נקישות בדלת. יגאל הורה לחמדה לגשת. חמדה, חגורה באקדח, פתחה. מהזוית שעמדתי ראיתי סמל בריטי מחויר כשראה את כולנו דרוכים עם הנשק מכוון אליו, הוא קפץ ונעלם ובבת-אחת התחילו יריות מכל הכיוונים. יגאל הוריד את הסורג בנקל וקפץ ראשון ואנחנו אחריו כל אחד עם הכלי האישי שלו. שמענו יריות מכל הכיוונים. מטר של יריות. כולם נפלו בשטח שבין הבנין לפרדס. שנים שלא הספיקו עוד לקפוץ נתפסו בתוך הבנין.

     ראשונים נפגעו יגאל ואריאל, נפלו תוך כדי ריצה. אחריהם חמדה ולידה רות, נערה שקטה, צנועה וביישנית בתספורת פוני, נפלו בסמוך זו לזו. אחריהן שוורה, יפהפייה דקת גזרה, אברימל ואני. אברימל שתת דם סמוך אליי ואני שכבתי על הקרקע ללא פגע. עלי הסטן והמחסניות, החגור, הרימון ועל ידי עדיין השעון של חמדה שביקשה ממני לענוד כשקלפה תפוחי אדמה.

     אורה נפגעה בבטן, התייפחה וזעקה לעזרה גונחת וזועקת מכאבים, שכבתי על האדמה על צמחי בר, סביבי שכבו הירויים, ההרוגים והפצועים, שותתי דם, נאנקים. כאשר הראיתי סימן חיים שרקו סביבי כדורים והבנתי שעליי להתחזות כהרוגה.

     לאחר זמן שקשה לי לאמוד אותו נפסקו היריות. התחילה המולה של תנועה וקולות של אנגלים. מחצית פניי שכבו על רגבים וקוצים. מתחזה, אבל בזוית עין ראיתי את המשאית שהתקרבה ונעצרה סמוך לגופות. ראיתי שגוררים את יגאל ברגלים, מניפים וזורקים למשאית ואחר-כך את אריאל והבנות. את הפצועים השאירו לסוף.        

     כאשר ניגשו אליי כדי לגרור גם אותי, קמתי על רגליי, חייל תפש את הרובה בשתי ידיו והחטיף לי מכה הגונה על ראשי עם הכת, הסתחררתי אבל חזרתי לעצמי.

     לבסוף לקחו את הפצועים סוף סוף. אורה זכורה לי במבט פרידה אחרון, כי משם היא לא חזרה. אברימל ישאר נכה בזרועו, ישפט וייאסר יחד איתי.

     בעיתונים כתבו על ילדי רעננה. היה זעזוע בישוב. עד אז לא קרה שירצחו ילדים במטווח. היה בלבול עם הזיהוי והשמות. מישהו הודיע לאבי שנהרגתי ואפילו שמי הודפס על מודעות אבל שהוסרו מיד לאחר הזיהוי.

     אבי, שפוף שהזקין לפתע, המום מיגון, התבקש לבוא לזהות את גופתי. הראו לו אותן את שלושתן, בזו אחר זו. הוא נשם עמוק ואסף את כוחותיו כדי לזהות את הרביעית... אבל מישהו פנה אליו ואמר: סליחה, היתה טעות, היא בחיים, בבית-הסוהר, הוא התעלף...

     אותי הובילו תחילה למשטרת רעננה לחקירה. היה שם חוקר דובר עברית. הראו לי תמונות פספורט שלהם. זה זעזע אותי לראות אותם בצילום, לחשוב שלפני כמה שעות הם היו בחיים. הם שאלו שאלות על כל אחד ואחד שלא ידעתי לענות עליהן מפני שבאמת לא ידעתי. משם הובילו אותי לבית הסוהר -  לקישלה ביפו. שוב חקירה של חוקרים אחרים. לא דיברתי. לא עניתי. הייתי אילמת. העברתי את הלילה הקשה הזה בשכיבה. על רצפה קרה וריקה. למחרת, הסיעו אותי במישרין לכלא בית-לחם.

     כחודשיים לאחר המאסר, הועמדנו למשפט, היינו חמישה שנותרו בחיים. חיים, לבקן בעל ראייה לקויה ששוחרר מחוסר הוכחות. הייתי אני ושלושה בחורים: אברימל שנפצע, אבישי ויוסף שלם.

     הופענו בבית-המשפט לבושים יפה הבנות דאגו שאראה טוב. נראינו הגונים ומסודרים. המשפט התנהל בזמן שבארץ פרצו המאורעות עם הערבים, לפני הקמת המדינה, בבית-הדין הצבאי בירושלים. אברימל הקריא הצהרה מן הכתב שהוכנה על ידו מראש שנאמר בה שאיננו מכירים בסמכותו של בית-המשפט הבריטי לשפוט אותנו, לכן גם הפרענו והפרנו את הסדר במהלך המשפט כאשר מדי פעם פרצנו בשירה, ולכן גם לא שמענו את פסק-הדין.

     כאשר ירדנו במדרגות אזוקים באזיקים בידיים וברגליים, ניגש אליי עיתונאי יהודי ושאל אותי אם שמעתי את פסק-הדין. אמרתי לו שאין לי מושג. הוא היה המום מאדישות שגיליתי וגילה לי שקיבלנו מאסר-עולם.

     התגובה שלי על פסק-הדין שוב הפתיעה אותו, אינני זוכרת בדיוק מה אמרתי. לא התרגשתי. הייתי חזקה, מחוסנת, משוריינת, הרי הייתי חברה בתנועת המחתרת של לח"י!