עֵלִי, הוא דוד שומרון, גמר לקרוא את טיוטת הספר, נטל דף ועט – וכתב: “מה גדולה היתה הפתעתי! טודי – ידידי ושותפי למחתרת לח”י בַּימים בהם לחמנו בַּכובש הבריטי  – לא נהג לדבר. הוא היה איש העשיה המובהק. גם איש השתיקה. עשרות שנים נדרשו לו עד שהסכים לספר… אינני זוכר מישהו בלח”י אשר מילא כל כך הרבה תפקידים, מִלחמתיים ואִרגוניים, כמו טודי. הוא היה תלמידו המובהק של יהושע כהן: כל  יֵשותו היתה נתונה למטרה אחת ויחידה –המלחמה בַּבְּריטים. כל יתר הדברים התגמדו בפני המטרה הנעלה הזו. סיפורו של טודי איננו רק דו”ח על פעילותו בַּמחתרת. זהו גם סיפורה של תקופה בחיי הישוב היהודי בארץ ישראל, ימי הכיבוש הבריטי  (שֶהִתקָרֵא בלשון מכובסת: המנדט)”.

הנני זו ההיחלצות למילוי השליחות, למען העם והארץ.

מתתיהו היה כינויו המחתרתי הראשון של טודי. אם חשב על דמיון בין חברי לח”י לבין החשמונאים – דמיון המַעַש והרעיון – הוא לא אמר זאת מעולם. טודי בחר לתאר דברים כהווייתם. בזיכרון מופלא הוא משחזר את ההתרחשויות, כאומר: ‘כך היה’. רק מן הנייר הלבן  – הנושא ומקיף את הכתב – יעלה הניגון הנסתר: ‘כך היינו אנו, בַּקרב ובָרעב, כמתתיהו ההוא עִם בניו ורֵעיו’. טודי וחבריו – בפועלם ודמם – יצקו יסודות לבניין המדינה ,נתנו את המֶלֶט אל תוך כל החול. העושים במלאכת הספר הזה – והלוואי גם קוראיו – מרימים יד אל מצח, מצדיעים להם בתודה, על כי אין זו אגדה.