משה סבוראי – “אריה”, כונה גם “אלון”, נעצר בדירתו ביום 25 במאי 1941 יחד עם יהושע זטלר “מאיר”, יעקב פולני-גלבוע ויעקב אורנשטיין. לאחר בריחתם של זטלר ופולני ממשטרת הצפון ברחוב דיזנגוף, הועבר משה סבוראי למחנה המעצר במזרע.
סבוראי חיפש דרך להימלט מן המחנה ושם עלה בראשו הרעיון לנסוע לחיפה לטיפול שיניים, בתקווה שמשם תימצא דרך לברוח. סבוראי רצה לשכנע את החברים בחוץ שיש לבצע בריחה גדולה ולהתארגן לקבלת הבורחים על מנת שיוכלו לחזור לשירות המחתרת.
באחד הימים, ב- 27 בנובמבר 1941, יצא סבוראי מהמחנה אל העיר עם עשרה אסירים בליווי שוטרים לטיפול אצל רופא שיניים. איש מהיוצאים עמו לא ידע על תכניתו לברוח.
עם סיום הטיפול הרפואי הוא הציע לשוטרים המלווים ללכת לסעוד משהו באחת המסעדות הקרובות, עד שהאחרים יסיימו את הטיפול. השוטרים נענו ברצון להצעה. סבוראי הזמין מיד כמה בקבוקי בירה ודאג שהשוטרים ישתו כאוות נפשם. אלה, לאחר שמילאו את כרסם במשקה ונזקקו לשירותים, הם התירו גם לסבוראי לצאת לשם ללא ליווי צמוד.
בספר “מאצ”ל ללח”י” כותב משה סבוראי על אותה בריחה:
“…נו, זה היה מובן מאליו… אמנם לא שתיתי שלושה ארבעה בקבוקי בירה, אבל הייתה זו הזדמנות נוחה להיפרד מהם ברוח טובה. השוטר שיצא ראשון לשירותים אמר כמה מילות בדיחה בהיגוי אנגלי-סקוטי. לא הבינותי מילה מדבריו, אבל צחקנו כולנו. הם שקעו באכילת הצלי שהזמינו ואילו אני השארתי את מגבעת הקש שלי והלכתי לשירותים. תקעתי את המפתח בדלת השירותים ויצאתי לרחוב הרצל. כעבור מספר דקות פגשתי כבר את טובה בחדרו של חברי ישעיהו צימרמן. מפיה שמעתי לפני כן כי החדר הזה ‘נקי’ לחלוטין. ישעיהו עבד בבתי הזיקוק ואיש לא חשד בו.”
לאחר בריחתו חיכו משה וטובה להזדמנות לעבור לתל אביב כדי להמשיך את פעילותם במחתרת עם אברהם שטרן “יאיר”. בסוף ינואר 1942, נעצר שוב על ידי הבריטים בדירה בדיזנגוף 30. הוא הוחזק במאסר עד שברח שוב בפברואר 1948, יחד עם חבריו מלח”י ומאצ”ל מבית הסוהר המרכזי בירושלים.
מקורות מידע:
“לקסיקון לח”י”, נחמיה בן-תור, הוצאת משרד הבטחון – ההוצאה לאור והעמותה להנצחת מורשת לח”י.
“מאצ”ל ללח”י”, משה וטובה סבוראי, הוצאת המחברים, 1989.