עדות של בן עמי דרורה לבית רזניצקי – מאירה

היה זה ביום ראשון בבוקר, נפגשתי עם סיומקה  ( זיו שמעון )  שהצליח להוציא את חפציו מהדירה בה התגוררנו, וגם אני הצלחתי לעשות זאת בלי שבעל הבית יראה אותנו. עברנו בהליכה רגלית מנס ציונה לפרדס  בראשון לציון, כאשר את מכונת הכתיבה  שבה השתמשתי להדפסת העתון ,העמסתי על האופנים.  סיומקה הלך לבדו,  ונפגשנו בפרדס בראשון לציון, שם חיכה לנו בחור שלנו, שהפרדס היה שלו, אינני זוכרת את שמו. ישבנו בתוך סוכה, הסתרנו את האופנים עם מכונת הכתיבה וחיכינו לקשר.

אני רוצה לספר על מה ששכחתי קודם לומר. אחרי שעזבנו את הצריף בשכונת עזרא בתל אביב,  ולאחר מכן עברנו לחולון, יהושע כהן הודיע לי ולארזיה (נחמיה בן תור) לגשת לצריף בשכונת עזרא ולזרוק  משם את כל הסטנסלים וכל מה שהשארנו שם, כדי שלא ישאר זכר שהדפסנו שם את עיתון התנועה ה”חזית”.   קבעתי עם ארזיה להיפגש בבוקר בתחנה המרכזית בתל אביב, כדי להגיע למקום המיועד בשמונה בערב .נפגשנו ויצאנו יחד לדרך,  צעדנו בשביל בשכונת עזרא.      לאחר הליכה של  כרבע שעה בתוך השכונה, הגענו לצריף שבו גרנו. לא היה לנו מפתח לדירה. המפתחות היו אצל השכנה, רות. דפקנו בדלת. היא הכירה אותי וידעה שאנחנו “זוג נשוי “. היא קבלה אותי בסבר פנים מחייכות, איפה היית ומה שלומך. לקחתי את המפתח ושאלתי אותה אם מישהו שאל עלי או מישהו ביקר אצלי, והיא ענתה תהיי שקטה, אף אחד לא שאל עליך ולא היה פה. לא תארתי לעצמי שהשכנה, העונה לי בבטחון שכזה, הפוגשת אותי בשמחה כה גדולה  , שמאחורי זה מסתתר שקר גדול. האמנתי לה. ונדמה לי שכל אחד היה מאמין לה.  כאמור אני מקבלת את המפתח והולכת בשמחה לצריף וארזיה מחכה לי בחוץ,  אני פותחת את הדלת ומדליקה עששית. לא היה חשמל. ואומרת לארזיה שהמצב בחדר כפי שהוא נראה עכשיו , לא היה כפי שהשארנו אותו בצאתנו ממנו, ואני לא שביעת רצון מכך. השארנו שם את כל החפצים שהיו לנו והיתה לי הרגשה איומה, וזה מה שעולה בראשי כשאני אומרת לעצמי ,שמישהו שומר עלי מלמעלה כאשר משהו מוזר קורה לי.

אני מציינת את זה, כי זו לא הפעם הראשונה, שקורים לי דברים שכאלה. אני אומרת לארזיה בוא נלך מכאן, כי יש לי הרגשה לא טובה וארזיה אומר לי תפסיקי, יהושע אמר לשרוף. בואי נשרוף. וארזיה, כמו שהוא איטי ,עם בטחון מלא, ויסודי, הוא מוציא את הסטנסלים, שהיו מונחים בערימה, ואני ממשיכה ואומרת לו ארזיה, אני לא יודעת מה יש לי, אבל אני מרגישה שמשהו כאן לא בסדר, בוא נצא מכאן ומיד.  

התנהל ביננו ויכוח. ואני עוד זוכרת שהוא אמר לי ,אני לא זוכר אותך כטיפוס פחדני. קצת נרגעתי ואמרתי לו ,ארזיה, זה על אחריותך. אני אגיד ליהושע שאני לא רציתי לשרוף.  אבוא מחר בבוקר להוציא כמה דברים ואם יהיה משהו תגידי לי.  

אנו יוצאים והולכים בשביל כדי לחזור לשכונת התקוה למרות התחושה הלא טובה שהייתה לי בדירה, לא הרגשתי שום חשד שמשהו עלול להיות לא בסדר בהמשך.

סטינו מהשביל כדי לעלות על הכביש המוביל לשכונת התקוה. ראינו שמשוריין נכנס לשביל שמוביל אל הצריף שלנו ואנחנו אומרים האחד לשני: תראי, מה עושה פה משוריין? בחושך הזה בלילה הזה. ולא תפסנו שזה נוגע אלינו.

היו לי מספר פגישות ופתקים שאמורה הייתי להעביר לאנשים מסוימים,  ועל כן  חשבנו שזה הסוף שלנו, אבל בו ברגע לא התבלבלנתי לקחתי אותו שלובת זרוע, נצמדתי אליו ואמרתי לו: בוא נגיד שאנחנו זוג שמטייל בסביבה,  אנו באים לקראתם כשהם עומדים על הגבעה.

היה שם המשוריין וכן ערבי שיצא לרעות עם כבשים, רועה צאן, שלעתים קרובות היה נח בצל עם כבשיו על יד הצריף שלנו .  התיחסנו אליו יפה, אך היה לי חשש כלשהו שהוא ידע משהו עלינו? תמיד אמרתי שערבי זה שמע כשאני מקלידה את החומר בשביל עתון החזית .הנגבי יצא באחד הפעמים,  שביקר אצלנו מהחדר שלנו,ואמר – ערבי זה ראה אותי. הוא היה לבוש בבגדים שחורים, מלוכלך ובפעמים אחרות יצא מישהו אחר לדרכים שונות. נערכנו למצב שהערבי הזה מבין משהו שקורה במקום.  אנחנו היינו מפנקים אותו. לפעמים נתנו לו משהו ביד ולפעמים עוזרים לו במשהו, כך שהיינו אתו ביחסים טובים. אני ראיתי מרחוק את הערבי הזה, וחשבתי לעצמי שהערבי הוא זה שהלשין עלינו לבריטים . בו ברגע, וזה היה כל כך מהר, תוך כדי שאנחנו צועדים קדימה ומסתכלים על הנוף,ארזיה מחבק אותי ואני מחבקת אותו וממשכים ללכת. אמרנו לעצמנו שכדאי להטות את הראש אחורה, לאט לאט ,ולראות מה המצב. חיכינו ליריות עלינו מהשוטרים שהיו במשוריין. ראיתי את המוות לנגד עיניי, הוצאתי את הפתקים מהארנק ושמתי אותם בפה והתחלתי ללעוס ולירוק ,אמרתי לו – אם תגיע לבית-סוהר תמסור שם ד”ש ממני, והוא ביקש ממני למסור ד”ש בבית לחם. אנחנו ממשיכים וצועדים לאט לאט, אני גמרתי ללעוס את הפתקים וירקתי אותם מהפה, ושום דבר לא נותר. אומר לי ארזיה: הם לא יורים. ואני אומרת לו: חכה. והוא אומר: לא יורים!

אנחנו מגיעים לסוף השביל ,פונים ימינה ומתחילים ללכת מהר יותר ומגיעים לשביל שלפני הכביש הראשי של שכונת התקוה. הוא מסתכל עלי ואני עליו ואיך שאנחנו כך עומדים לבביים ונרגשים רצה אלינו מהכיוון השני השכנה הזאת, שהיא תמיד רבה עם בעלה, ואני נתתי לה תמיד לחם, והיא צועקת לעברי, את יודעת מה שהיה פה? חודש ימים הם יושבים פה ליד הבית שלכם ומחכים לכם. ואני שואלת: איך השכנה רות לא אמרה לי על כך כלום? והיא  ממשיכה ואומרת ,את לא יודעת שהבריטים נתנו לה כסף כדי שתמסור מידע על הדיירים במקום? אנחנו לא מדברים איתה מאז, יורקים עליה, כולם יודעים שהיא קיבלה כסף מהאנגלים ולכן היא לא אמרה לכם מאומה.      היא הודיעה שאתם צריכים לבוא בבוקר ואני עמדתי שם וראיתי אתכם לבוא ויצאתי אליכם כדי להזהיר אתכם.

בין האנגלים שהיו נוכחים במקום, היה אחד שידע עברית והוא שאל את הערבי אם זהו הזוג שגר פה והערבי אמר שזה לא הם. אני מכיר אותם. כשהם יבואו אני אגיד לכם מי הם. 

אני נשקתי לה והיא חיבקה אותי. ישבנו במכונית ונסענו לתל-אביב ולא דברנו כל הדרך. מסתבר שבו בערב  כאשר נכנסנו לצריף לשרוף את הסטנסלים יצאנו וחזרנו והגענו לכביש הראשי של שכ’ התקוה וראינו את המשורין, למעשה הם באו בחזרה אל החדר שלנו כדי ללכוד אותנו.

 הם יצאו ממחבואם כדי לאכול וחזרו בחזרה. הם חיכו שם כחודש ימים, אבל הם לא חיכו בצריף שלנו, אלא על יד הצריף שלנו במבנה לא גמור ושם היו להם מזרונים ושם הם ישנו, חיכו לנו יום ולילה, והיו יוצאים לעיתים כדי לאכול.  לו היינו נשארים שם עוד כעשר דקות זה היה עלול להיות הסוף שלנו. אני צריכה לומר שזה בזכות ההרגשה שלי שאמרה לי שאנחנו מוכרחים לצאת משם ומיד.

אחרי חצי שנה נדמה לי, עברתי ברחוב בן יהודה ופגשתי את האשה שהלשינה עלינו. היא ראתה אותי, הסתכלתי עליה בבוז מרחוק, אבל היא ניגשה אלי, בכתה וביקשה סליחה ממני, ועם אגרופיה הכתה בראשה ואמרה: אני שלמתי בגלל זה ביוקר , כולם נידו אותי ולא דיברו אתי, והתחילה לבכות באמצע הרחוב. אמרתי לה שהיא עשתה דבר מכוער, כי אני ובעלי היינו יכולים להיהרג או להיאסר. אבל הם איימו עלי – היא אמרה – ואמרו שיהרגו את בעלי והילדים, תשאלי את בעלי והילדים. עזבתי אותה והמשכתי ללכת.

חיכינו לקשר מיהושע כהן. לקחנו את האופנים עם מכונת הכתיבה. שמעון זיו היה אתי בפרדס בראשון. התחלנו לצעוד דרך הפרדסים בשבילים פנימיים כדי להגיע לרחובות.

הגענו לרחובות בערב. ידענו שאנחנו מגיעים לאבא ולאח של אליעזר בן עמי, שהיה חבר שלי וישב בבית סוהר באותה העת. מצד אחד סיקרן אותי להכיר את המשפחה שלו ומצד שני ידעתי שאצלם ברפת ישנו בונקר ושם מדפיסים את העיתון.

הגענו לחדר וסיומקה אומר לי: תיכנסו ותקראו לאחיו של אליעזר, בנימין. אני מחכה לך בחוץ,   אמרתי איזה סיסמה, אני לא זוכרת בדיוק מה. נכנסתי. אבא שלו הסתכל עלי,  בצורה טבעית ויצאנו יחד. שאל אותנו בסקרנות למטרת בואנו,  אמרנו   שבאנו מרחוק כדי להעביר הודעות,  בנימין לקח אותנו לחצר, מרחק של 6 דקות מהבית. נכנסנו בעד פתח גדול לתוך בונקר, שבנו הבחורים.  ראיתי שם את מכונת ההדפסה “גסטטנר” וחיכנו לחומר להדפסה.

אני זוכרת את קוסי (משה ערמוני) ואברהם יהודאי (אלחנן). שמחנו לפגישה. בינתיים הודיעו לי שיש דירת חדר בגבול בין שעריים- שכונה ברחובות- לכפר ביל”ו ,הנמצא בבנין בן קומותיים, ואני יכולה לבוא לשם ולשכור את החדר. הגעתי לשם עם שאול כזוג נשוי, חתמנו על חוזה. שאול נשאל מה מקצועו  ואמר שהוא עובד בבית חרושת ביקב ואילו אני עובדת בבית. הבאנו לשם מיטה אחת  ועוד מיטה מתקפלת, שולחן מפורסם עם חור באמצע מפני שיהושע רצה לעשות נסיון ולקדוח חור גדול, ומאז קראנו לו השולחן עם החור, כיסינו אותו עם מפה וסיפרנו לבעל הבית שאנחנו מתחילים לנהל את חיינו הכל מההתחלה, אין לנו עדין מאומה. אני צריכה לעבוד יום ולילה כדי להרויח כסף, גם בעלי כך, ותוך שנה אנחנו מקווים לחסוך כסף  כדי שנוכל לקנות לנו דברים לפי צריכנו. אכן לא היה לנו כלום להכניס לחצי המטבח שהקצתה לנו בעלת הדירה והיא מאד השתוממה שאני דלת אמצעים, הייתי בעיניה מסכנה מאד וריחמה עלי. היו לנו מעט בגדים וחפצים, אבל מצאנו חן בעיני כולם, והם באו לקראתנו. תמיד רצינו לחמם מים לתה. נתנו לנו קומקום, מחבת והסתדרנו.

אני הדפסתי את החומר שהיה מיועד לעיתון, מהבוקר עד מאוחר בערב ולמדתי לסדר את השעוונית, לפני הדפסת העתון.

ארנון  (שאול) יצא בחמש לפנות בוקר מהבית והיה חוזר בערב בשמונה. כל היום הוא עבד בבונקר. היה לנו סידור יפה ונוח, כל החומר- הסטנסלים שהכנתי סגרתי תמיד בארון וכך הסתדרנו בשעריים.

היה עוד אחד מהבחורים שלנו שיכלו לישון בבונקר. כמעט שלא היה קשר בינינו, וזאת בכדי לא להחשיד אותנו. בלילה היה מישהו בא למסור לנו חומר.

גרנו שם בקומה שניה במשך כשמונה חדשים,. התיידדנו עם תושבי הסביבה, עם השכנים שגרו למטה ובקומה שאנחנו גרנו.  הם שאלו שאלות. סיפרתי להם שאנחנו זוג צעיר יוצאי קיבוץ שאין לנו כספים ואני מקבלת עבודה מחברה מסויימת להדפיס ומרויחה כסף ובעלי עובד בחוץ,  אני מקווה שבמשך הזמן נוכל לקנות דירה ברמת גן. הם ציינו שאני כל כך חרוצה ומוכנה לעבוד קשה ולסבול בחדר עלוב בלי רהיטים עניתי לה שהכל יסתדר בעתיד הקרוב.

מדי פעם היתה באה אלי שכנה אחת, מספרת לי מעשיות על חייה עם בעלה ,מריבות וענינים אחרים, “ואתם חיים כל כך יפה בתנאים שלכם, ולא רבים”. בעיני השכנים היינו דוגמה לזוג נשוי הראוי לחיקוי. למטה גרה אשה זקנה מאד, ממוצא תימני. ביום שישי היתה אופה בתנור בוטנים, גרעינים וסביב זה היה שם פולחן שלם. בערב  הביאה לי צלחת עם בוטנים וגרעינים לכבוד שבת. אנחנו שמרנו את השבת. זאת היתה סביבה דתית מאד, העובדה שאנחנו לא נסענו בשבת מאד מצאה חן בעיניהם. היחסים ביננו היו מאד קרובים וטובים.  

יום אחד שמענו שמכריזים על עוצר וזה היה כששאול כבר יצא לעבודה ואני נשארתי בחדר עם הסטנסלים ועם כל מיני דברים אחרים ולא ידעתי איך להרחיק אותם מהחדר. ארזתי את כל הסטנסלים עם הנירות, בחבילה אחת ויצאתי לפרדס. את מכונת הכתיבה לא יכולתי כבר להוציא כי הרבה אנשים הסתובבו מסביב לדירה . במהלך יציאתי צפיתי על המתרחש בחוץ ,מהמרפסת הגדולה של הגג. ראיתי שהמשטרה הצבאית הבריטית מסתובבת בשטח,  הם סגרו את המעברים על ידי הצבת שורה של משוריינים במקום.  התחלתי לחשוב כיצד אצליח להמלט מהמקום. עלה בדעתי  שיש בקרבת מקום פרדס ואם אצליח להגיע אליו אזי אציל את עצמי לפחות, והחומרים שישארו ,יהיה גורלם אשר יהיה. ברשותי היתה  תעודה מזויפת בשם אחר, אבל אם היו מוציאים את מכונת הכתיבה עם החומרים שהיו במקום ודאי שהיו מזהים אותי. כאמור נערכו במקום חיפושים מבית לבית. אני יורדת למטה. עומד שם שוטר בריטי ולא נותן לעבור. נכנסתי בחזרה לחדרי וחשבתי לעצמי שאם יתחילו בחיפוש אני אכנס לבית שימוש. ברשותי היתה חבילה גדולה ולא יכולתי לשרוף אותה, כי  הרבה אנשים התקהלו במקום והיה מאוחר מדי לכך.  

הסתבר שהבית בו גרתי נקבע כגבול של העוצר שהכריזו עליו.

שמחתי שהגבול נקבע על יד ביתי והמשורינים שהיו עוברים מבית לבית ,אך אל שלנו לא הגיעו.   פשוט היה לי מזל ויצאתי בשלום מהעוצר שנמשך עד השעה 4 – 5 אחה”צ . בשמונה בערב הגיע שאול הביתה וסיפר שבזמן העוצר הם לא יצאו מן הבונקר. יש להם חשד שהודיעו לבריטים על דבר מה חשוד ועל כן הם  חיפשו שם מסביב לפרדסים .הבונקר נמצא בעיר רחובות ברחוב עזרא, מתחת לרפת של האבא של אליעזר, אבל הסתבר שהחשד שלנו על הלשנה לא היה מבוסס, והמשכנו אח”כ עוד מספר חדשים לעבוד במקום.  השקט נמשך כשאני הדפסתי את  עיתון “החזית” בסטנסלים. מדי פעם מישהו היה עובר בחצר, מסתכל למעלה ומסתלק .

בחדר שבו ישבתי והדפסתי היה חלון . מדי פעם בפעם הסתכלתי דרך החלון ומכיוון שהיינו מאד חשדנים ושרויים בעירנות גדולה, היה לי הרושם שאנשי ה”הגנה” יודעים משהו והעברנו את הענין למרכז, שיעצו לנו שנהיה מאוד זהירים ושלא ניפגש אחד עם השני ,  ולצאת יחידים מהחדר. בשעריים היה חדר שגרו בו קבוצת בחורים שלנו, קוסי (משה ערמוני) שכר שם חדר וישבו שם ארבעה בחורים, חנניה אברהם, יהודאי ועוד שניים, נדמה לי שהיה ביניהם בנימין גרשוני . הם גרו שם כפועלים שיוצאים בבוקר לעבודה. לשואלים הם אמרו שעובדים באחד מהפרדסים שבסביבה . הם החלו עבודתם בחמש לפנות בוקר  ברפת.

מתחת לרפת היה פתח קטן, היו מרימים המכסה וירדים בסולם לבונקר ,עובדים שם במשך היום וחוזרים בערב לביתנו. הקשר היחידי שהיה לנו היה עם קוסי , כשהיה מגיע אלינו בלילה ומודיע לנו  באם מתרחש  משהו חשוד בשטח. לחדר אליו הגעתי אולי פעם או פעמיים. פעם היתה זו עקב מסיבת שמחה, שתינו לחיים, זה היה נעים מאד וידידותי מצד השכנים, כי השכנים גם הם נכנסו והשתתפו בשמחה. היו חברים שבאו ממרחק. קוסי היה המקשר שנחשב כלפי השכנים כבן משפחה. שהינו במקום כ- 9 – 8 חדשים ולאחר מכן עזבנו, כי הרגשנו חוסר ביטחון במקום.     יותר מדי אנשים שאלו אותנו שאלות והסתובבו בקרבת מקום המגורים שלנו.

 ישבתי והדפסתי על מכונת כתיבה כל החדשים שבהם שהיתי בחדר מהבוקר ועד 8 בערב, לפעמים אפילו עד 12 בלילה, את הסטנסיל  להדפסת עיתון “החזית”, אותו גם הכנתי להדפסה.

הכל היה שקט ושלו אך, בחודש האחרון הרגשנו שמשהו לא בסדר, אבל אולי הסיבה האמיתית שעזבנו את המקום היה ריחוק המקום מתל-אביב משם בא ה”קרוליק” (דב בן טוב). אל הבונקר בלילה ולקח משם את חוברות “החזית” כדי להביאם לתל-אביב להפצה. פעם הוא הלך להזמין מונית ונתפס על ידי הבריטים עם העתונים, שגרם לסגירת המקום. לאחר תפישת העיתונים התחילו הבריטים לחפש ב”רחובות” כי ידעו שמקורם של העיתונים הוא ברחובות. לאחר מכן  קבלתי הוראות להתקפל מיד ולעזוב את העיר. ארזתי את כל הדברים במקום ועזבתי בצער את החדר היפה בו שהיתי ימים רבים. סיפרתי לשואלים את סיבת עזיבתי, שאני מניחה שהתקבל על  דעתם, העמיסו את המיטה על משאית קטנה, והעבירו את כל התכולה לחדר ברחוב יצחק אלחנן בתל-אביב.,שם פגשתי את גבי, את צפוני ודב. ששמחו לבואי.

ההדפסה בסטנסלים כמעט והסתיימה והחלו בהדפסת העיתון “החזית” . מדי פעם קבלתי חומר אחר להדפיס במכונת הכתיבה למשל מדוד שומרון ( “עלי” ), שכתב חוברת הוראות על תיפעול אקדח כמו גם כתבות שדנו בנושאים אידיאולוגים.

כדי להדפיס החומר נגשנו לחדר הנמצא ברחוב בן יהודה בתל אביב. בחדר עמדה מכונת ההדפסה בסטנסיל מסוג  גסטטנר. באתי לשם עם לאה גרנק  והדפסנו את החוברות. 

קוריוז שנזכרתי בו – נתנו לי מפתח ייל  כדי לאפשר לי להכנס לחדר ושם להדפיס את החומר שהצטבר, רציתי לפתוח את הדלת, ושמעתי שמשהו בחדר זז . לפני שפתחתי את הדלת, הצצתי דרך החלון לראות אם מישהו נמצא שם, ואני רואה שם בחור שלמד אתי יחד בבית הספר העממי, ידעתי שהיה חבר  בתנועת “השומר הצעיר”. עזבתי את המקום והודעתי לאחראי עלי שהחדר תפוס. לשאלה למה אני חושבת כך ? השבתי שראיתי שם בחדר בחור מהשומר הצעיר שלמד אתי יחד שלא נתן לי להיכנס לחדר, כי החדר “מקולקל” ובודאי יש תצפית מסביב למקום.

נפגשתי עם בהחור שלנו, אינני זוכרת את שמו, שהיה אחראי על החדר הזה שהביא אותי לראשונה לשם, והוא אומר לי בלשון זו,  דרורה, הייתי שם בחדר, רק לפני חצי שעה השארתי שם מישהו. ושאלתי: את מי השארת? והוא אומר לי את שמו של בחור. השבתי לו שאכן ראיתי שם בחור.   אני חושב שאנחנו מדברים על אותו בחור. אמרתי לו שזה לא יכול להיות,הוא הרי שייך לתנועת השומר הצעיר. הוא ניגש  לחדר לראות מי נמצא בחדר, חוזר ואומר לי בואי תראי מי הבחור הזה. אני מציצה לחדר ואומרת: הבחור הזה הוא מהשומר הצעיר. אני נכנסת לחדר והוא פורץ בצחוק. שמו הנכון היה נחמן, למדתי אתו יחד ואני אומרת לו: אני לא הייתי מאמינה, שתגיע אלינו, איך אתה הגעת אלינו, הרי כל משפחתך פעילים בשומר הצעיר ואני זוכרת שבאתם לבית הספר עם   החולצה הכחולה. הוא השיב לי שנוכח לדעת  שהדרך בה דוגלת תנועת המחתרת של לח”י היא הדרך הנכונה ועל כן הצטרף אליה. זה היה הקוריוז, ועד היום אנחנו צוחקים על כך.

בינתיים קראו לי לצאת לקורס לתיפעול נשק ולהעשיר את ידיעותיי באידיאולוגיה במצפה, (היום שייך מוניס – רמת אביב). הגיע לשם יאשקה, שהדריך אותנו בשימוש ברימונים. למרות שעברתי כבר קורס כזה לפני שנים אצל יהושע כהן. שאול היה בקורס הזה אחראי ומדריך. שכרנו בסביבת מקום בית בודד, על יד הכפר הערבי בסביבת נחל הירקון. שם גרנו ולמדנו להפעיל נשק.

מדי פעם התחלפו האנשים ואני נשארתי במקום. עזרתי בקניות של מצרכים ,בכפר הערבי .

היה זה קורס מאד מעניין. אני זוכרת  ששאול יצא לפעולה בסירקין (שדה תעופה בריטי) וחזר וסיפר על הפעולה שממנה יצא בנס וכמעט שנהרג שם.

במועד מאוחר יותר, שאול עבר לחיפה ,שם הוא נאסר ברחוב על ידי מי שהכירו . הוא נהרג במחנה המעצר בקניה. עבדתי אתו במשך שנתיים. היה אדם מאוד אחראי. נולד בפולין ועלה ארצה בעליה בלתי לגלית. הוא סיפר לי שהוא למד שם בבית ספר למסחר במחלקת ניהול חשבונות ועזר כלכלית למשפחה. לפני שהגיע ארצה היתה לו חברה מאד טובה, אותה הוא מאד אהב  ,חברתו גרה בעיר או בכפר אחר. הוא נהג לנוסע לבקר אותה באופנים בנסיעה שארכה מספר שעות לשם ובחזרה ,שאלתי אותו נסעת במשך שעות? והוא ענה לי שהיה כדאי.  במחתרת הוא שלח אותי לכתובת בתל-אביב, לברר מה קרה לאותה הנערה שהכיר בפולין, אבל במשפחה הזאת לא ידעו לענות לי ולא ידעו למסור עליה פרטים כלשהם.

אני זוכרת שפעם נגשתי למשרד שעסק , באותה תקופה, בחיפוש קרובים, כדי לשאול פרטים גם על המשפחה שלו.  היתה לו אחות נשואה, הוא נשא עמו תצלום מהם. אחותו ובעלה ועם ילדה על הידים היושבת בסירה ואת התמונה הזאת הוא שמר מכל משמר. מדי פעם נגשתי למשרד לשאול.   היה מספר עליה שהיתה יפה וחכמה ונבונה, אבל נדמה לי שבסוף ימיו הוא כבר ידע על סופם המר והוא מאד הצטער על כך. בעיני, שאול היה דמות חיובית מאד, יפה נפש במובן החיובי של המילה ואפשר היה לומר עליו שהוא היה אדם טוב במלוא מובן המילה. כאשר היה צורךבהתנדבות תמיד היה בין הראשונים לעשות זאת.

אני זוכרת שבקורס במצפה היה נועל נעלים כמעט ללא סוליות. אמרתי לו: “איך אתה יכול כך ללכת כך, הלא אפשר לחשוד בך בגלל זה, ואסור לך להתבלט כיוצא דופן”. ישקה נתן לו ,נדמה לי 3 לירות כדי לקנות זוג נעלים, הוא נתן את השלוש לירות לקנות משהו בשביל הקורס ולא סיפר שהוא לא קנה נעלים. אמרתי לו: למה עשית זאת? אמר לי שזה היה יותר חשוב מהנעלים.

וכך הוא היה נוהג תמיד, דואג למען הזולת. היה אדם אחראי. כשנתנו לו לבצע תפקיד כלשהו ידעו מראש שאפשר לסמוך עליו שיבצע המשימה.

אחרי גמר הקורס לא קבלתי תפקיד מוגדר. אחרי “מצפה” ואחרי שחזרתי מחיפה לתל-אביב ושאול נהרג, השתתפתי שוב בקורס ב”מצפה” עם צפוני (האח של דוד שומרון) בקורס השתתפו מספר רב של אנשים, נדמה לי כ-20 איש. אני זוכרת  שהשתתפה בקורס  אסתר בקמן (יעל). בקורס השני   עזרתי ליעל בקניות שונות. למעשה מלאתי תפקיד של מנהלת משק.

יצאתי לקנות אוכל אצל הערבים בסביבה. בסיום הקורס התרחש ארוע  מעניין. הבית בו שהינו היה בקצה הכפר לכיוון תל אביב ,למבנה שעמד  על הגבעה  היה חלון ששימש אותנו לתצפית על הסביבה, ובכל שעה התחלפה השמירה . תפקיד השומר היה להסתכל אם מישהו חשוד מתקרב למקום כי השטח  הצמוד למבנה   היה רחב ידים ורק משם הייתה גישה לבית.

אפשר היה גם להגיע מכיוון אחר, אבל זה היה כבר מסובך. לשם כך היו צריכים לעבור את נחל הירקון וחשבנו שמשם אף אחד לא יבוא. על  יד “מצפה” השתכנו במחנה ה”כלניות”, ואנחנו לא ידענו מזה. ערב קודם שם לב אחד הצופים ,שהסתכל על הדרך, בשני אנשי צבא בריטים המתקרבים והולכים בכיוון אלינו, אבל לפני העליה לבית שלנו הם פנו שמאלה. זה העלה חשד בעינינו וצפוני אף הוא שם לב לכך ומיד שלח שני אנשים לראות לאן הם הולכים ולאן הם שייכים. ואז הסתבר ,שאחרי הכפר ממוקם מחנה קטן של חיילים (עם כובעים אדומים, שקראו להם כלניות). אנחנו נכנסנו למצב הכן. כל אחד לקח את הנשק שהיה לו. הכרזנו על מצב הכן, אבל לא ידענו אם לעזוב את המקום. והנה בשעות הצהרים שוב מתקרבים 3 חיילים והולכים לכיוון המחנה שלהם. בעקבות כך, צפוני קבל החלטה שאנחנו צריכים לעזוב את המקום, כי יתכן שיודעים על המקום ומתכוונים להקיף אותנו.

אני לא זוכרת אם עוד לנו שם באותו לילה, נדמה לי שיצאנו בבוקר השכם בשורה, כל אחד עם נשקו האישי והנשק הקצת כבד יותר, ששימש אותנו לתרגול. עברנו כך בכפר, עם החבילות והנשק ביד. צפוני היה הראשון שהלך ובידו מפה ואנחנו אחריו. זה היה מראה לא רגיל.

הגענו ,בבוקר השכם, לנחל הירקון, אותו עברנו  כאשר הנשק היה מורם למעלה.  המשכנו הלאה להר נפוליון. צפוני חפר שם בור והטמננו את הנשק. היתה אתי עוד חברה,  המתנו במקום עד שנתייבש, כי היינו רטובים, מההליכה בנחל הירקון.לאחר מכן נסענו באוטובוס לת”א, והגעתי לחדר שלו.

זה היה בקיץ. אני לא זוכרת מי היתה החברה השניה, לאה או יעל, יכול להיות שזאת היתה יעל בקמן. נגשתי אל ההורים שלי שגרו בת”א התרחצתי והחלפתי שם בגדים, וחזרתי לחדר שלו נקיה ולבושה (המשטרה היתה מבקרת מדי פעם בבית הורי). בכל אופן מדי פעם עשיתי את המעשה  הלא טוב הזה.

היתה לי פגישה עם “מזל” (יעקב בנאי) ברח’ נחמני בתל אביב,ישבתי שם על אחד הספסלים במקום והוא אומר לי: דרורה, אני רוצה שתסעי עוד היום לחיפה. יש לבצע שם שליחות מאד דחופה. כנראה שלא היה לו מישהו אחר, ואני הייתי במקום,  הוא שלח אותי  ואמר סעי לחיפה, גשי   לכתובת הזאת ותקבלי חבילה, בחבילה אמורים להיות “אצבעות ג’לניט” (חומר נפץ) את החבילה שתקבלי תמסרי לי עוד היום  , אני צריך את חומר הנפץ באופן דחוף.   הכתובת היתה ברח’ הרצל בחיפה. נסעתי באוטובוס. נגשתי בשעה מסוימת לדירה בבית המסויים וקבלתי את הקופסה, גדולה מעט יותר מקופסת נעלים.   היה שם חומר נפץ עטוף היטב אותו הייתי אמורה להעביר למזל.

כאשר נכנסתי לאוטובוס בדרכי לתל אביב, ראיתי מרחוק שיושבת שם אחות של חברה  שלי מבית”ר – עליזה ועל ידה יושב אחיה שידוע היה שהוא שוטר במשטרת ארץ ישראל.

אני מתקדמת, לפנים האוטובוס כי לא היה מקום ישיבה פנוי בקדמת האוטובוס, אלא רק מאחור. נגשתי אליהם, ברכתי אותם לשלום עם חיוכים. את החבילה הורדתי למטה על ידי, אבל אפשר היה בהחלט לראותה. התישבתי בספסל שלפני האחרון. היא הסבה את הראש אלי ושאלה: מה שלומך? מה נשמע? אחיה הצעיר נפל  בבמלחמת העצמאות והיה חבר שלי בבית”ר. היינו יחד בקבוצה אחת. אחיה המבוגר יושב על ידה ללא מדים, אבל ידעתי שהוא שוטר במשטרה הבריטית או גפיר, שאני לא כל כך שמחתי לראותו. על ידי התישב בחור צעיר ומאחור עוד שני בחורים. את הקופסה החזקתי  עלי לפני שהורדתי אותה למטה. למעלה היו מזוודות. חשבתי שאם אשים את החבילה למעלה יראו שאני מניחה את החבילה למעלה. חשבתי שלמטה לא ישימו לב וגם מזל אמר לי שלא אשים למעלה את החבילה בכדי לא לעורר תשומת לב. אם יש חיפוש מורידים בראשונה מלמעלה את החבילות.

אנחנו נוסעים ומגיעים לצ’ק-פוסט בבת גלים בחיפה. נכנס שוטר שעצר את המכונית, הסתכל והסתובב הלוך ושוב, ירד מהאוטובוס והמשכנו בנסיעה. אני שמחה שעברתי את הבדיקה וקצת לפני משטרת זכרון אני רואה שיירה של מכוניות, עוצרים, משוריינים, הרבה שוטרים, אמרו שקרה משהו. אני שומעת וחשכו עיני, כנראה שמצאו משהו, כי המכוניות לפנינו הסתדרו שמאלה. היו שם המוני שוטרים מהמשטרה בריטית. כנראה שקרה משהו ולא בגלל החבילה שלי.

נכנס שוטר למכונית שלנו ומתחיל להרים מזוודות מלמעלה. של מי זה ושל מי זה, הוא שואל. והוא תופס ופותח, ועוד אחד מצד שני. אז שמחתי שהחבילה שלי לא למעלה. וככה עברו לאורך כל המכונית והגיעו לסוף, וכל אחד אמר שזה שלו וכו’ ואותי עזבו. יורדים השוטרים, והנהג רוצה לנסוע ואינני יודעת איך קרה פתאום שהשוטר קופץ פנימה משתרע למטה על הרצפה, מסתכל ורוצה כבר לצאת, ואז הוא מבחין בחבילה שלי, הוא מתכופף שוב פעם והוא רואה משהו על ידי. הוא קם, ניגש אלי, והוא אומר לי שאני אצא וגם הבחור שישב על ידי. הוא מרים את החבילה ומראה לכל נוסעי האוטובוס ושואל: של מי זה,  הוא שואל אם זה שלי. אמרתי לא. והוא לקח את החבילה, ירד למטה, פותח ואז התחילה להווצר בהלה, שריקות, מהומה. מיד סגרו את דלתות המכונית שלנו. לא נתנו לצאת. כולם התחילו להסתכל, מה יש בחבילה? ואמרו שזאת פצצת זמן והדמיון פעל כרגיל ואני יושבת ושומעת וחושבת – אבוד לי. וכבר ראיתי את החברות שלי בבית לחם וזהו זה הסוף. כולם מסתובבים אלי ושואלים : זו לא החבילה שלך? אמרתי: לא, החבילה אינה שלי. והבחורה הזאת מסתכלת אלי וקראה לי בשם הנכון, ושואלת אותי: את לא נכנסת עם חבילה? ואני אמרתי לה לא. אחיה מסתובב אלי ואומר: זה לא שלך?

אני אמרתי שזה לא שלי. אני נכנסתי בלי חבילה. הם שתקו כי הם היו ממשפחה לאומית. היא היתה בתאים הלאומיים., לוקחים אותנו למשטרת זכרון יעקב ומתשאלים אותנו.

 לי היה ספרון קטן שתמיד החזקתי ברשותי. אני מוציאה את הספר הקטן וקוראת בו. לא מעניין אותי שום דבר. רציתי מאד לא להיות עצבנית בכדי לא לעורר תשומת לב.  קצין בדרגה גבוהה, נכנס. מצביעים לו כל הזמן עלי ואני טוענת שהחבילה היא לא שלי. והקצין אומר שאנחנו כולנו עצורים.  הביאו אותנו, את כל האוטובוס לעתלית, וכל אחד צועק וכל אחד עם הבעיות שלו, וקוראים לעורך דין ולא עזר שום דבר. סגרו את האוטובוס, שוטר אנגלי נשאר אתנו ונסענו לעתלית.

זה היה בשעות הצהרים. קבעתי עם מזל פגישה בשעה חמש. מגיעים לעתלית. זה לא בית סוהר. היה זה מחנה מעצר עם גדר באמצע, המפרידה בין גברים ונשים. הכניסו אותנו לחדרים, ולא היה לנו מושג עד מתי נישאר שם. נזכרתי, לא ישב על ידי בחור צעיר. הבחור הצעיר ישב מאחור. על ידי ישב אדם מבוגר,  שראה את החבילה הזאת שאני מחזיקה אותה על הברכים. אני ישבתי על יד החלון והחבילה על ברכי, והאדם הזה התישב על ידי. אחר כך לאט לאט הורדתי את החבילה למטה עוד לפני שגילו אותה. מאחורי ישבו בחורים צעירים. האדם הזה הסתכל עלי ולא אמר לי דבר. כאילו שאמר לי – אני יודע שהחבילה היא שלך.

כשבאנו לעתלית וחילקו את הנוסעים, גברים לחוד ונשים לחוד, אני רואה שאחד מהצד השני של הגדר מרים כל הזמן את היד והתברר שהוא קרא לי. אני באה אל הגדר והוא אמר לי: אני יודע שהחבילה שלך, תהיי שקטה, אני לא אגלה. אני משיבה לו: אתה טועה, אדוני, החבילה היא לא שלי. אז הוא אמר לי: את יכולה להיות שקטה. אמרתי לו: אני שקטה. לנו הודיעו שיביאו קצין בדרגה גבוהה מחיפה שיחקור אותנו. חקרו קודם את הגברים, ביקשו מהם תעודת זהות וגם ממני ביקשו תעודת זהות, ברשותי היתה תעודת זהות נכונה וזה היה קטסטרופה, כי ברשותי  היתה עוד תעודה מזויפת. ומדוע נתתי את התעודה הנכונה עם הבית והכתובת? אין לי לתת תשובה חכמה לכך. חשכו עיני. יוצא האדם המבוגר הזה שישב על ידי, ומרחוק,  עושה תנועות בידו, וידעתי שהוא שתק. כשבא התור שלי, יושב קצין המדבר אנגלית  עם מתורגמן ושואל אותי אם אני מבינה אנגלית. אמרתי לו: לא. והתעודת זהות הנכונה לנגד עיניו, והוא שואל אותי אם זו את? אמרתי כן. ומה את עושה בחיפה? ופתאום צץ לי במוחי סיפור, אותו שמעתי לפני שנים מקלרצ’י, שאחותה הגיעה לחיפה ונמצאת באיזה קיבוץ על יד חיפה, והיא נסעה אליה בסביבה השעה הזאת וחזרה בשעה הזאת מחיפה לתל-אביב. התכוננתי לשאלות בקשר להיותי בחיפה, אבל לגבי השעות בהן שהיתי בקיבוץ, כביכול ,לא התכננתי. אמרתי: שלא לנתי בחיפה. באתי לביקור. והסיפור שלי התחיל להתגלגל בדיוק כפי שסיפרה לי קלרצ’י.

פתאום הכל היה לי הכל ברור, זמני הנסיעה של הרכבת,   הייתי שם וחזרתי ברכבת ונסעתי בחזרה לתל-אביב וסתם זרקתי שם שנסעתי לבקר אותו,  דברתי בבטחון כזה עם שעות מדויקות, והוא שואל: איפה את גרה? ואני אמרתי בבלפור 55, והוא אומר: התעודה נשארת אצלנו ואנחנו נברר אם את גרה בכתובת הזאת. והוא מתחיל לספר לי שמצאו חבילה, ואני צריך לדעת למי היא שייכת . יצאתי עם מצב רוח קשה מאד. חשבתי, שאם יבואו אלי הביתה, זה יהיה גמור. כשאחי נאסר ובאו אלינו הביתה, הם השחיתו הכל, את הספה והכורסה, הם הפכו הכל, הם הכירו את הבית, לקחו הרבה דברים, כל פיסת נייר, לא נשארה שום תמונה, הכל לקחו, ומדי פעם היו מבקרים אצל הורי בבית.

בשעה 6  בבוקר, פתאום באים קבוצת שוטרים וקצין, אספו את כולם: תכנסו בחזרה למכונית צוו עלינו. וכל אחד ישב במקומו בכדי לשחזר את המקרה בלי תיקים בלי שום דבר.

 אני עולה, מתישבת במקומי על יד האדם הזה שהיה חביב מאד אלי. נכנס הקצין ושואל: איך זה היה? איפה מצאו את החבילה? ושוב על ידי. אני זזה, קמה ויושבת. מסתכלים עלי ושואלים אותי: מי ישב מאחור? אמרתי ששני בחורים צעירים ופתאום השניים אינם. איפה השניים? וכולם במקרה לא יודעים, ועכשיו אנחנו יודעים את המסקנה שהצעירים האלה דחפו את החבילה על ידי. הם התנצלו, כי כל הזמן כולם הסתכלו עלי והכעס היה עלי, ואני הייתי החשודה העיקרית לגביהם. מסתבר שהבחורים הסתלקו כאשר האוטובוס הגיע לזכרון יעקב, לפני שסגרו את דלת האוטובוס. הם כנראה היו אנשי אצ”ל , וחששו להסתבך, הם הסתלקו בחסות הרעש וההמולה שנוצרו במקום וזה כפי הנראה מה שהציל אותי.  כולם לקחו את התיקים, נכנסו לאוטובוס, נתנו לנו לשתות והתנצלו בפני על כי חשדו בי בתחילה. המשכנו בנסיעה ובדרך מזכרון לתל-אביב הייתי מאד נרגשת. בחלומי לא חשבתי שאצא מהמצב הזה בלא כלום.

התברר לי לאחר מכן שהאדם הזה שישב על ידי היה רופא בהסתדרות העובדים הלאומית ולא ראיתי אותו מאז. בדרך הוא שואל אותי: הבחורים השאירו? אני עד הרגע האחרון טענתי שהחבילה לא היתה שלי עד שאני בעצמי כבר האמנתי בכך, הוא רצה לקבוע איתי פגישה או לראות אותי, אבל אני לא הסכמתי לכך. הגענו הביתה בחצות. עוד לפני זה קבלתי ממנו את תעודת הזהות, לחצנו יד, וכך יכולתי להגיע הביתה מבלי שבני הבית  ידעו על המקרה.

וכאן בתל אביב, בשעה חמש חיכה לי מזל בפגישה שהיתה אמורה להתקיים, מאחר ולא הופעתי לפגישה, חשב שנאסרתי בדרך. למחרת ,ידעתי שלדב יש פגישה בשעה 10 עם מזל, ברחוב נחמני, הוא ראה אותי מרחוק וצעק לעברי, מה, זאת את? כך נפגשתי עם מזל וסיפרתי לו את כל מהלך הארוע. זה היה בשנת 1946 .לאחר מכן מוניתי לתפקיד המקשרת של גרא (נתן ילין מור).

אחרי מספר ימים גרא קורא לי אליו לפגישה ואומר לי: את עכשיו תהיי המקשרת של אלדד.

 לפני שלקחו לו את הדירה בדיזנגוף הוא גר אצל גרא קצת, בבית ע”י מפעל עלית ברמת גן, ובית בת”א . עבדתי עם אלדד כמקשרת שלו עד קום המדינה.

הייתי הקשר החיצון שלו עם גרא ועם כל מיני אנשים בסידורים שונים. למעשה הקשר העיקרי היה עם גרא. הוא גר אצל משפחת זוג מוזיקאים, זוג חמוד. שהתגוררו בשני חדרים ואלדד בחדר אחד. הייתי צריכה למסור מאמרים שהוא כתב  הקלדתי את המאמרים במקום, כי הכתב שלו היה מאד לא ברור. אם היה צריך לנסוע, הייתי מגיעה עם המונית, לוקחת אותו ומחזירה אותו. דאגו לו בבית הזה לאוכל ולכביסה נקיה, ואחת לשבועיים או לשלושה אשתו שגרה לחוד , עקב הנסיבות הבטחוניות ברחוב בן-יהודה בתל אביב בדירה עם הבת נעמה שהיתה אז בת שנתיים, שרצתה לראות את האבא שלה והיא את בעלה. אנחנו השתדלנו שלא יעקבו אחרינו, הסתובבנו קודם להגעתנו למקום הרבה זמן בעיר ובתיה,האמא, לימדה את הילדה שבמקרה וישאלו אותה בגן איפה היתה, שלא תספר שהיתה אצל אבא, כי בתיה סיפרה שכל מיני אנשים שאלו את הילדה שאלות, אבל הכל הסתדר בכי  טוב.

ביום שישי היו באים לביקור ובמוצאי שבת היו חוזרים הביתה. פעם הכריזו על עוצר ואז הצטרכנו לצאת בטרם נכנס העוצר לתוקפו. יצאנו לכפר שמריהו אצל אלוני. גם גרא היה שם. הם נפגשו הרבה גם עם מיכאל אבל אח”כ מיכאל נאסר. היו לו גם פגישות עם חברים בשעורי אידיאולוגיה בכל מיני מקומות החומר הנלמד היה זה שפורסם בחוברות שכתב לעיתון “חזית”.

אספר על התפקידים הנוספים אותם מלאתי בתנועת לוחמי חרות ישראל. עסקתי בתצפיות על מקומות שהיו מיועדים לבצוע בהן פעולות וכן גם במתן עזרה ראשונה ותפקידים אחרים.  אבל לא מוגדרים ממש.  כמקשרת של גרא פעלתי במשך זמן קצר, כשהוא היה בתל-ליטוינסקי כשרינה (חוה בליך) היתה המקשרת של מיכאל, וכך הסתובבתי בעיר ובצעתי מיני תפקידים לא מוגדרים, פעם ליויתי את גרא לפגישה עם אליהו גולומב. פעם ה”פוכר” (אברהם ליברמן) לקח אותו, לפעמים אני וגם אחר לקח אותו. יום אחד אני מקבלת הודעה ממזל (יעקב)  בנאי שנפתח קורס בגדרה. הפעם אחראי על הקורס היה דוד סובול (שומרון). גם הישיש היה שם. זה היה קורס לתיפעול נשק ולימוד מתקדם על הכנת חמרי נפץ, על רימונים ונפצים. היתה שם גם שולה ז’ורבין. וכן אפרת, אשתו של דוד סובול, ואח”כ הגיעה לשם פרידה ורקשטל, שאך זה עתה הגיעה ארצה ולא שלטה עדין היטב בשפה העברית ודיברה רוסית וקצת אידיש. גם בן-הר היה שם. גם שם היה סיפור מענין. חשבנו שגילו את החדר בו שהינו. עברנו לאיזה קיבוץ [חפץ חיים – צ.פ.] באזור, אך הקיבוץ לא רצה לתת לנו עזרה. הבית בגדרה עמד על גבעה בודדת ושם גר הישיש. באותו לילה עברנו לקיבוץ נען, נדמה לי וגם שם לא רצו   לתת לנו עזרה. חזרנו בחזרה ולא קרה דבר,  את הסיפור לפרטיו אפשר לשאול את צפוני או את הישיש, הם אולי זוכרים טוב יותר ממני . אינני יודעת מדוע אחרי הקורס הזה קיבלנו הודעה אני ועוד בחור אחד בשם אהרון להשתתף בפעולה נגד הכלניות ברח’ הירקון בשנת 1946. שמחתי מאד שבחרו בי. גם דיל היה בקורס וגם הוא היה מיועד להשתתף בפעולה.

הגעתי לתל-אביב עם אהרון ומסרו לי שאני צריכה להיות בפעולה ביחידת החיפוי, לסגור רחוב בכרם התימנים באחד הרחובות הצדדיים אם תגיע תגבורת מיפו, והסבירו לנו איך לפעול ולסגור את הדרך באמצעות בקבוקי מולוטוב ורימונים קופסאות המכילות חומר נפץ,אותם יש לפזר על הכביש.  יום קודם לכן הגעתי לחדר בכרם התימנים עם אחד הבחורים.  למחרת היתה צריכה להתבצע הפעולה, והיינו אמורים להוציא מן החדר הזה את בקבוקי המולוטוב, את הקופסאות עם חומר הנפץ, עם הפתיל שהיו מדליקים אותו וזורקים. אחד הבחורים התקין את פתיל הבטחון שיצא מן הקופסה, הבחור גמר לסדר את קבוצת הרימונים והוא יושב על המיטה, היה זה ביום חורפי, הורדתי את הז’קט שלי ובתוכו היתה תעודת הזהות שלי הנכונה. את הז’קט תליתי על קולב בתוך הארון . אני מדברת עם הבחור ושואלת אותו מה יהיה עלי לקחת   ומה בן זוגי  יקח לקראת הפעולה.

הייתי עם הבחור הזה ועוד שניים אחרים, שלו היתה שפשפת על היד (כדי להפעיל את בקבוק המולוטוב המכיל חומר נפץ), והיינו מוכנים לפעולה. הוא היה כבר בסוף סידור הרימונים   ואומר: הנה גמרתי. ופתאום אני שומעת קול שקשוק מאחד הרימונים ורואים שרימון אחד נדלק מהשפשפת שהיתה מונחת  על ידו, שמענו את קול בעירת הפתיל. שני הבחורים רצו קודם ואני רצתי אחריהם שלישית והוא הרביעי. אחרי שיצאנו מהחדר התפוצץ הרימון עם כל הרימונים שבחדר, כתוצאה מהדף האויר שנוצר מהפיצוץ הועפתי החוצה, קמתי וברחתי מהמקום.

הגעתי לפגישה בלי הז’קט שלי, תעודת הזהות שלי, עם הכסף שהיה לי שם, בערך 10 לירות, אותם הייתי צריכה למסור אחרי הפעולה לחבר שגר בגדרה. הכסף היה בתוך צלופן בכיס הז’קט שלי. אני ידעתי שהז’קט שלי נשאר שם. כולנו ברחנו.

לבסוף התקבלה החלטה לדחות  את הפעולה .חזרנו לגדרה . אחרי שבוע בערך הודיעו לנו לחזור.

אני הביתה כבר לא נגשתי. פגשתי את אבי ואמרתי לו שיכול להיות שהמשטרה תבוא אליכם בגלל תעודת זהות שנשארה שם במקום הפיצוץ.  כעבור מספר ימים ,כאשר נפגשנו שוב הוא  מספר לי: את יודעת מה קרה עם התעודת זהות שלך? באים אלי לבית שני תימנים, מביאים את תעודת הזהות לפי הכתובת שהיתה רשומה בתעודה ואני שאלתי: ומה עם ה-10 לירות? והוא אמר שלא היה שם שום דבר. וכך לא הגיעה תעודת הזהות לבריטים. שמחתי כי  היה לי ממש מזל.

היה לי גם כרטיס קולנוע שחילקו לנו לפני הפעולה באם  יעצרו אותנו שנוכל להגיד שהיינו בסרט.

אחרי שבוע חזרנו שוב לפעולה, קיבלנו רימונים ומולוטובים, אני ואהרון עמדנו בפינה לחפוי. הפעולה התחילה ושמענו כבר יריות מצד הירקון וראינו שמתקרבים המשורינים של האנגלים מכיוון יפו אלינו. כשהם התקרבו יותר, זרקנו את המולוטובים לפי ההוראות שקבלנו.

נשארתי ללא כלום והייתי צריכה לסגת לכרם התימנים, והוא לכיוון אחר. מאוחר יותר הוא סיפר לי שגם הוא רץ לכרם התימנים כי בכיוון השני היו יריות  של האנגלים שהיו מצוידים בפרוז’קטורים ושריוניות ,פתחו בריצה בכל העוצמה לכיוון כרם התימנים, נכנסתי למעבר בכרם, לא לפי התכנית, בגלל המהומה שהתחילה מוקדם מדי,  והם הגיעו מהר עם האורות של הפרוז’קטורים. על כן נאלצתי להיכנס לסימטא אחרת בכרם התימנים ונדבקתי לקיר ממש, והאורות של הפרוז’קטור לא הגיע אלי.

אח”כ הסתובבתי לסימטא אחרת  ושמעתי צעקות. נכנסתי לחצר שהיתה מוקפת בגדר של עץ, דרכתי על עגבניה שבגינה הקטנה ועליתי לקומה השניה. הייתי כנראה חוורת כמו סיד והאנשים דיירי הבית שאלו אותי: מה יש לך גברת? ואני אמרתי: יורים שם וכמעט שנהרגתי. הביאו לי כוס מים ונתנו לי לשבת, וקבלתי יחס של אהבה, מילאו את השולחן עם אוכל, ואני יושבתי שם כשהעצבים שלי מתוחים עד לקצה, כי לא ידעתי מה קרה בחוץ.

האנגלים סגרו את כל האיזור ואי אפשר היה לצאת משם. ישבתי שם כשעתיים עד שלא היתה לי עוד סבלנות, יצאתי והגעתי לפגישה שלנו. היה לנו כרטיס קולנוע, אבל אני מיד הסתלקתי מהאזור. אהרון הלך לכיוון אחר, אבל הוא אמר שלא נתקל בקשיים ויצא משם. הוא כנראה היה זריז ממני.

פעם קבעו לי פגישה בתל-אביב ברח’ נחמני ע”י הספסל. שם פגשתי את מזל והוא אמר לי: דרורה, יש לי עבורך תפקיד מיוחד. את הכרת אולי את ה”דוקטור”? אני לא הכרתי אותו אישית אבל היה לנו קשר בלתי אמצעי דרך המסמך שאני הדפסתי שהוא העביר מלטרון .המסמך שהיה כתוב בכתביד על נייר טואלט, דרש ממני מאמץ מיוחד לפענח את כתב ידו. הכתב היה נורא  אך במשך הזמן למדתי לפענח אותו, המאמרים היו נפלאים. מאד התלהבתי מהם. הוא היה בעינינו אדם לא רגיל. אמרתי למזל שאני לא מכירה אותו והוא הוציא את התמונה שלו ואמר: הנה תסתכלי. אבל אני לא הבנתי מה הוא רוצה ,והוא אומר לי: זה מבצע סודי. אנחנו רוצים להבריח אותו מהמאסר כשיבקר אצל האורטופד ד”ר טרוי(פרויד?) בירושלים. אנחנו מחכים להודעה מתי יביאו אותו לירושלים לאורטופד. משם היתה כוונה להבריח אותו .ואת תהיי במכונית כשהוא יובא על ידינו למכונית ותסעי איתו  דרך הרי יהודה לתל-אביב. אמרתי לו: מזל, זוהי אחריות כבדה מאוד שאתה מטיל עלי ואני ממש לא מוכנה, אינני מכירה את הדרך. והוא אמר: דרורה, אל תתרגשי. אני אצא אתך לשטח עם מפה  ואראה לך את מסלול החילוץ. אני ממש נבהלתי. אמרתי לו: לא, אבל תן לי לחשוב בדבר. הכרתי את ד”ר אלדד דרך המאמרים שלו והוא היה לי מאוד יקר ואם משהו לא יסתדר ואולי אני לא אהיה בסדר ואולי  יקרה משהו ולא אוכל להירגע, תמיד אאשים את עצמי. והוא אמר: הערב יש לי פגישה עם מיכאל ומחר תבואי עוד פעם כאן, תחשבי את וגם אני. אמרתי: בסדר. כל היום והלילה הסתובבתי עם המחשבה והדבר נראה לי מאוד מסובך. עבדתי במחתרת  בתחומים שונים, אבל זו אמורה להיות הפעם ראשונה לצאת לבד למשימה ולקבל אחריות על הדוקטור. אך למחרת נרגעתי קצת.

למחרת בפגישה עם מזל הוא אומר לי: דרורה, הוחלט שבכל זאת זו את שתהיי בפעולה הזאת ואת יוצאת. אמרתי: אני מקבלת עלי את המשימה. אחרי יומיים נפגשנו עם הנהג שלנו שלמה מטקסי “חשמונאים”. נכנסתי עם מזל למכונית. נסענו לירושלים כאשר מונחת לפנינו מפה, מסלול החילוץ החל מנקודת הזינוק שהיינו צריכים לצאת ברגע שיעבירו את אלדד למכונית שלנו, משם יצאנו, והוא סימן לי את מסלול הדרך, את הגן התנ”כי ואח”כ איך אנחנו נכנסים להרי יהודה. סיבוב ראשון, שני ושלישי, שעתיים נסיעה, ויצאנו למחצבות מגדל צדק, ומשם היינו צריכים להגיע לבני ברק ליצחק גורנשטיין. בכל מקום הוא סימן לי במפה ואני גם סימנתי בסימנים משלי.

נרגעתי קצת וראיתי שהמשימה לגמרי לא קשה. האחריות אמנם כבדה, אבל אפשר לבצע אותה. עצרנו באיזה מקום ומזל אומר לי: בואו נרד. ואמר שאם אנחנו ממשיכים ישר אנחנו מגיעים למשטרה הבריטית ועל כן אנחנו חייבים לפנות שמאלה. הוא הדגיש שאת ההסתעפות שמאלה לא רואים וצריכים להיות ערניים לכך, והוא מראה לי שלט שכתוב “עבוד” ואומר לי: דרורה, אם לא תסתכלי ותשימי לב תלכי לאיבוד. וסימנתי פה צלב אדום, אדום מאוד.

 אחרי יומיים נסעתי לירושלים וה”דוקטור” לא הגיע לד”ר טרויי כך נמשך הדבר שבועיים  וכל אותו זמן  היינו במצב הכן. אני נסעתימדי  פעם לירושלים. באחת הפעמים נפגשתי עם מזל ואמרנתי לו, אולי כדאי לתרגל את נושא החילוץ פעם נוספת   ליתר בטחון. והוא אמר: טוב, עכשיו אני אבחן אותך. נסענו לירושלים, תרגלנו את מסלול החילוץ ולמזלי הכל היה מאה אחוז, והוא אמר: עכשיו אני שקט, כך תסעי והכל יהיה בסדר.

חיכינו לד”ר טרויי כשלושה חדשים. אי ביצועה של פעולת החילוץ  גרמה לנו מתיחות ומתחה את עצבנו לשיא . נפגשתי שם עם יעל של שפסי. היא היתה צריכה להיות במקום הארוע, בקשר איתי, לתת לי סימן שמכניסים את אלדד למכונית היוצאת. או אז אני הייתי צריכה להיות מוכנה ליציאה של מונית החילוץ, לפתוח את הדלת,האחורית של המכונית לתת לנהג הוראה  להתניע את המנוע ולחכות להעברת אלדד למכונית שלי.

בצלאלי ודוד היו צריכים להעביר את אלדד למכונית שלי. מדי פעם באתי עם המכונית ולא קרה דבר ואכן הפעם הזאת זה קרה, אני רואה את יעל מרימה אתהידיים למעלה עושה לי סימן שהנה מוציאים את אלדד מהמרפאה,  אומרת לנהג: שעליו להתניע את הרכב כי הפעולה מתחילה. והנהג אמר לי: דרורה, לאן שאת אומרת לי לנסוע אני נוסע. תסמכי עלי. אמרתי: בסדריצאתי מהמכונית, פתחתי את הדלת האחורית בהתאם לתכנית, ולפתע  אני שומעת יריות  ממרחק. הספיקו להביא את אלדד אלינו ,סחבתי את אלדד פנימה למכונית כשהוא כבול עם האזיקים ובשניה האחרונה דוב הבלונדיני התישב על יד הנהג. זה לא היה לפי התכנית. לא היתה לו ברירה, כי ירו וזיהו את המכונית,. התחלנו לנסוע במהירות גבוהה מאוד בדרך הקבועה מראש עד שנעלמנו בהרים. נרגענו קצת. דוב סיפר שהיו יריות, שפגעו במכונית שלו והחבר’ה ברחו והוא מקווה שאין פצועים. הוא לא הצליח לברוח, לכן הוא נכנס למכונית שלנו. אלדד הרגיש ברע. הוא היה חגור עם חגורת עור מהאגן ולמעלה, מחוך אורטופדי על כל הגוף. נרעש עד שהוא הגיע אלינו, חוור קצת, ודוב אומר לי: דרורה, את מטפלת בדוקטור והשאר סמכי עלי, אני מכיר את הדרך, כל האחריות עלי. ולמרות שהייתי בטוחה בידיעת הדרך, שמחתי מאוד להוריד מעצמי את האחריות.

טיפלתי באלדד. הוא התחיל להקיא. הרגעתי אותו ודיברנו בדרך. דוב הצליח להוריד את האזיקים מידיו של אלדד ולקח את האזיקים אליו, ואמר שאלה יישארו אצלו למזכרת.

הנוף בדרך היה מקסים. קרני השמש ירדו אלינו מכל הכיוונים שהפיקו צבעים יפים, ובכל פעם אני מציינת לאלדד איזה יופי של נוף נשקף מבעד ללון המכונית ופתאום אני מסובבת את הראש ורואה שאנחנו נוסעים ישר במקום לפנות שמאלה על לפי ההוראות. קיבלתי היסטריה והתחלתי לצעוק: תעצור שלמה (שמו של הנהג). דוב לא הבין מה שאני אומרת, והוא טען שהוא יודע את הדרך, ואני אמרתי לו: דוב, אם אתה לא עוצר אני יורדת. בינתיים אלדד נבהל קצת: מה, אתם לא יודעים את הדרך? שלפתי מהחזיה את המפה, נתתי לדוב ואמרתי: אנחנו צריכים לפנות פה שמאלה, אחרת נלך לאיבוד. אנחנו נוסעים למשטרה! דוב הסתכל במפה ואמר: דרורה, 1:0, את צודקת. הנהג נסע אחורנית. הדרך היתה צרה מאוד, מצד אחד הר ומצד שני תהום עמוקה. סטיה קטנה ואפשר להידרדר לתהום. אט אט פנינו שמאלה ויצאנו לדרך המלך. עליתי למעלה לפני יציאה לכביש הראשי עצרנו ויצאתי לבדוק אם המשטרה אינה מחכה לנו ביציאה. הדרך היתה נקיה , המשכנו בנסיעה והגענו לבני ברק אל יצחק, שם אמור היה להיות מקום המסתור של אלדד. חשבתי לציין ארוע מביך נוסף שקרה במהלך הנסיעה.

לפני הנסיעה ברברס ל”עבוד” (שם מקום), אנחנו נוסעים ולפנינו מופיע עדר של פרות, ערבי רוכב על חמור, ופרות שמנות מתקרבות אלינו. הנהג שלנו נסע מהר ולא הבחין בעדר  הפרות שבא מולנו ונכנס עם הגלגלים הקדמיים של המכונית בבטן של פרה אחת ונשאר תקוע שם. הערבי שישב על החמור קיבל הלם. ישב עם פה פעור, לא הוציא הגה ולא יכול היה לדבר. הנהג מנסה להוציא את המכונית מבטן הפרה האדומה ואיננו מצליח. הפרה גועה וגוססת. זה היה מראה נוראי. נסינו כולנו להזיז את המכונית קצת אחורה ולהוציא את הגלגלים מבטן הפרה ללא הועיל בשלב זה. עשינו כבר תכניות ללינת לילה. הדרך שהיתה צרה, עם הר בצד אחד ועם תהום מצד שני לא נתנה לנו כל אפשרות לתמרון עם המכונית בשטח הערבי ועם משטרה בקרבת המקום, אבל אחרי מאמץ גדול נוסף הצליחו להוציא את הגלגלים מבטן הפרה, הזיזו את גופת הפרה והמשכנו לנסוע. תקרית זו גרמה לנו עיכוב של שעה וחצי לפחות.

אני לא סיפרתי על המקרה הזה של דוב לאף אחד, יכול להיות מתוך צניעות,  וגם למזל לא סיפרתי על המקרה, אבל למען האמת היא גרמה לי לאי נעימות רבה, מה גם שיכולה היתה להיגמר שאנחנו ניפול לידי המשטרה הבריטית. אבל מזל אמר לי בפגישה שהוא כבר שמע על המקרה בסיבוב, ועבר על כך לסדר היום.

אני ממשיכה בסיפור שלפני הארוע  לחילוץ אלדד :

ולא נתתי לו לשרוף את החומר, שהיה חשש שמא יתגלה על ידי הבריטים בעת החיפושים שערכו בסביבה, ,הוא כעס עלי, ,משכתי אותו ביד ואמרתי לו בטון כעוס בוא נצא מכאן ומיד.

 נעלתי את דלת הדירה ווהחזרתי את המפתח לשכנה, ובדרך אגב אומרת לה: אמרי לי, נדמה לי שמישהו ביקר אצלי בחדר. והיא אומרת לי: לא, אף אחד לא היה, תהיי שקטה, אף אחד לא שאל עליך ולא היה פה. ולא תארתי לעצמי ששכנה, בבטחון כזה, בשמחה כה גדולה שפגשה אותי, שמאחורי זה מסתתר שקר גדול.  האמנתי לה. ונדמה לי שכל אחד היה מאמין לה. אמרתי לה   שאבוא מחר בבוקר להוציא כמה דברים ואם יהיה משהו שתגיד לי.

אני מספרת את תוכן השיחה עם השכנה לארזיה, והולכים בשביל כדי לחזור לשכונת התקוה ולא עלה בדעתי  שום חשד שמשהו לא בסדר. אחרי שיצאתי מהחדר השתחררתי, והיה לי טוב. חזרתי לעצמי. עזבנו את השביל כדי לעלות על הכביש של שכונת התקוה. ראינו שמשוריין נכנס לשביל הזה. השביל הזה הוביל אל הצריף שלנו ואנחנו אומרים אחד לשני: תראי, מה עושה פה משוריין? בחושך הזה בלילה הזה. ולא תפסנו שזה נוגע לנו.

נסענו לת”א וקבענו שמחר בבוקר ניפגש בתחנה המרכזית ועד שהגענו לתחנה  היו לי פגישות ופתקים שאמורה הייתי  להעביר, נפגשתי עם ארזיה ונסענו לשכונת התקוה . נכנסים לשביל ברגל ומתחילים לעלות, כעשרים דקות של  הליכה, אנחנו לא רואים את הגבעה, אבל כשמתקרבים כחמש  דקות הליכה להגעה לצריף,  אנחנו רואים משוריין עם אנגלים ורובים בידים.

חשבנו שזה הסוף שלנו, אבל בו ברגע לא התבלבלנו. לקחתי אותו שלובת זרוע, נצמדתי אליו ואמרתי לו: בוא נגיד שאנחנו זוג שמטייל בסביבה.ידעתי  שיש לי פתקים בארנק, ואני באה לקראתם והם עומדים על הגבעה. המשוריין היה שם וכמו כן גם ערבי נמוכר לנו, שהיה יוצא עם כבשים, רועה צאן, שהיה יושב על יד הצריף שלנו בצל. התיחסנו אליו יפה, ערבי צעיר נחמד,חשבנו לעצמנו האם הוא יודע משהו עלינו?

אני תמיד אמרתי שערבי זה יכול להיות ששמע משהו כשאני מדפיסה חומר והוא כנראה יודע עלינו דברים שהשתיקה יפה עליהם.  הנגבי סיפר לנו שערבי זה ראה אותו במקום.

ידענו שהערבי הזה מבין משהו, אבל  המשכנו לפנק אותו. לפעמים נתנו לו כסף ביד ולפעמים עוזרים לו במשהו אחר, כך שהיינו איתו ביחסים טובים.

ראיתי מרחוק  את הערבי הזה,  וחשבתי שהערבי הוא זה שהלשין עלינו.

בו ברגע, אבל זה היה כל כך מהר, אנחנו צועדים קדימה ומסתכלים על הנוף, הוא מחבק אותי ואני מחבקת אותו  ואמרים זה לזו– בוא נסובב את הראש בחזרה לאט לאט ונראה מה יהיה. חיכינו ליריות מהמשטרה. בו ברגע ראיתי את המוות ממול לעיניי, ראיתי בית לחם וכו’, הוצאתי את הפתקים מהארנק ושמתי בפה והתחלתי ללעוס ולירוק ואמרתי לו – אם תגיע לבית-סוהר תמסור שם ד”ש ממני, והוא ביקש ממני למסור ד”ש בבית לחם. אנחנו ממשיכים וצועדים לאט לאט, ואני כבר גמרתי ללעוס את הפתקים וזרקתי אותם . ואומר לי ארזיה: הם לא יורים. ואני אומרת לו: חכה. והוא אומר: לא יורים!

חיכיתי ליריות, ראיתי ממש את המוות לנגד עיניי, אנחנו כבר מגיעים לסוף השביל ופונים ימינה ומתחילים ללכת מהר ומגיעים לשביל שלפני הכביש הראשי של שכ’ התקוה. הוא מסתכל עלי ואני עליו ואיך שאנחנו עומדים לבביים ונרגשים רצה אלינו מהכיוון השני השכנה הזאת, שהיא תמיד רבה עם בעלה,   שנתתי לה תמיד לחם, והיא צועקת לי: את יודעת מה שהיה פה? חודש ימים הם יושבים פה בבית שלכם מחכים לכם. ואני שואלת: איך השכנה רות לא אמרה לי כלום? והיא: את לא יודעת שנתנו לה כסף? ואנחנו לא מדברים איתה, יורקים עליה, כולם יודעים שהיא קיבלה כסף מהאנגלים ולכן היא לא אמרה. היא הודיעה שאתם צריכים לבוא בבוקר ואני עמדתי שם וראיתי אתכם לבוא כדי להזהיר אתכם.

בין האנגלים היה אחד שידע עברית והוא שאל את הערבי אם זהו הזוג שגר פה והערבי אמר שזה לא הם. אני מכיר אותם. כשהם יבואו אני אגיד לכם מי זה. אני נשקתי לה והיא חיבקה אותי. ישבנו במכונית ונסענו לתל-אביב ולא דברנו כל הדרך. מסתבר שבו בערב כשהיינו ונכנסנו לצריף לשרוף את הסטנסלים וחזרנו והגענו לכביש הראשי של שכ’ התקוה וראינו את המשורין, למעשה הוא בא בחזרה אל החדר שלנו. הם יצאו לאכול וחזרו בחזרה. הם חיכו שם כחודש ימים, אבל הם לא חיכו בצריף שלנו, אלא על יד הצריף שלנו היה מבנה לא גמור ושם היו להם מזרונים ושם הם ישנו, חיכו לנו יום ולילה, אבל היו יוצאים מדי פעם לאכול, ולו היינו נשארים בחדר עוד כעשר דקות זה היה הסוף שלנו. ואני צריכה לומר שזה בזכות הרגש שלי שאמר לי שאנחנו מוכרחים לצאת משם ומיד. אחרי חצי שנה נדמה לי, עברתי ברח’ בן יהודה בתל אביב ופגשתי את האשה שהלשינה עלינו. היא ראתה אותי, הסתכלתי עליה בבוז מרחוק, אבל היא ניגשה אלי, בכתה וביקשה סליחה ממני, ועם אגרופיה הכתה בראשה ואמרה: אני שלמתי בגלל זה וכולם נידו אותי ולא דיברו איתי ושילמתי ביוקר, והתחילה לבכות באמצע הרחוב.

אמרתי לה שהיא עשתה דבר מכוער, כי אני ובעלי היינו יכולים להיהרג או להיאסר. אבל הם איימו עלי – היא אמרה – ואמרו שיהרגו את בעלי והילדים, ואת לא ידעת, בואי תשאלי את בעלי והילדים. עזבתי אותה והמשכתי ללכת.

חיכינו לקשר מיהושע כהן. לקחנו את האופנים עם מכונת הכתיבה. שמעון זיו היה אתי בפרדס בראשון. התחלנו לצעוד דרך הפרדסים בשבילים פנימיים ולהגיע לרחובות.

הגענו לרחובות בערב. ידענו שאנחנו מגיעים לאבא ולאח של אליעזר, שהיה חבר שלי וישב בבית סוהר. מצד אחד סיקרן אותי להכיר את המשפחה שלו ומצד שני ידעתי שאצלם ברפת ישנו בונקר ושם ידפיסו את העתון.

הגענו לחדר וסיומקה אומר לי: תיכנסו ותקראו לאחיו של אליעזר, בנימין. אני מחכה לך בחוץ.  נכנסתי, אבא שלו הסתכל עלי, בצורה טבעית ויצאנו יחד. שאל בסקרנות עלינו, ואמרנו  שבאנו מרחוק כדי לקיים שיחה, ובנימין לקח אותנו לחצר, מרחק של 6 דקות מהבית. נכנסנו דרך פתח גדול מכוסה  , לבונקר שבנו הבחורים.   ראיתי שם את מכונת הגסטטנר וחיכו לחומר להדפסה.

אני זוכרת את קוסי (משה ערמוני) ואברהם יהודאי (אלחנן). שמחנו יחד. בינתיים הודיעו לי שיש דירת חדר בגבול בין שעריים לכפר ביל”ו – בית בן קומותיים, וכי אני יכולה לבוא ולשכור את החדר. באתי עם שאול כזוג נשוי, וחתמנו על חוזה שכירות. מה המקצוע שלך, נשאל שאול  ,הוא עובד בבית חרושת ביקב ואני עובדת בבית. הבאנו לשם איזה בדחיפות מיטה עם עוד  מיטה מתקפלת, שולחן מפורסם עם חור באמצע כשיהושע כהן רצה לעשות נסיון כלשהו והוא קדח חור גדול באמצע השולחן, ומאז קראנו לו השולחן עם החור, כיסינו אותו עם מפה וסיפרנו לבעל הבית שאנחנו מתחילים הכל מהתחלה, אין לנו בשלב זה של החיים מאומה. אני צריכה לעבוד יום ולילה כדי להרויח כסף, גם בעלי כך, ותוך שנה אנחנו מקווים לחסוך מספיק כסף ויהיה לנו הכל.

לא היה לנו כלום להכניס לחצי המטבח שנתנה לנו בעלת הדירה והיא מאד השתוממה, ואני הייתי בעיניה בחזקת מסכנה מאד וריחמה עלי. לא היו לנו בגדים וכמעט שום דבר, אבל מצאנו חן בעיני כולם, והם באו לקראתנו. תמיד רצינו לחמם מים לתה. נתנו לנו קומקום, מחבת והסתדרנו.

אני הדפסתי חומר מהבוקר עד הלילה ולמדתי לסדר את השעונית של עיתוןה”חזית” כדי שיהיה מוכן להדפסה .שאול יצא בחמש לפנות בוקר מהבית והיה חוזר בערב בשמונה. כל היום הוא עבד בבונקר ואני הייתי מדפיסה במכונת הכתיבה. היה סידור יפה ונוח וכל החומר הסטנסלים שהיו לי תמיד סגרתי בארון וכך הסתדרנו בשעריים. היה עוד בחור חדש שלנו שיכול היה לישון בבונקר. כמעט שלא היה קשר בינינו, בכדי לא להחשיד אותנו, אבל בלילה היה מגיע אלינו איש קשר בכדי להעביר אלינו או לקחת חומר.

גרנו בשכונה כשמונה חדשים בקומה שניה. התיידנו עם דיירי הסביבה, עם השכנים שגרו למטה ובקומה שאנחנו גרנו. הם שאלו שאלות. סיפרתי שאנחנו זוג צעיר יוצאי קיבוץ שאין לנו כספים ואני מקבלת עבודה מחברה מסויימת להדפיס ומרויחה כסף ובעלי עובד בחוץ, ואני מקווה שבמשך הזמן נוכל לקנות דירה ברמת גן. הם ציינו שאני כל כך חרוצה ומוכנה לעבוד קשה ולסבול בחדר עלוב בלי רהיטים ואמצעים אחרים , אמרתי שאני מקווה שהכל יבוא על מקומו בשלום.

מדי פעם היתה באה אלי שכנה אחת, מספרת לי מעשיות על חייה עם בעלה ומריבות שהיו ביניהם, “ואתם חיים כל כך יפה בתנאים שלכם, אתם לא רבים”, והיינו דוגמה לזוג נשוי אצל השכנים. למטה היתה גרה אשה זקנה מאד ממוצא תימני. ביום שישי היתה אופה בתנור בוטנים, גרעינים והיה שם פולחן שלם. בערב היתה מביאה לי צלחת עם בוטנים וגרעינים לכבוד שבת. אנחנו שמרנו את השבת. זאת היתה סביבה דתית מאד וזה שאנחנו לא נסענו בשבת מאד מצא חן בעיניהם. היחסים היו מאד קרובים ויפים והכל התנהל יפה.

יום אחד שמענו שמכריזים עוצר וזה קרה כששאול כבר יצא לעבודה ואני נשארתי בחדר עם הסטנסלים ועם כל מיני דברים ולא ידעתי מה לעשות, איך להרחיק את הסטנסלים מהחדר. לפני יצאתי לפרדס. ארזתי את כל הסטנסלים עם הניירות, בחבילה אחת. את מכונת כתיבה לא יכולתי כבר להוציא כי הרבה אנשים הסתובבו שם. עליתי למרפסת הגדולה של הגג. ראיתי שהמשטרה הבריטית מסתובבת, ליד הבנין ועורכת חיפושים,לכן נשארתי בחדר ולא הצלחתי לצאת. הם סגרו את המעברים בשורה של משוריינים במקום. התחלתי לחשוב שיש בקרבת מקום פרדס אם אמלט עצמי אוכל להציל את עצמי.  אני יורדת למטה. עומד שם שוטר בריטי ולא נותן לעבור. נכנסתי לחדר וחשבתי שאם יתחילו בחיפוש אני אכנס לבית שימוש. זאת היתה חבילה גדולה ולא יכולתי לשרוף אותה, כי כל האנשים התקהלו והיה מאוחר מדי. במשך הזמן שהסתובבתי שם, הסתבר לי שמול הבית בקצהו שם עובר הגבול של העוצר שהכריזו עליו, ועל כן הבית שאני גרתי  היה מחוץ לתחום העוצר. שמחתי שגבול העוצר עובר ליד  ביתי והמשוריינים והשוטרים שהיו עוברים מבית לבית  – אל הבית שלנו לא הגיעו. שמחתי היתה גדולה, פשוט היה מזל ויצאתי בשלום מהעוצר שנמשך עד 4 – 5 אחה”צ.  בערב הגיע שאול הביתה וסיפר שבזמן העוצר הם לא יצאו מן הבונקר. יש להם חשד שהודיעו למשטרה על משהו חשוד, כי חיפשו שם מסביב לפרדסים בונקר שהיה ברחובות ברח’ עזרא, ברפת של האבא של אליעזר.  אבל הסתבר שאולי היה זה חשד שוא, כי המשכנו אח”כ לשהות במקום ולעבוד עוד מספר חדשים. כשאני הדפסתי את  עיתון “החזית” בסטנסלים.   מדי פעם היה מישהו עובר בחצר, מסתכל למעלה ומסתלק. בחדר בו גרתי היה חלון כאשר עבדתי  הסתכלתי דרך החלון ומכיוון שהיינו מאד  חשדנים ונתונים בעירנות גדולה ראיתי שמדי פעם היה מישהו עובר במקום ומסתכל לעבר  החלון. היה לי הרושם שאנשי ה”הגנה” יודעים משהו והעברנו את הענין לידיעתו של המרכז, הם יעצו לנו שננקוט באמצעי זהירות ושלא ניפגש האחד עם השני ולא  לצאת יחדיו. בשעריים היה  חדר שבו גרו   ארבעה בחורים, קוסי (משה ערמוני) חנניה אברהם, יהודאי ועוד אחד, נדמה לי  שהיה  בנימין גרשוני . הם גרו שם כפועלים שיוצאים בבוקר לעבודה. אמרו שהם עובדים   בפרדס בסביבה ויצאו לעבודהבחמש לפנות בוקר לרח’ עזרא ברפת.

מעל הרפת היה פתח קטן, שהיו מרימים אותו וירדים בסולם לבונקר . עובדים במקום וחוזרים בערב לביתם. הקשר היחידי שלנו היה עם קוסי. הוא היה מגיע אלינו בלילה ומוסר לנו ידיעה חשובה או יש משהו חשוד בשטח. לחדר בו גר הגעתי אולי פעם או פעמיים. פעם אחת כאשר נערכה מסיבת שמחה, שתינו לחיים, זה היה נעים מאד וידידותי גם מצד השכנים,   שנכנסו והשתתפו בשמחה. אנחנו היינו החברים שבאנו ממרחק.   ופעם שניה כנראה היה כאשר רצתי להודיע דבר מה שאיני זוכרת  קוסי היה איש הקשר שהגיע אלינו מדי פעם בפעם . הוא היה כלפי השכנים כבן משפחה. היינו שם כ- 9 – 8 חדשים ועזבנו, כי ידענו שמשהו לא תקין מתרחש שם. יותר מדי אנשים שאלו עלינו והסתובבו במקום אני חשבתי שאני צריכה כבר לעזוב את החדר.      הכל היה אמנם שקט ושלו ,אך בחודש האחרון הרגשנו משהו באויר שלא בסדר, אבל בהרהור שני הגעתי למסקנה  שהסיבה האמיתית שעזבנו את המקום ברחובות ,כי מתל-אביב הגיע הקרוליק (דב בן טוב).   אל הבונקר בשעות הערב המאוחרות ולוקח משם את חוברות “החזית” כדי להביאן לתל-אביב להפצה. באחת הפעמים הוא הלך להזמין מונית  , ונתפס עם העתונים, ואז הוחלט להפסיק את שליחותו לרחובות  להביא את העתונים שהודפסו ברחובות .מאז התחילו הבריטים לחפש ברחובות כי ידעו שמשם העיתונים יוצאים. מיד לאחר מכן קבלתי הוראות להתקפל מיד. והועברתי לתל אביב. עזבתי את החדר יפה שבו גרתי.שילמתי את יתרת שכר הדירה וסיפרתי סיפור, שבודאי התקבל על הדעת. דאגו לקחת את הדברים שלי ,ואת המיטה במשאית קטנה, והעבירו את כל התכולה לחדר ברחוב יצחק אלחנן בתל-אביב.

בחדר ביצחק אלחנן. פגשתי שם  את גבי, את צפוני ודב. ששמחו לבואי ואת הלילה בלתי שם.

ההדפסה בסטנסלים נגמרה ועיתון  “החזית” יוצא לדרך.

מאז קבלתי מדי פעם חומר אחר להדפיס ,לדוגמא מדוד שומרון (הנקרא גם עלי), שכתב חוברת על תפעול אקדח וכן גם על נושאים אידיאולוגיים שאותם היו אמורים ללמד בקורסים שתקיימו לאחר מכן.  הדפסת  החומר  שהודפס לפני כן במכונת כתיבה הועבר לחדר שברחוב בן-יהודה. שם בחדר המרתף עמדה מכונת ההדפסה בסטנסיל מסוג  “גסטטנר”,  לשם הגעתי עם  לאה גרנק והדפסנו החוברות.

קוריוז שנזכרתי בו.  נתנו לי מפתח “ייל” לחדר הדפוס בכדי להדפיס החומר שהיה בידי, ומנסה לפתוח את הדלת,  שמעתי שמשהו זז בפנים, ולפני שפתחתי את הדלת, הצצתי דרך החלון לראות אם מישהו אכן נמצא שם, לתדהמתי אני רואה בחדר בחור שלמד אתי יחד בבית ספר עממי, וידעתי בברור שהיה איש שהשתייך לתנועת “השומר הצעיר”. עזבתי מיד את המקום והודעתי למי ששלח אותי לשם שהחדר “מקולקל”, כלומר שהיה תפוס. נשאלתי מדוע אני חושבת שכך המצב  השבתי שראיתי שם בחור מהשומר הצעיר שלמד איתי יחד והוא זה שהיה בחדר ולא נתן לי להיכנס לחדר,   ובודאי יש תצפית מסביב למקום.

נפגשתי עם בחור שלנו, אינני זוכרת את שמו,   שהיה אחראי על החדר הזה והוא היה זה שהביא אותי לראשונה לשם, והוא אומר לי בזו הלשון, דרורה, הייתי שם בחדר  לפני כחצי שעה השארתי שם מישהו.  שאלתי: את מי השארת? והוא אומר לי שמו של אותו בחור. והוא מוסיף ואומר, אני חושב שאנחנו מדברים על אותו בחור.   אמרתי: שזה לא יכול להיות, הבחור משתייך לתנועת  השומר הצעיר. הוא ממשיך ואומר: אני אגש לחדר לראות מי בחדר. והוא ניגש וחוזר ואומר: בואי תראי מי הבחור הזה. אני מציצה לחדר ואומרת: הבחור הזה הוא מהשומר הצעיר. אני נכנסת לחדר והוא פורץ בצחוק. שמו הנכון היה נחמן, למדתי אתו יחד ואני אומרת לו: אני לא הייתי מאמינה, איך אתה הגעת אלינו, הרי כל משפחתך חברים בשומר הצעיר ואני עוד זוכרת אותך מגיע ללימודים בבית הספר עם החולצה הכחולה  ושרוך האדום. משיב הבחור – נחמן, אבל ראיתי שהדרך של לח”י היא הדרך הנכונה ועל כן הצטרפתי אליהם. זה היה הקוריוז, ועד היום אנחנו צוחקים מזה.

ימים אחדים לאחר מכן ,קראו לי להשתתף בקורס  מתקדם לנשק וקצת אידיאולוגיה במצפה, (היום שייך מוניס), לשם הגיע יאשקה, שהדריך אותנו בתפעול רימונים. למרות שעברתי כבר קורס כזה לפני שנים אצל יהושע כהן.  שאול היה בקורס הזה אחראי ומדריך. ושם שכרנו בית בודד על יד הכפר הערבי בסביבת הירקון.  גרנו שם ולמדנו לתפעל נשק. מדי פעם התחלפו האנשים במקום  ואילו אני נשארתי במקום. עזרתי בקניות בכפר הערבי  הקורס היה מאד מעניין.

אני זוכרת שהתבצעה על ידנו,בתקופה זו, פעולת הרכבות שאול יצא לפעולה בסירקין (שדה תעופה בריטי) וחזר וסיפר על הפעולה ,שהוא יצא ממנה בנס וכמעט שנהרג.

אח”כ שאול עבר לחיפה ושם הוא נאסר, בעודו מהלך ברחוב, על ידי מישהו שהכירו. שאול נהרג במחנה המעצר בקניה. עבדתי אתו במשך תקופה של שנתיים. היה אדם מאוד אחראי.  נולד בפולניה.  עלה ארצה בעליה בלתי ליגלית.  הוא סיפר לי  שלמד ב”לידה” בבית ספר למסחר במחלקת ניהול חשבונות ועזר כלכלית למשפחתו. לפני שהגיע ארצה היתה לו חברה מאד טובה,  שאותה מאד אהב . חברתו גרה בעיר, או בכפר אחר. והוא היה נוסע לבקר אותה באופניו,  נסיעה שמשכה היה שעות לשם ובחזרה. אמרתי לו בפליאה שעות לנסוע? והוא ענה לי שהיה כדאי. בתקופת המחתרת הוא שלח אותי לכתובת בתל-אביב, כנראה למשפחה מהעיר “לידה”, לברר מה קרה לאותה הנערה. אבל במשפחה הזאת לא ידעו לענות לי ולא ידעו פרטים פרטים כל שהם עליה. פעם נגשתי למשרד שעסק בחיפוש קרובים, כדי לשאול גם על  בני משפחתו. היתה לו אחות נשואה, הוא נשא איתו תצלום מהם. אחותו ובעלה ועם ילדה על הידים היושבת בסירה.

תמונה  זאת הוא לא עזב אף פעם, ומדי פעם נגשתי למשרד לחיפוש קרובים, לשאול עליהם, אבל .

מדי פעם היה מספר עליה כמה שהיא היתה יפה וחכמה ונבונה לכתה ללא שוב  העציב אותו מאד. בעיני, שאול היה דמות מופת, יפה נפש במובן החיובי ביותר, גם לתרום במעשים לטובת החברה  ,עמד תמיד בראש למתן עזרה לזולת. בהתנדבות – תמיד היה בין הראשונים  להתנדב. ואפשר היה לומר עליו שהוא היה אדם במלוא מובנה של המילה. אני זוכרת שבקורס במצפה היה נועל נעלים כמעט ללא סוליות. אמרתי לו: “איך אתה יכול כך ללכת, הלא אפשר לחשוד בך בגלל זה, ואסור לך להתבלט כיוצא דופן”. ישקה נתן לו נדמה לי 3 לירות כדי לקנות זוג נעלים, אבל בקורס היה חסר משהו, והוא נתן את השלוש לירות לקנות משהו בשביל הקורס ולא סיפר שהוא לא קנה נעלים. אמרתי לו: למה עשית זאת? ואמר לי שזה היה יותר חשוב מהנעלים. וכך הוא היה תמיד דואג למען הזולת היה תמיד ראשון לכל דבר, היה בן אדם טוב לב ונעים הליכות, והיה אדם אחראי. כשנתנו לו תפקיד ידעו שאפשר לסמוך עליו ויש על מי לסמוך.

גם אחרי סיום הקורס לא קבלתי תפקיד מוגדר. אחרי מצפה ואחרי שחזרתי מחיפה לתל-אביב ושאול נהרג, עברתי שוב לקורס במצפה עם צפוני (האח של דוד שומרון) ועזרתי לו להעביר קורס בתפעול נשק. היו מספר גדול של אנשים חורים ובחורות, , נדמה לי 20 איש. היתה שם אסתר בקמן (יעל). בקורס השני גם עזרתי ליעל בעבודות אוכל וקניות.  הייתי מנהלת המשק. יצאתי לקנות אוכל אצל הערבים. הייתי יותר הקשר מבחוץ. לקראת סיום הקורס חוינו סיפור מעניין. הבית בו שהינו, היה בקצה הכפר לכיוון ת”א. הבית היה ממוקם על הגבעה והיה בו חלון שדרכו ניתן היה להשקיף על הנעשה בחוץ. בכל שעה התחלפה התצפית והשומר שצפה במתרחש היה מסתכל אם מישהו מתקרב למקום בו שהינו, כי השטח שאפשר היה אפשר לתצפת עליו ולראות מה שנעשה בחוץ היה רחב ובעיקר משם אפשר היה לבוא לבית.

אפשר היה אמנםגם להגיע לבית מכיוון אחר, אבל זה היה דבר מסובך. כי היו צריכים לעבור את נחל הירקון וחשבנו שמשם אף אחד לא יבוא. כנראה שעל יד “מצפה” השתכנו שם ה”כלניות”, מחנה של כלניות, ואנחנו לא ידענו מזה. ערב קודם לכן שם לב אחד הצופים שהסתכל על הדרך, בשני אנשי צבא המתקרבים והולכים בכיוון אלינו, אבל לפני העליה לבית הם פנו שמאלה.

זה העלה חשד בעינינו וצפוני ששם לב לכך,  שלח מיד שני אנשים לראות לאן אנשי הצבא הולכים ולאן הם שייכים. הסתבר שאחרי הכפר שוכן לו מחנה קטן של חיילים (חובשים כובעים אדומים, שקראו להם “כלניות”). זה היה בבוקר. בעקבות כך אנחנו נכנסנו למצב הכן. כל אחד לקח את הנשק שהיה לו. למשל היה אקדח צמוד עם רימון. הוכרז על מצב הכן אבל טרם קבלנו החלטה  באם בעקבות המצב לעזוב את המקום. והנה בשעות הצהרים שוב מתקרבים 3 חיילים והולכים לכיוון המחנה שלהם. אז צפוני החליט שאנחנו צריכים לעזוב את המקום, כי יתכן שיודעים על המקום ומתכוונים להקיף אותנו. אני לא זוכרת אם עוד לנו אותו לילה, נדמה לי שיצאנו בבוקר השכם בשורה, כל אחד היה עם נשקו וכן כלי הנשק שבהם למדנו, נשק קצת כבד יותר, תת מקלע. עברנו כך דרך הכפר, עם החבילות והנשק ביד. צפוני היה הראשון שהלך ואנחנו אחריו. זה היה מראה לא רגיל. הערבים הסתכלו בנו, צפוני לקח איתו מפה וידענו לאן  ללכת.

הגענו לנחל הירקון, עברנו אותו עם הנשק מורם למעלה. זה היה בבוקר השכם. הגענו להר נפוליון, שהיה בקרבת מקום. צפוני חפר בור והטמננו שם את הנשק.

 חיכינו במקום עד שנתייבש כי היינו רטובים, אח”כ נסענו באוטובוס לת”א, והגעתי לחדר שלו. זה היה בקיץ. אני לא זוכרת מי היתה השניה, שהיתה איתי , לאה או יעל, יכול להיות שזאת היתה יעל בקמן. נגשתי אל ההורים שלי שגרו בת”א  דבר שלא הצטרכתי לעשות זאת. נכנסתי, התרחצתי, החלפתי בגדים,  וחזרתי לחדר שלו נקיה ולבושה (המשטרה היתה מבקרת מדי פעם בבית שלי). בכל אופן מדי פעם עשיתי את המעשה  הלא נכון הזה.

היתה לי פגישה עם מזל ברח’ נחמני על יד ספסל מסוים הוא פגש אותי ומיד אמר לי: דרורה, אני רוצה שתסעי לחיפה. יש דבר לבצע שם פעולה דחופה וחשובה. כנראה שלא היה לו מישהו אחר, ואני הייתי במקום. נתן לי הוראה, סעי לחיפה, תגשי  לכתובת הזאת הרשומה בפתק ושם את אמורה לקבל חבילה  שתכיל “אצבעות ג’לניט” (חומר נפץ) שאותה תביאי לי עוד היום, כי אני צריך את חומר הנפץ דחוף. אמרתי ‘בסדר’, הכתובת היתה ברח’ הרצל בחיפה. נסעתי באוטובוס. נגשתי בשעה מסוימת לדירה המיועדת וקבלתי את הקופסה, גדולה יותר מקופסת נעלים. שהכילה חומר נפץ עטוף היטב ושאתו כאמור הייתי צריכה להעביר עוד היום לידיו של מזל.

נכנסתי לאוטובוס בתחנה המרכזית בחיפה, ומה שראיתי מרחוק באוטובוס גרם לי להרגשה לא טובה. באחד הכסאות יושבת אחות של חברה מבית”ר ושמה עליזה ועל ידה יושב אחיה שידעתי שהוא משרת כשוטר במשטרת ארץ ישראל, ואני נכנסתי וברשותי החבילה המכילה חומרי נפץ. אני מתקדמת הלאה כי לא היה מקום לשבת, אלא רק  בספסל שלפני האחרון.

נגשתי אליהם, ברכתי אותם לשלום עם חיוכים. את החבילה הורדתי למטה והנחתי אותה על ידי, אבל אפשר היה בהחלט לראותה. בינתיים היא הסבה את הראש אלי ושאלה: מה שלומך? מה נשמע? אחיה נפל ב-48 במלחמה והיה חבר שלי בבית”ר. היינו יחד בקבוצה אחת. אחיה המבוגר יושב על ידה בלבוש אזרחי, אבל ידעתי שהוא משרת כשוטר במשטרה הבריטית או גפיר,  לא כל כך שמחתי לראותו. על ידי התישב בחור צעיר ומאחור ישבו עוד שני בחורים.

למעלה היו מזוודות. חשבתי אם אשים את החבילה למעלה יראו שאני מניחה את החבילה למעלה. חשבתי שלמטה לא ישימו לב וגם “מזל” אמר לי שלא אשים למעלה את החבילה בכדי לא לעורר תשומת לב. אם יהיו חיפושים באוטובוס אזי במירב הסיכויים יורידו תחילה מלמעלה את החבילות.

אנחנו נוסעים ומגיעים לצ’ק-פוסט בבת גלים. נכנס שוטר שעצר את המכונית, הסתכל והסתובב, ירד והמשכנו לנסוע. אני שמחה שעברתי את הבדיקה והנה, קצת לפני משטרת זכרון אני רואה שיירה של מכוניות  שעוצרים בדרך, ונמצאים שם הרבה שוטרים ומשוריינים, אמרו שקרה משהו. אני שומעת, חשכו עיני, כנראה שחושדים במשהו, ולא בגלל החבילה שלי. נכנס שוטר למכונית שלנו ומתחיל להוריד מזוודות מלמעלה. של מי זה ושל מי זה, הוא שואל. שמחתי שהחבילה שלי לא הונחה למעלה. וכך עברו השוטרים לאורך כל המכונית והגיעו לסופה. כל אחד שנשאל לבעלותו על המזוודה אמר שזה שלו וכו’ ואותי עזבו. יורדים השוטרים מהאוטובוס, והנהג רוצה לנסוע ואינני יודעת איך קרה פתאום שהשוטר קופץ פנימה, משתרע למטה על הרצפה, מסתכל ורוצה כבר לצאת, ואז הוא מבחין בחבילה שלי,  הוא מתכופף שוב פעם והוא רואה משהו על ידי. הוא קם, ניגש אלי, והוא אומר שאני והבחור שישב על ידי נקום. והוא מרים את החבילה ומראה   ומראה לכל הנוסעים ושואל: של מי זה,  הוא שואל אם זה שלי. אמרתי לא. הוא לקח את החבילה, יורד למטה, פתח אותה ואז מתחילה בהלה בקרב השוטרים, שריקות, מהומה.

 מיד סגרו את דלתות המכונית שלנו  ולא נתנו לאף נוסע לצאת.  חלק מהנוסעים התחילו להסתכל, מה יש בחבילה? ואמרו שזאת פצצת זמן והדמיון פעל כרגיל ואני יושבת ושומעת וחושבת – אבוד לי. וכבר ראיתי את החברות שלי בבית לחם.  

חלקם של הנוסעים מסתובבים אלי ושואלים : זו לא החבילה שלך? אמרתי: לא, החבילה אינה שלי. והבחורה הזאת, אותה אני מכירה, מסתכלת עלי וקראה  לי בשמי הנכון, ושואלת אותי: את לא נכנסת עם חבילה? ואני אמרתי לה לא. אחיה מסתובב אלי ואומר: זה לא שלך?

אני אמרתי שזה לא שלי. נכנסתי בלי חבילה. הם שתקו כי הם היו ממשפחה לאומית. היא היתה בתאים הלאומיים. לוקחים אותנו למשטרת זכרון יעקב ושואלים, מדברים וצועקים. לי היה ספרון קטן שתמיד החזקתי אותו. אני מוציאה את הספר הקטן וקוראת. לא מעניין אותי שום דבר. רציתי מאד לא להיות עצבנית בכדי לא לעורר תשומת לב. נכנס קצין בדרגה גבוהה, מצביעים כל הזמן עלי ואני טוענת שהחבילה היא לא שלי. הקצין מכריז שאנחנו כולנו עצורים.

הביאו את כל נוסעי האוטובוס למחנה המעצר בעתלית. אנשים צועקים ומבקשים ולראות עורך דין , אך  שום דבר לא עזר. 

זה היה בשעות הצהרים. קבעתי עם מזל פגישה בשעה חמש. מגיעים לעתלית. זה לא בית סוהר. זה מחנה מעצר עם גדר באמצע, המפרידה בין גברים ונשים. הכניסו אותנו לחדרים, ועד מתי נישאר שם לא היה ידוע. נזכרתי, לא ישב על ידי בחור צעיר. הבחור הצעיר ישב מאחור. על ידי ישב אדם מבוגר, שהוא ראה את החבילה שלי שאני מחזיקה ומניחה אותה על הברכיים. ישבתי על יד החלון והחבילה על ברכי, והאדם הזה התישב על ידי. אחר כך לאט לאט הורדתי את החבילה למטה עוד לפני שגילו אותה. מאחורי ישבו בחורים צעירים. האדם הזה הסתכל עלי ולא אמר לי דבר. והיה נדמה לי כאילו שאומר לי – אני יודע שהחבילה היא שלך.

כשהגענו לעתלית וחילקו גברים לחוד ונשים לחוד, אני רואה שאחד מהצד השני של הגדר מרים כל הזמן את היד והתברר שהוא קרא לי. אני באה אל הגדר והוא אמר לי: אני יודע שהחבילה שלך, תהיי שקטה, אני לא אגלה. אמרתי לו: אתה טועה, אדוני, החבילה היא לא שלי.  והוא ממשיך ואמר לי: את יכולה להיות שקטה. אמרתי לו: אני שקטה.  לנו הודיעו שיביאו קצין בדרגה גבוהה מחיפה שיחקור אותנו. חקרו קודם את הגברים, ביקשו מהם תעודת זהות וגם ממני ביקשו תעודת זהות, ברשותי באותה העת היתה תעודת זהות אמיתית וזה היה יכול להיות לרועץ עבורי , כי ברשותי  התברר לי היתה עוד תעודה אבל מזויפת.  לא ברור לי מדוע נתתי לקצין החוקר את התעודה האמיתית שבו רשומה כתובתי האמיתית.  חשכו עיני. האדם המבוגר שישב על ידי יוצא, ומרחוק מסמן לי בידו , וידעתי שהוא שתק. כשהגיע תורי להיחקר, הופעתי בפני  קצין המדבר אנגלית  בלווי  מתורגמן ושואל אותי אם אני מבינה אנגלית. אמרתי לו: לא. והתעודת זהות האמיתית לנגד עיניו, והוא שואל אותי אם זו את? אמרתי כן. ומה את עושה בחיפה? ופתאום צץ לי במוחי איזה סיפור, אותו שמעתי  לפני שנים מקלרצ’י, שאחותה הגיעה לחיפה ושהיא נמצאת באחד הקיבוצים שעל יד חיפה.  היא נסעה אליה בערך בשעה הזו  וחזרה בשעה הזו מחיפה לתל-אביב. התכוננתי מיידית לשאלות בקשר להיותי בחיפה, אבל את השעות והזמנים לא תכננתי. אמרתי שלא לנתי בחיפה. באתי לביקור. והסיפור שלי התחיל להתגלגל בפי בדיוק כפי שסיפרה לי קלרצ’י.

לפתע פתאום הכל היה לי ברור, השעות של הרכבת, הזמנים. הייתי שם וחזרתי ברכבת ונסעתי בחזרה לתל-אביב וסתם זרקתי שם שנסעתי לבקר אותו, אבל דברתי בבטחון כזה עם שעות מדויקות, הוא שואל איפה את גרה? ואני אמרתי בבלפור 55, לסיום הוא אומר לי שהתעודה נשארת אצלם ואנחנו נברר אם את גרה בכתובת הזאת.

יצאתי מהחקירה עם מצב רוח קשה מאד. חשבתי, שאם יבואו אלי הביתה, זה יהיה קשה . כשאחי נאסר ובאו אלינו הביתה לחיפוש, הם השחיתו הכל, את הספה והכורסא,  הפכו הכל,  הם הכירו את הבית, לקחו דברים רבים כל פיסת נייר, לא נשארה אף תמונה, הכל לקחו, ומדי פעם היו מבקרים אצלנו בבית. ועל כן חשבתי לעצמי שאני גמורה.

בשעה 6 נדמה לי, עוד האיר היום, פתאום באים קבוצת שוטרים וקצין, אספו את כולם וציוו עלינו תיכנסו בחזרה למכונית. כל נוסע ונוסע ישב במקומו בכדי לשחזר את המקרה. בלי תיקים בלי שום דבר. אני עולה, מתישבת במקומי על יד האדם הזה שהיה חביב מאד אלי. נכנס הקצין ושואל: איך זה היה? איפה מצאו את החבילה? ושוב על ידי. אני זזה, קמה ויושבת. מסתכלים עלי ושואלים אותי: מי ישב מאחור? אמרתי ששני בחורים צעירים ופתאום השניים אינם.

היכן השניים? וכולם במקרה לא יודעים, ועכשיו הם יודעים שהשנים הם אלה שדחפו את החבילה לעברי. והם התנצלו, כי כל הזמן כולם הסתכלו עלי והכעס היה עלי רב, כי הייתי החשודה העיקרית. מסתבר שהבחורים   הסתלקו כאשר עצרנו בזכרון, לפני שסגרו את הדלת.

הם כפי הנראה היו אנשי אצ”ל כך אני מבינה, בחורים שפחדו להסתבך,  והסתלקו ברעש שהתחולל שם. רק וזה הציל אותי. ואיזה יחס שקיבלתי אח”כ. כולם לקחו את התיקים, נכנסו לאוטובוס, נתנו לנו לשתות והתנצלו והמשכנו בנסיעה לתל אביב.  

בדרך מזכרון לתל-אביב הייתי מאד נרגשת. בחלומי לא חשבתי שאצא מהמצב הזה בלא כלום.

מאוחר יותר, התברר לי שהאדם הזה שישב על ידי היה רופא בהסתדרות העובדים הלאומית ולא ראיתי אותו מאז.

עד הרגע האחרון טענתי שהחבילה לא היתה שלי עד שאני בעצמי כבר האמנתי בכך,.   האדם הזה ביקש פגישה איתי, אבל סרבתי לו. הגענו הביתה בחצות. עוד לפני זה קבלתי ממנו את תעודת הזהות, ולחצנו יד לפרידה.  וכאן בשעה חמש חיכה לי מזל  , ושלא הגעתי, חשב שנאסרתי בדרך. למחרת ידעתי שלדב   אמורה להיות פגישה בשעה 10 עם דב ברחוב נחמני כאשר הגעתי לשם, ראה אותי מזל מרחוק  וצעק לעברי  מה, זאת את?   סיפרתי למזל את שארע בנושא החבילה  שהייתי אמורה לקחת מחיפה ולהביאה אליו.    היה זה  בשנת 1946 ולאחר מכן, פעלתי כמקשרת של גרא (נתן ילין מור).

אחרי מספר ימים גרא קורא לי לבוא אליו לפגישה ואומר לי: כי מעתה תפעלי כמקשרת של אלדד.     פעלתי כמקשרת שלו עד קום המדינה.

אני הייתי הקשר החיצון שלו עם גרא ועם כל מיני אנשים בסידורים שונים. למעשה הקשר העיקרי היה עם גרא. הוא גר אצל משפחה שהיו זוג מוזיקאים, זוג חמוד. הם גרו בשני חדרים ואלדד בחדר אחד. אספתי ממנו מאמרים שהוא כתב. לעיתים גם הדפסתי את המאמרים במקום, כי  כתב היד שלו היה מאד לא ברור. אם היה צורך כלשהו לנסוע, הייתי מגיעה אליו עם המונית, לוקחת אותו ומחזירה אותו. דאגו לו בבית זה לאוכל ולכביסה נקיה, ואחת לשבועיים או לשלושה אשתו שגרה בנפרד (עקב הנסיבות הבטחוניות) ברחוב בן-יהודה בתל אביב, בדירה עם הבת נעמה שהיתה אז בת שנתיים, כאשר רצתה לראות את האבא שלה והיא את בעלה,  השתדלנו להגיש אותם ודאגנו שלא יעקבו אחרינו, הסתובבנו הרבה קודם לפגישה ובתיה לימדה את הילדה שבמקרה וישאלו אותה בגן איפה היתה, שלא תספר שהיתה אצל אבא, כי בתיה סיפרה שכל מיני אנשים שאלו את הילדה שאלות, אבל הכל הסתדר בכי טוב.

ביום שישי היו באים ובמוצאי שבת היו חוזרים הביתה . פעם הכריזו הבריטים על עוצר ואז נאלצנו לצאת לכפר שמריהו אצל אלוני. שם פגשו את גרא  ומיכאל שנעצר זמן מה לאחר מכן.

היו לו גם פגישות עם חברים רבים בעת שהרצה ,במקומות שונים,בפני שומעיו, על  האידיאולוגיה של תנעת המחתרת .    

להלן יתר התפקידים שהיו לי בתנועת המחתרת של לוחמי חרות ישראל:  עסקתי בתצפיות על מקומות שהיו מיועדים לבצוע בהן פעולות וכן גם בעזרה ראשונה.  לפעמים בכל מיני תפקידים, אבל לא מוגדרים ממש. בתפקידי כמקשרת של גרא פעלתי במשך זמן קצר, כשהוא היה בתל-ליטוינסקי  ורינה (חוה בליך) פעלה כמקשרת של מיכאל, פעלתי בעיר בכל מיני תפקידים לא מוגדרים.  פעם ליויתי את גרא לפגישה עם אליהו גולומב. פעם ה”פוכר” (אברהם ליברמן) לקח גרא לפעמים גם אחרם לקחו אותו. יום אחד אני מקבלת הודעה ממזל (יעקב)  בנאי שעומד להפתח קורס בגדרה. הפעם עשוי להתמנות כאחראי על הקורס דוד סובול (שומרון).  גם הישיש היה שם. זה היה קורס לתיפעול נשק ולימוד מתקדם על הכנת חמרי נפץ, כמו גם על הפעלת רימונים ונפצים. היתה שם גם שולה ז’ורבין. וכן אפרת, אשתו של דוד סובול, ובהמשך הגיעה לשם פרידה ורקשטל, שהגיעה רק זה עתה ארצה ולא שלטה היטב בשפה העברית ודיברה רוסית וקצת אידיש. גם בן-הר היה שם.   נהיתה שם אפיזודה מענינת. חשבנו שגילו את החדר בו אמור היה להתקיים הקורס. העתקנו את מקומנו לאחד הקיבוצים שבסביבה – קיבוץ חפץ חיים ,אך הקיבוץ לא רצה לתת לנו עזרה להתמקם במקום. הבית בגדרה שבו היינו, עמד על גבעה בודדת ושם גר הישיש. באותו לילה העתקנו שוב את מקומנו לקיבוץ נען,  וגם שם לא רצו לתת לנו עזרה. חזרנו בחזרה לגדרה  והמשכנו  כאילו  לא קרה דבר.

אחרי סיום הקורס הזה בשנת 1946 קיבלנו הודעה ,שאני ועוד בחור אחד בשם אהרון נשתתף בפעולה נגד הכלניות שהמחנה שלהם ממוקם ברחוב  הירקון בתל אביב.  שמחתי מאד שבחרו בי. גם דיל היה בקורס וגם הוא היה אמור להשתתף בפעולה.

הגעתי לתל-אביב עם אהרון ומסרו לי שתפקידי בפעולה  יהיה בצוות חיפוי, שמתפקידו יהיה בעת הצורך לסגור רחוב בשכונת כרם התימנים  באם תגיע לבריטים תגבורת מיפו, והסבירו לנו איך לפעול ולסגור את הדרך באמצעות בקבוקי מולוטוב ורימונים ועל הכביש לפזר קופסאות, שיכילו חומר נפץ. יום קודם לכן באתי לחדר בכרם התימנים עם אחד הבחורים.   ביום שלמחרת היתה צריכה להתבצע הפעולה, והיינו צריכים להוציא מן החדר הזה את בקבוקי המולוטוב, את הקופסאות עם חומר הנפץ, שהיה מצויד בפתיל שהיו מדליקים אותו וזורקים.  אחד הבחורים התקין את פתיל הבטחון שיצא מן הקופסה, גמר לסדר את קבוצת הרימונים והתישב על המיטה, היה זה יום חורפי, הורדתי את הז’קט שעלי ובתוכו הייתה תעודת הזהות שלי האמיתית. את הז’קט תליתי על קולב והניחתי אותו בתוך הארון. אני מנהלת שיחה עם הבחור מה עלי לקחת בשבילי ובשביל הבן זוג שלי לקראת הפעולה.

היינו נוכחים במקום הבחור הזה ועוד שניים נוספים, לאחד מהם היתה “שפשפת” על היד (באמצעותה היו מפעילים את בקבוק המולוטוב), היינו מוכנים לפעולה. והנה הוא כבר בסוף סידור הרימונים והוא מודיע  שסיים את ההכנות שיועדו לו.  פתאום אני שומעת קול שקשוק מאחד הרימונים ורואה שרימון אחד נדלק מהשפשפת שלו על היד,  שמענו את בעירת הפתיל.

שני הבחורים רצו החוצה קודם ואני רצתי אחריהם שלישית והוא הרביעי. אחרי שיצאנו מהחדר התפוצץ הרימון שגרם לכל הרימונים שבחדר להתפוצץ.מהדף האויר שנוצר כתוצאה מהפיצוץ הועפתי למרחק מוסויים ,אך  לאחר שניות מעטות התאוששתי ,קמתי על רגלי וברחתי מהמקום . לפגישה באתי בלי הז’קט שלי,ששם היו תעודת הזהות שלי, עם  כסף   בערך 10 לירות, שהייתי אמורה למסור, אחרי הפעולה ,לחבר בגדרה. הכסף היה בתוך צלופן בכיס הז’קט שלי. ידעתי שהז’קט שלי נשאר שם. כולנו ברחנו. ידעתי את מקום המפגש. באתי לפגישה ושם הודיעו לנו שהפעולה נדחתה .

חזרנו לגדרה ואחרי שבוע בערך הודיעו לנו לחזור.  אני הביתה כבר לא נגשתי. פגשתי את אבי ואמרתי לו שיכול להיות שהמשטרה תבוא אליהם בגלל תעודת זהות שנשארה שם במקום הפיצוץ.   לאחר מספר ימים נפגשנו שוב והוא מספר לי, את יודעת מה קרה עם התעודת זהות שלך? באים אלינו שני תימנים, מביאים את תעודת הזהות לפי הכתובת שהיתה רשומה בתעודה. אני שואלת לתומי ומה עם ה-10 לירות? והוא משיב ואומר שלא היה שם שום דבר. וכך לא הגיעה תעודת הזהות שלי לבריטים. שמחתי שגם פה היה לי ממש מזל.  היה לי כרטיס לסרט בקולנוע שחילקו לנו לפני הפעולה באם  נעצר נוכל להגיד שהיינו בסרט.

אחרי שבוע חזרנו שוב לפעולה, קיבלנו רימונים ומולוטובים, אני ואהרון עמדנו בפינה בצוות החפוי. הפעולה התחילה , שמענו יריות מכוון המחנה הצבאי ברחוב  הירקון וראינו שמתקרבים המשורינים של האנגלים מכיוון יפו אלינו.

  כשהם התקרבו  יותר זרקנו את הרימונים ובקבוקי המולוטובים לפי ההוראות שקבלנו.   התחלתי לסגת לכרם התימנים, ואהרון לכיוון אחר. מאוחר יותר הוא סיפר לי שגם הוא רץ לכרם התימנים כי בכיוון השני היו יריות של האנגלים שהיו מצוידים  בפרוז’קטורים, ועם משורינים  הם פתחו בנסיעה מהירה בכל העוצמה לכיוון כרם התימנים. נכנסתי למעבר בכרם, לא לפי התכנית, בגלל המהומה שהתחילה מוקדם מדי,  הם הגיעו מהר והאירו בפרוז’קטורים לכוננו,    על כן נאלצתי להיכנס לסימטא אחרת בכרם התימנים ונדבקתי לקיר ממש, אורות הפרוז’קטור לא הגיע אלי.

נכנסתי לחצר שהיתה מוקפת בגדר של עץ, דרכתי על עגבניה שבגינה הקטנה ועליתי לקומה השניה.   הייתי כנראה חוורת כמו סיד והדיירים שאלו אותי: מה יש לך גברת?  ואמרתי: יורים שם וכמעט שנהרגתי. הביאו לי כוס מים ונתנו לי לשבת, והרעיפו עלי יחס של אהבה, מילאו את השולחן עם אוכל, אך אני ישבתי שם כאשר  עצבי  מתוחים מאד כי לא ידעתי מה קרה בחוץ.

האנגלים סגרו את כל האיזור ואי אפשר היה לצאת משם. ישבתי שם כשעתיים עד שלא היתה לי עוד סבלנות ויצאתי . הגעתי לפגישה שלנו.   אהרון הלך לכיוון אחר, אבל הוא אמר שלא נתקל בקשיים ויצא משם. הוא כנראה היה זריז ממני.

פעם קבעו לי פגישה בתל-אביב ברח’ נחמני על יד  ספסל מסוים. שם פגשתי את מזל והוא אמר לי: דרורה, יש לי עבורך תפקיד.   את הכרת אולי את ה”דוקטור”? אני לא הכרתי אותו אישית אבל היה לנו קשר דרך המסמכים שהוא נתן לי להדפיסם ,מסמך אחד שזכור לי במיוחד שהוא העביר מלטרון היה כתוב על נייר טואלט, ואני הייתי צריכה לפענח את כתב ידו. הכתב היה נורא ,אך למדתי עם הזמן לפענח אותו, המאמרים עצמם היו נפלאים. אני מאד התלהבתי מהם. הוא היה בעינינו אדם לא רגיל. אמרתי למזל שאני לא מכירה אותו אישית והוא הוציא מכיסו תמונה שלו ואמר: הנה תסתכלי. אבל אני לא הבנתי מה הוא רוצה ממני שאבצע . בראשית דבריו אמר לי שהמבצע סודי. אנחנו רוצים להבריח את ה”דוקטור” מהמעצר שהיה נתון בו כשיבקר אצל האורטופד ד”ר טרויי בירושלים לצורך טיפול רפואי. בשלב זה אנחנו מחכים להודעה מתי יביאו אותו מבית המעצר לירושלים לאורטופד. משם אנחנו נבריח אותו ואת אמורה להיות  במכונית כשהוא יובא על ידינו למכונית   ותסעי איתו כל הדרך לתל-אביב דרך הרי יהודה. אמרתי לו: מזל, אתה מטיל עלי  אחריות כבדה מאוד ואני ממש לא יודעת אם אני מוכנה לכך, אינני מכירה את הדרך. לכך הוא השיב, דרורה, אל תתרגשי. אני אצא אתך לשטח עם מפה  ואראה לך במדויק את מסלול הבריחה.  למשמע אוזניי ממש נבהלתי. אמרתי לו שאני חייבת לחשוב בדבר ולאחר מכן אתן לו את תשובתי. כאמור, הכרתי את ד”ר אלדד דרך המאמרים שלו והוא היה לי מאוד יקר , הרהרתי והתעוררו במחשבתי שאלות, ואם משהו לא יסתדר ואולי אני לא אהיה בסדר ואולי  יקרה משהו ולא אוכל להירגע, תמיד אאשים את עצמי. מזל אמר  שהערב יש לו פגישה עם מיכאל ומחר תבואי עוד פעם הנה לאחר שתחשבי על הנושא, את וגם אני. אמרתי: בסדר. כל היום והלילה הסתובבתי עם המחשבה  כי הנושא נראה לי מאוד מסובך. פעלתי במחתרת בכל מיני שטחים, אבל זו לי הפעם ראשונה לצאת לבד לשטח ולקבל אחריות על “הדוקטור” זה כבר משהו אחר.  

למחרת , בפגישה עם מזל הוא אומר לי: דרורה, הוחלט שבכל זאת את זו שתשתתפי בפעולה הזאת ואת יוצאת. אמרתי: אני מקבלת עלי את הדין. הוא הוסיף ואמר שהייתי בתשובתי גלויה ואמיתית. זה מצא חן בעינו.

אחרי יומיים נפגשנו עם הנהג שלנו שלמה ,מטקסי “חשמונאים”. נכנסתי עם מזל למכונית. נסענו לירושלים עם מפה, ותרגלנו הנסיעה מנקודת הזינוק שבו היינו צריכים לצאת לאחר שיעבירו את אלדד למכונית שלנו. יצאנו לדרך,  הוא סימן לי על המפה את מסלול כל הדרך, את הגן התנ”כי ואחר כך איך אנחנו נכנסים להרי יהודה. סיבוב ראשון, שני ושלישי, ויצאנו למחצבות מגדל צדק, ומשם היינו אמורים להגיע לבני ברק ליצחק גורנשטיין. בכל מקום הוא סימן לי המסלול במפה וליתר בטחון אני גם סימנתי בסימנים משלי.

לאחר התרגול עם מזל , ראיתי שמסלול הנסיעה לגמרי לא קשה. האחריות היא אמנם כבדה, אבל אפשר לבצע אותה. רוצה להוסיף פרוט נוסף לתרגול מסלול הבריחה.   עצרנו  במקום כלשהו ומזל אומר לי בואו נרד מהמכונית ואמר לי בטון של מדריך מנוסה,   אם היינו ממשיכים בנסיעה ישר אזי  היינו מגיעים למשטרה הבריטית . ועל כן אנחנו חייבים לפנות שמאלה.  הוא הדגיש בפני שאת ההסתעפות שמאלה שלא רואים היטב ועל כן צריכים   להיות זהירים וערנים לכך,  הוא ממשיך ומראה לי שלט שעליו כתוב “עבוד”   ואומר לי: דרורה, אם לא תסתכלי ותשימי לב לדרך את עשויה ללכת לאיבוד. לקחתי הערה זו לתשומת לבי וסימנתי על המפה צלב אדום, אדום מאוד.

לאחר יומיים נסעתי שוב לירושלים וה”דוקטור” לא הגיע לד”ר טרויי וכך זה נמשך במשך כשבועיים  וכל אותו זמן היינו במצב הכן.  נסעתי מספר פעמים לירושלים. באחת הפעמים פגשתי את מזל ואמרנו לו  אולי כדאי לתרגל עוד פעם את המהלך של נתיב הבריחה ליתר בטחון.  הוא השיב בחיוב. עכשיו אני אבחן אותך. נסענו לירושלים תרגלנו את המסלול ולמזלי הכל היה מאה אחוז,  עכשיו אני שקט, כך תסעי והכל יהיה בסדר.

ההמתנה לבואו של ד”ר טרוי נמשכה כשלושה חדשים. התמשכות ההמתנה גרמה לנו למתיחת עצבים מיותרת. נפגשתי שם עם יעל של שפסי. היא היתה צריכה להיות אשת הקשר, לתת לי סימן כשמכניסים את אלדד למכונית מטעם בית המעצר  היוצאת לדרך בחזרה לבית המעצר. בו בזמן אני אמורה להיות מוכנה ליציאה של המכונית שלי, לפתוח את  דלת המכונית, להורות לנהג על הנעת המנוע  ולחכות להעברת אלדד למכונית שלי.

בצלאלי ודוד היו אמורים להעביר את אלדד למכונית שלי. מדי פעם בפעם, הגעתי עם המכונית ולא קרה דבר, אך הפעם זה קורה, אני רואה את יעל מרימה את ידיה, עושה לי סימן שהפעולה מתחילה, בקור רוח אני אומרת לנהג: הנה, הפעולה מתחילה.  הנהג התניע את המונית ואמר לי: דרורה, לאן שאת אומרת לי לנסוע אני אסע.   תסמכי עלי. אמרתי לו בסדר.   פתחתי את  דלת המכונית, ואני  שמעתי יריות ממרחק. אחד המשתתפים בפעולה התניע את המכונית   שאליה הובא אלדד שהגיעה אל מאחורי המכונית שבה הייתי. סחבנו את אלדד פנימה למכונית שלנו כאשר אלדד נתון  בהאזיקים ובשניה האחרונה עלה בידי דוב הבלונדיני להתישב על יד הנהג. קטע זה לא היה אמנם על לפי התכנית, אך לא היתה לו ברירה, כי ירו וזיהו את המכונית. כאמור הצליחו להביא את אלדד אלינו. התחלנו לנסוע במהירות גבוהה מאוד בדרך הקבועה מראש עד שנעלמנו בהרים. נרגענו קצת. דוב סיפר שהיו יריות, פגעו במכונית שלו והחבר’ה ברחו והוא מקווה שאין פצועים. הוא לא הצליח לברוח, לכן הוא נכנס למכונית שלנו. אלדד הרגיש ברע. הוא היה חגור עם חגורת עור אורטופדית מאזור האגן ולמעלה,  נרעש , חוור קצת,  ודוב אומר לי דרורה, את מטפלת בדוקטור והשאר סמכי עלי, אני מכיר את הדרך, כל האחריות עלי.  למרות שהייתי בקיאה במסלול הדרך, שמחתי מאוד להוריד מעצמי את האחריות.

טיפלתי באלדד. הוא התחיל להקיא. הרגעתי אותו ודיברנו בדרך. דוב הצליח להוריד את האזיקים מידיו של אלדד ולקח אותם אליו, ואמר שאלה יישארו אצלו למזכרת.

הנוף בדרך היה מקסים. קרני השמש בצבצו מכל הכיוונים והפיקו צבעים שונים ויפים, ובכל פעם אני מתארת לאלדד איזה יופי   הנוף נהשקף מבעד לחלון המכונית.  פתאום אני מסובבת את הראש ורואה שאנחנו נוסעים ישר ולא פונים שמאלה על לפי ההוראות. נדהמתי מאד והתחלתי לצעוק לעברו של הנהג, תעצור, שלמה (שמו של הנהג). דוב לא הבין מה שאני אומרת, והוא הרי טען שהוא מכיר את הדרך, אמרתי לו  דוב, אם אתה לא עוצר אני יורדת. בינתיים אלדד נבהל קצת: מה, אתם לא יודעים את הדרך? שלפתי מהחזיה שלי את המפה, נתתי אותה לדוב ואמרתי: אנחנו צריכים לפנות פה שמאלה, אחרת נלך לאיבוד. אנחנו נוסעים ישר למשטרה!  דוב הסתכל במפה ואמר: דרורה, 1:0, את צודקת. הנהג  נסע אחורנית. הדרך היתה צרה מאוד, מצד אחד ניצב לו הר ומצד שני תהום עמוקה. סטיה קטנה לא נכונה ואפשר להידרדר לתהום. אט אט פנינו שמאלה ויצאנו לדרך המלך. עליתי רגלי  למעלה לפני יציאה לכביש לבדוק אם המשטרה אינה מחכה לנו ביציאה. הדרך היתה נקיה וכך הגענו אל יעדנו לבני ברק אל יצחק .

רוצה אני לתאר ארוע נוסף שהתרחש/ במהלך הבריחה. תוך כדי הנסיעה מופיע לפתע פתאום עדר של פרות, וערבי רכוב על חמורו מוביל אותם, עדר הפרות מתקרב אלינו. הנהג שנסע מהר ולא ראה כפי שמסתבר  את עדר הפרות המתקרבות אלינו, כי היה זה לפני סיבוב. הנהג נכנס עם הגלגלים הקדמיים לבטן של פרה אחת ונשאר תקוע שם. הערבי שישב על חמורו קיבל הלם. ישב עם פה פעור, לא הוציא הגה ולא יכול היה לדבר. הנהג שלנו מנסה להוציא את המכונית מבטן הפרה ואיננו מצליח. הפרה גועה וגוססת. זה היה מראה נוראי. ניסינו כולנו להזיז את המכונית קצת אחורה ולהוציא את הגלגלים מבטן הפרה. עשינו כבר תכניות ללינת לילה. הדרך כאמור שהיתה צרה, עם הר בצד אחד ועם תהום מצד שני לא נתנה לנו כל אפשרות לתמרון עם המכונית ,רוצה לציין כי אנחנו נמצאים בשטח ערבי ועם תחנת משטרה בקרבת המקום.  אחרי מאמץ גדול הצליחנו להוציא את הגלגלים מבטן הפרה, הזזנו את גופת הפרה והמשכנו לנסוע. ארוע זה גרם לנו לעכוב של כשעה וחצי בלוח הזמנים של תוכנית הבריחה.

אני לא סיפרתי על המקרה  הטעות של דוב לאף אחד, יכול להיות שהיה זה מתוך צניעות,  וגם למזל לא סיפרתי על המקרה,  למרות שהפעולה  יכולה היתה להיגמר בכך שניפול לידי המשטרה בדרך. אבל מזל אמר לי בפגישה שהוא כבר שמע על הארוע המצער שקרה בסיבוב, אבל הנושא עבר לסדר יום הרגיל.

לאחרי קום המדינה :

אחרי רצח ברנדוט, תקופה בה הייתי בהריון בחודש החמישי ועם דלקת כליות, שכבתי במיטה וקבלתי מדי יום  ביומו זריקה ע”י אחות. אליעזר בן עמי בעלי, שרת בתקופה זו בצה”ל. בו ביום שחיסולו את הרוזן ברנדוט ,הוא לא היה בבית. הוא נסע לירושלים.  אנחנו גרנו אצל האבא של אליעזר. דופקים בדלת, נכנס קצין ושואל אותי אם אני דרורה בן עמי. השבתי  כן, והוא אומר לי באתי לעצור אותך, תתלבשי ובואי.  מהרדיו וגם מהעתון ידעתי שהחלו מאסרים של חברי לח”י, בעקבות רצח ברנדוט,. אמרתי לו שאני חולה בדלקת כליות ובהריון בחודש חמישי, ואני לא חושבת שאתה צריך לאסור אותי במצב כזה. והוא ממשיך בשלו ואומר לי: קומי. לוחמת לא צריכה להיות פחדנית ואל תספרי סיפורים שאת בהריון. את לא רוצה להיאסר וזה לא מתאים לך, קומי והתלבשי. טון הדיבור שלו היה מאד לא סימפטי. אח”כ נודע לי שזה היה קצין Bauer, שהלך עם בריצ’ס, עם כובע של קצין, והתנהג כאילו היה מלך. אמרתי לו שוב: אני חולה ואני לא קמה מהמטה ואם אתה רוצה לאסור אותי אז תאסור אותי. והוא מתחיל ללעוג עלי: חברת מחתרת, לוחמת חרות, לא רוצה להיאסר ועושה תחבולות לא יפות שהיא בהריון. על כך השבתי  לו שאין לי מה לדבר אתך ותעזוב מיד את החדר. הוא יצא . האבא של אליעזר היה מאד נפחד , ניגש אלי וסיפרתי לו שאני בהריון ויש לי דלקת כליות. שיאסרו אותי כשאני אבריא. לפני שהקצין יצא את החדר  אמר: טוב, אני אשלח רופא שיבדוק אותך אם את בהריון.  למחרת הגיע רופא מקופת חולים, רופא זקן,   ששואל אותי: מה אתך? אמרתי לו שאני בהריון וגם יש לי דלקת כליות ואני מקבלת זריקות ויש לי אחריות על הילד. הוא בדק ואמר שאני בהריון בחודש החמישי. אמרתי לו: לך תמסור זאת לקצין שלך. אני הייתי בטיפול אצל רופא פרטי, כי לא הייתי חברת קופת חולים. המכתב שהיה ברשותי מהרופא הפרטי אישר, שאני חולה ויש לי דלקת כליות אבל זה לא סיפק אותם. הרופא שלהם שבדק אותי אמר לי שאסור לי לזוז מפה. את צריכה לשכב ולקבל טיפול ואח”כ שיאסרו אותך.  אמרתי לו – את זה תגיד להם. בינתיים עוד יום עבר. אליעזר לא הגיע, שכבתי חולה וחיכיתי. הדודה שושנה טיפלה בי. יצאתי מהחדר ורואה שוטר יושב ליד פתח חדרי. שאלתי אותו: מה אתה עושה כאן? והוא אמר לי: קבלתי פקודה לשמור עליך, כדי שלא תברחי. בעודי ממשיכה לשכב במיטה שומעת  אני דפיקה בדלת ונכנסת רזיה שלנו  ואומרת: דרורה, הבאתי לך דואר מאלדד. ואני שואלת אותה: איך נכנסת? הלא יושב שם שוטר. והיא אומרת, לא ראיתי כלום. הוא ודאי נכנס לנוחיות, אני אומרת שהשמדנו את הפתק והשוטר שמע, כי הוא היה בדיוק ממול ושואל אותי: היה לך פה אורח? רזיה בינתיים הסתתרה ואני אומרת: לא. והוא: מי נכנס? אמרתי: אף אחד. והוא אומר: כן נכנס. הסתובב בחדר, הגיע גם למרפסת וראה שם את רזיה ועצר אותה.  זה היה בקומה שניה , היא חשבה לקפוץ משם, או לרדת בעזרת המרזב למטה וכנראה שהיה מאוחר מדי ולא הצליחה. לקחו אותה למעצר. למחרת  אני   קוראת בעתון שהיא ברחה ממשטרת הירקון שם היתה עצורה. היא קפצה דרך החלון וברחה. היא היתה מורה להתעמלות, ספורטאית מעולה. שמחתי מאד, כי הרגשתי משהו רע על מצפוני, אבל העובדה שעצרו אותה אצלי הפחיד אותי מאד. אם לא המקרה הזה יתכן שהיו משאירים אותי, אבל אחרי זה באו ואמרו: בואי, אנחנו לוקחים אותך. אם את לא יכולה לרדת, נביא לך אמבולנס ונוציא אותך מפה. היה לי ויכוח עם הקצין הזה. שהיה מאד לא סימפטי כשהוא העליב אותי ואמר לי שאני לא בהריון, וכשהופיע שנית אמרתי לו: אתה קצין במשטרת ישראל? איך אתה מרשה לעצמך לדבר לאשה שאומרת לך שהיא בהריון, ולומר לי שאני פחדנית? לפחות עתה תבקש סליחה, תתנצל. אתה טיפוס מאד אנטיפטי, אתה יודע מה אתה מזכיר לי? נאצי. אני אף פעם לא השתמשתי במילה כזאת. מדוע את מכנה אותו בשם  זה? אני זוכרת שאבא של אליעזר עמד בפתח ושמע את השיחה, וזה כנראה לא מצא חן בעיניו. אבל אמרתי לו שכל המראה שלך אינו יהודי. אתה בכלל לא ישראלי, אתה ממש כמו שראיתי בתמונות את הנאצים.

הלא את הנאצים אני אף פעם לא ראיתי, רק בצילומים של השואה. אני אף פעם לא השתמשתי בבטוי הזה, אבל לגביו זה יצא לי מהפה. הוא עמד ונדהם, עמד ושתק, עם מקל ועם בריצ’ס, עם עינים כחולות. הוא החרים אצלי כמה דברים שהיו לי בחדר מכתבים, תמונות.  מענין שהוא ידע גם לומר דברים על יאיר שטרן שהוא היה הלוחם שלכם, משורר שלכם, היה מיסטי, לעג לו וצחק עליו.

היה לנו ויכוח קשה. חוץ מהבטוי נאצי שהיטחתי בפניו, היו עוד חילופי מילים קשות ומאז לא ראיתי אותו עוד.  היה זה ביום השלישי. יום בו אסרו א ותי אני רואה שתי אחיות עולות למעלה. למטה עומד אמבולנס וקצינת משטרה אומרת לי: התלבשי ובאי אתי,באם את לא רוצה ניקח אותך באלונקה ונוריד אותך למטה. ראיתי שאין מנוס, התלבשתי ארגנתי לי חבילה עם דברים   אישיים, וירדתי.

אני יוצאת בשביל המוביל לרחוב. מה אני רואה? אמבולנס טנדר משטרה עם שוטרים, ועוברים ושבים שמתבוננים בי.

  מה אומר? בושה וחרפה. הורדתי את  ראשי ורציתי לבכות. את מי מובילים פה? רוצחת? פושעת.  

לאבא של אליעזר היה חבר טוב   שגר מעלינו. הוא הוציא את הראש מהחלון. שמעתי שהוא צועק להם: מנוולים, מה אתם עושים, משטרת ישראל, את מי אתם אוסרים? הוא ידע והכיר אותנו. עברתי את תקופה המחתרת אצל הבריטים מבלי להיאסר

ופה במדינה שלנו, במשטרה שלנו, בחוסר נימוס, בעלבונות, הוכנסתי לאמבולנס. שכבתי, כי לא יכולתי לשבת. מביאים אותי ליפו ל”מגורי חן” מכניסים אותי לבית שהיה שייך פעם לערבי וסוגרים אותי מבפנים. על כל שאלותיי אין שום מענה, נדמה לי ששלושה ימים לא אכלתי דבר. שוטרים עולים ויורדים שלושה ימים ואליעזר לא הגיע, הוא היה בצבא (אליעזר, סיפר לי אח”כ שקצין משטרה, אמר לו שיגיד תודה שאותך לא אסרו), והוא לא ידע בכלל שאסרו אותי.  בערב נכנס אלי קצין אחד ואומר לי: את רוצה לאכול משהו מיוחד? אמרתי לו שאני מכריזה על שביתת רעב ולא רוצה לאכול.  האם אני רצחתי את ברנדוט? אני בחודש החמישי להריון, לא יכולה להתקלח, לא להחליף ביגוד, כתונת לילה,  זה היה מצב מאד לא נעים. נרדמתי עם הבגדים. מקלחת לא היתה. בבית שימוש נכנסתי, רציתי להקיא.  לא נגעתי באוכל, רק שתיתי, ורק חיילות מתחלפות בשמירה עלי. שאלתי את החיילת: למה את שומרת עלי? אמרו לי שאת מסוכנת למדינה. אני לא יודעת מי את, אבל אמרו לי שאת מסוכנת. חשבתי איך אני מעבירה פתק לאליעזר, שאני נמצאת במקום הזה. היתה חיילת ששמרה עלי בבוקר, נחמדה, שהביאה לי ארוחת בוקר ושידלה אותי שאוכל. שתיתי ולא יכולתי לאכול, מתוך רוגז וכעס. אבל מאידך אני גם לא רוצה שיקרה משהו לתינוק, ואני אומרת לחיילת: אני רוצה ממך שתעזרי לי במשהו, אני רוצה להעביר משהו. כשהיא שמעה להעביר משהו היא נבהלה והתחילה לומר: לא לא, אני לא רוצה

לשמוע. ראיתי שאין לי איתה מה לעשות. חכיתי לצהרים לחיילת שהחליפה אותה. גם היא לא ידעה מה אני עושה שם, ומדוע עצרו אותי. התידדתי איתה, וסיפרתי לה על מצבי, שאני שובתת רעב, ומצבי מאד קשה, ואני מוכרחה לצאת מפה, והיא מוכרחה לעזור לי. אני רוצה להעביר פתק לבעלי,  הוא משרת ביחידה  שהיא לא רחוקה מכאן. אני אתן לה בתמורה שעון, טבעת. ניסיתי לקבל את עזרתה גם במתן שוחד. היא היתה חברהמנית ואמרה: אני לא רוצה שוחד, אבל תסבירי לי איפה הוא נמצא. שרטטתי לה איפה שאני נמצאת ואיך היא יכולה להגיע אליו. היא קצת פחדה, אך היא נתנה לי נייר ועפרון. כתבתי מספר משפטים והיא לקחה את הפתק, ואח”כ היא עשתה לי עם הראש סימן וידעתי שזה בסדר. לאחר כשעתיים, אני רואה את אליעזר מאחורי הגדר מסתובב, שורק לכיווני ועושה תנועה עם היד. כשראיתי את אליעזר נעשה לי יותר קל. ידעתי שעכשיו יהיה לי טיפול. האבא שלו לא ידע לאן לקחו אותי.

 אם לא הייתי בהריון לא היה איכפת לי כל כך. אחרי יומיים באה משטרה ולקחו אותי לבית הסוהר בשיך-מוניס. הביאו אותי למנהל שקראו לו כספי. אני עולה למעלה ושומעת שקוראים בשמי,דרורה, דרורה. כל החבר’ה היו מצד אחד והבנות מצד שני.

סוגרים אותי בחדר של הבנות ואני רואה את לאה ואת שרה של מודי. הן קבלו אותי בשמחה גדולה, אבל אני הרגשתי לא טוב.

הייתי צריכה לקבל יום יום זריקה,    את  הכדורים גמרתי לקחת, אך הכל נשאר באמצע הטיפול. התנאים אמנם היו יותר טובים, אכלתי יותר טוב, אבל בתי שימוש היו כמו בבית ערבי. לי היה נורא קשה להשתמש בבית שימוש מסוג כזה, וסבלתי עצירות מספר ימים. היו לי כאבים נוראים.   דרשתי טיפול  אבל לא קבלתי, ואז בקשתי פגישה עם כספי. אני רוצה לראות אותו. קבעו לי פגישה איתו. ירדתי אליו. ספרתי לו את הסיפור שלי ואמרתי לו: דע לך, אם יקרה לי משהו אתה לא תישאר בחיים, הוא נבהל. אמרתי לו: אתה לא ידעת שאני בהריון? הוא לא ידע דבר על ההריון ועל הדלקת כליות.

אמרתי לו שבבית השימוש אני לא יכולה להשתמש, ואני לא מרגישה טוב, אני רוצה לפגוש רופא, והוא אמר: אני אראה מה ניתן לעשות, אשלח לך רופא. מודיעים לי ששלחו אלי רופא. כל הבנות עוברות לחדר השני. נכנס רופא, ואני שואלת אותו: אדוני הצעיר, אתה רופא, בחור בן עשרים-תשע עשרה. והוא אומר לי: אם תתפשטי אני אבדוק אותך. והוא ממשיך ואומר: כספי שלח אותי לבדוק אותך, לראות אם את בהריון. אמרתי לו: לא רק שאני לא מתפשטת, אלא שתלך מפה, ואני רוצה לראות את כספי. למחרת ירדתי אליו, צעקתי עליו, איימתי עליו, כי מה הוא חושב שאנחנו פה בהמות? אם אתה לא שולח אותי לבית חולים דע לך שיקרה לך מה שיקרה לי, פשוט מאד. הוא כנראה לא היה חכם גדול, אבל היה אדם טוב. כנראה ששכנעתי אותו, כי הוא ראה שמצבי לא טוב ואמר לי: את יודעת, היום אני כבר לא יכול, אבל מחר בבוקר אני לוקח אותך עם המכונית שלי הפרטית לבית חולים בתל השומר.

למחרת הוא לקח אותי עם המכונית שלו לתל השומר, ושם היה בלגן גדול. חצי יום הינו עסוקים בפרוצדורה.כי הרי  אני במעמד של אסירה. עד שיסתדר קבלתי חדר לשהות בו עם שוטרת על ידי .שכבתי בבית החולים ששה שבועות, מתוכם ארבע שבועות עם שוטרת  לידי . אליעזר לא ידע איפה אני, רק אחרי שבוע נודע לו היכן אני. שם קבלתי טיפול לדלקת הכליות, טיפול טוב מאד במשך ששה שבועות, אח”כ שוחררתי, אבל לפני ששוחררתי בא אחד איש מהשב”כ לחקור אותי, אם כי ידע עלי הכל. ראה אותי שם בבית החולים. הוא כל כך רגז וצעק. הייתי ממש מוזנחת. התקופה של ששה שבועות בה שהיתי בבית החולים היו קשים. הגיעו לשם פצועי מלחמה בלילות. שמעתי את הצעקות שלהם, וזה היה קשה, גם נפשית וגם גופנית. אח”כ שוחררתי הביתה.  אחרי חצי שנה פגשתי אדם שלנו ששרת כשוטר במשטרת רמת גן, שמו היה זאב מבני ברק, והוא אמר לי: דרורה, את המעשה שלך אני לא אשכח. אמרתי: מאיפה אתה יודע על המאסר שלי. והוא אמר: כשהלכו לאסור אותך הייתי צריך להיות אחד מאלה שבאים לעצור אותך, אך התנגדתי ללכת. שאלתי אותו מה עם הבחור הזה שהתיחס אלי בגסות? אומר הוא לי, התברר שהוא אכן היה קצין נאצי שהסתנן לישראל עם עלית הנוער ואח”כ הוא ברח מן הארץ. אמרתי לו שאני לא מאמינה. כי הרי אמרתי שהוא נאצי. הוא דיבר עברית עם מבטא גרמני,  שלחו אותו כקצין בטחון עם משלחת השילומים. כשהוא הגיע לגרמניה כעבור חודש הוא ערק ולא ידעו לאן נעלם, ואחרי חקירה של המשטרה הסתבר שהוא היה נאצי.

אליעזר בן עמי: אני ידעתי, מספר שעות לפני שקבלתי ממנה את הפתק , שאסרו אותה. קפצתי הביתה ונודע לי שהיא נאסרה. שאלתי לאן לקחו אותה. אבי לא ידע לומר לי.  שרתתי בצבא בחיל ההנדסה במחלקה לסילוק פצצות, יחידה שהתנדבתי אליה, הבסיס שלנו היה ביפו, ודרורה ידעה זאת. חזרתי לבסיס ואמרתי למפקד: אני מצטער, אני לא יכול לשרת בצבא הזה עד שאני לא אראה את אשתי בחזרה בבית. אני אשב במחנה ולא אעשה שום דבר, אלך לחפש אותה או שאתה תדאג לי שאפגש אתה. אני רוצה לדעת מה קורה איתה. היו לנו חיילות ששמרו על המחנה בו שרתתי, כי אנחנו היינו קבוצה מצומצמת, עבדנו קשה, וכדי לאפשר לנו לבצע את תפקידנו, קבלנו יחידה של בנות לשמור על המחנה שלנו.המקום בו שהיינו היה פעם ביתו של עלי מוסתקים, ערבי עשיר מיפו, בחצר היתה לנו באר משלנו ודשא. מחנה נחמד, שהחילות היו שומרות עליו, מכינות לנו את האוכל ומגישות ,והנה החילת ששמרה בשער הכניסה למחנה מודיעה לי שבאה לכאן חיילת שהביאה לך פתק.

אני מסתכל בפתק. תיכף הבנתי מה הענין, שהיא נמצאת במגורי בנות חן, והבחורה שלנו מהיחידה כבר אמרה מאיפה פה רואים את מעונות חן. הלכתי לשם, הסתובבתי מסביב וראיתי פתאום את דרורה שלי קצת באפלולית. עשינו סימנים ואז נרגעתי.

ראיתי שהיא בסדר ואמרתי לה שאני אטפל בעינינה. חזרתי למחנה. אמרתי למפקד שלי: אני מוכרח לעשות הכל בכדי לשחרר אותה. אני לא מבין למה אסרו אותה. היא נמצאת בהריון ולא יכולה לעשות שום דבר. ידעתי על כל המאסרים ומה שהלך. התהליך נמשך מספר ימים, ובינתיים העבירו אותה לשיך-מוניס ובכלל לא ידעתי איפה היא, עד שקבלתי אישור מיוחד להיפגש אתה, ואסור היה לי לדבר אתה על ענינים פוליטיים, רק על ענינים משפחתיים.  שוטר היה נוכח בשעת הביקור שמר שלא אעביר שום דבר ולא אספר שום דבר.  כאשר באתי לבקרה ביום שלמחרת לא אישורו לי לפגוש אותו ולא לומר לי היכן היא נמצאת עשיתי סקנדלים וצעקות. לבסוף הורידו אותי לקצין שאמר לי: אתה תגיד תודה שאותך לא אסרו. אמרתי לו: תודה רבה. אתה יכול לאסור אותי אם אתה חושב שזה יעזור לכם.  תאסור אותי, אבל אני רוצה לראות את אשתי. אז הוא אמר: אני לא יכול להגיד לך היכן היא נמצאת. שאלתי אותו מה זאת אומרת שאתה לא יכול להגיד איפה היא נמצאת. והוא בשלו. ואז היא היתה כבר בבית הכלא בשיך-מוניס ומשם העבירו אותה לתל-השומר. הוא אמר לי: תיגש למשטרה בקריה בתל אביב ושם תקבל את הרשיון לביקור.

נגשתי לקריה וקבלתי רשיון לפגישה חד פעמית בתל-השומר. נרגעתי קצת ביודעי שהיא נמצאת בבית חולים. יצאתי החוצה, תפסתי טרמפ לתל-השומר, מצאתי שם את ה”מציאה” שלי. נכנסתי למסדרון ודברתי איתה, השוטרת לא ידעה מי אני בכלל. נכנסו הרבה חיילים, וגם אני הייתי חייל. נכנסתי ישר. ישבנו מספר שעות והלכתי. למחרת אני בא עוד פעם למשטרה ועושה שוב סקנדל שאני עוד לא ראיתי את אשתי והסיפור הזה נמשך מספר ימים. כל פעם הייתי נוסע לביקור וחוזר למשטרה לעשות סקנדל בטענה שטרם ראיתי את אשתי, והסיפור נמשך ואני לחצתי שם וכאן ואמרו לי שישחררו אותה אם תחתום על התחייבות שלא תעסוק בפוליטיקה ולא תתקשר עם אנשים ועוד. אמרתי להם שאני עם אשתי אינני מדבר על פוליטיקה ואני גם לא אשכנע אותה שהיא תחתום על הצהרה כזאת, ובאמת היא לא חתמה על שום הצהרה, ואחרי ששה שבועות שחררו אותה.