חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

מדביקי הכרוזים

הכנות לקראת הדבקת כרוזים

בני נוער שתמכו בעמדותיה של לח”י ושהצליחו להצטרף לשורות המחתרת, רוכזו במחלקה משלהם – מחלקת הנוער. הם חולקו לתאים בני שישה נערים ונערות, שעליהם הופקד אחראי. הם עברו אימונים שונים ופעם בשבוע נפגשו כולם ועברו פעילות שנועדה לגבש אותם מבחינה חברתית ולהעמיק את היכרותם עם רעיונות המחתרת.

אחד התפקידים החשובים ביותר של בני הנוער במחתרת היה הדבקת כרוזים ועיתונים – “החזית”, “המעש”, “חזית הנֹער” ו”מברק” – שהביאו לציבור בארץ את מסריה של לח”י, את האידיאולוגיה שלה ומידע על פעולותיה, חלליה ואויביה. בנוסף, הפיצו הנערים כרוזים בתיבות דואר ופיזרו כרוזים במקומות ציבוריים.

רות קוטליצקי – “עדית”, שהיתה האחראית על מחלקת הנוער, מעידה: “היו לנו מספיק בני נוער שידביק כרוזים והנה אנחנו מטילים על תלמיד בסמינר את תפקיד הדבקת כרוזים ואז עושה לעצמו נער זה חשבון פשוט, אני בחור מוכשר ואני יכול לתת הרבה מאד והנה לוקחים אותי להדביק כרוזים ובעקבות כך אני עלול להיאסר ואולי אף לא לקבל תעודת הוראה, נכון אני ידעתי שהוא עלול להיאסר, אבל הוא חייב היה להוכיח שהוא מוכן להיאסר גם בשביל הדבקת כרוזים והעמידה בניסיון הזה תוכיח לנו שהוא אכן מוכן לעמוד בכל מבחן גם כאשר הוא יעבור למחלקת פעולות, או לכל מחלקה אחרת, ולא היו פשרות באשר לניסיון אותו חייב היה לעבור נער זה.”

צוות של מדביקי כרוזים היה מורכב, בדרך כלל, משלושה נערים ונערות. אחד היה מורח את הדבק בעזרת סמרטוט על חלון ראווה או על קיר, השני היה מדביק את הכרוז והשלישי היה אמור לפקוח עין ולהתריע אם הבריטים היו מתקרבים. הפעילות בוצעה תוך כדי ריצה ועל פי רוב היא נעשתה באישון לילה או לפנות בוקר. בשלב מאוחר יותר, כאשר רבו הסכנות, ליווה את הצוות חבר לח”י שנשא נשק. בנוסף, היו צוותים שלוו בסייר על אופניים שהתריע על בעיות פוטנציאליות. ההנחיות שקיבלו היו שאם כוחות משטרה או צבא מבחינים בהם, עליהם להשליך או להסתיר את הכרוזים והציוד ולהימלט. את הדבק לכרוזים היה צריך להכין בבית ולא מעט בני משפחה, בעיקר האמהות, היו מסייעים לחברי לח”י הצעירים בכך שבישלו עבורם את הדבק.

לאה גרנק-כהן – “יהודית”, מעידה: “אחזור לאירוע של הדבקת הכרוזים… היתה שם קבוצה של חמישה-שבעה בלשים אנגלים, וכאשר הם קראו לי לעצור המשכתי ללכת, לא מהר מדי. בידי היו הכרוזים. זה היה כרוז שהודיע על מותו של אלישע שנפל שבוע לפני כן. כדי לענות להם, התקרבתי לגדר וזרקתי את הכרוזים מתחת לשיחים, והתברר שהם לא הבחינו בזה – אבל ידי היו שחורות מהדפוס של הכרוזים אשר הדבקתי. לשם כך החזקתי ידיים בכיסים. הם הוליכו אותי מרחוב קינג ג’ורג’ לרחוב נחלת בנימין. פגשתי בדרך עוד קבוצה של מדביקים והתברר שעוד כמה חבר’ה ראו אותי והספיקו להודיע על כך. באותו בוקר יצאו הרבה קבוצות להדבקת כרוזים. הם הובילו אותי למשטרת השחר בתל אביב”.

הדבקת הכרוזים היתה חשובה מאוד, משום שזו היתה הדרך העיקרית שבה תקשרה לח”י עם הציבור בארץ, אך היא גם היתה מסוכנת מאוד. הבריטים ארבו למדביקי הכרוזים, ואלה נעצרו, לעתים באלימות, נשפטו והושלכו לכלא. עדות לסכנות הרבות שעמדו בפני מדביקי הכרוזים נמצאת בסיפורו של אלכסנדר רובוביץ’ – “חיים”, שב-6 במאי 1947, נתפס על ידי הבריטים כשברשותו חבילה של כרוזים להפצה. חיילים בריטים שארבו למפיצי הכרוזים חשדו בו ותפסו אותו. הוא נמלט, אך נלכד והוכנס בכוח לתוך מכונית. זו היתה הפעם האחרונה שבה נראה רובוביץ’ בציבור. הוא נלקח על ידי הבריטים, עונה, מבלי שהסגיר את סודות המחתרת, ונרצח. עד היום לא נודע מקום קבורתו. הוקמה לזכרו מצבה בגן הנעדרים בבית העלמין הצבאי שבהר הרצל בירושלים.

דוד שומרון – “עלי” מעיד: “הגיעו כרוזים מתל אביב ואמורים היינו להדביק אותם עוד באותו ערב, אבל האצ”ל הקדים אותנו והדביק באותו ערב מוקדם, לפני השעה שאנחנו קבענו, ואז נשאלה השאלה: האם אנחנו נוותר על ההדבקה או שנצא למרות זאת, מאחר שהמשטרה הייתה פרוסה בתגבור מיוחד ברחובות? יהושע כהן – “שפסל”, שהיה אז בירושלים, החליט שלא יתכן שבירושלים לא תהייה הדבקה, מכיוון שזאת עיר הבירה והיא לא יכולה לפגר אחרי כל המדינה. החלטנו לחכות לשעה הרבה יותר מאוחרת, ואז יצאו קבוצות אחדות של הנוער, והדביקו בכל השכונות של העיר, אך במרכז ירושלים, במשולש המפורסם: יפו – בן יהודה – והמלך ג’ורג’ לא הדביקו, כי היה ריכוז גדול של מכוניות משוריינות ושל חוליות שוטרים עם תתי-מקלעים שהסתובבו ברחובות, והמשוריינים האירו בפרוז’קטורים.

“הוחלט שבכל זאת אנחנו ננסה להדביק במשולש המפורסם הזה, לפחות מספר מצומצם של כרוזים, רק לשם שמירה על כבודנו ולמשימה הזאת יצאנו מוישה דויד ואני, וחיפשנו איזו תחבולה. יצאנו מאוחר מאוד, סמוך לחצות, וחיפשנו איזושהי תחבולה כדי שלא נראה כמדביקי כרוזים רגילים. נכנסנו לחצר מאחורי מסעדת הסטודנטים. היה לנו בקבוק גזוז עם דבק וחבילה קטנה של כרוזים. מרחנו שניים-שלושה כרוזים בדבק, קיפלנו אותם, כלומר הדבקנו כל כרוז על עצמו, וכך הסתרנו אותם תחת המקטורן, והלכנו לטייל לנו בשקט ברחוב. כשראינו פינה שקטה, הוצאתי כרוז אחד שהיה מודבק על עצמו, ובעזרת הציפורניים הפרדתי את שני הקצוות, וכך בלי דבק נוסף, הדבקתי את הכרוז על הקיר, או על הזכוכית של חלון ראווה… חזרנו שוב לאותה חצר. מרחנו שוב שלושה כרוזים והדבקנו עוד אחד ועוד אחד… היה קשה מאוד למצוא מקום שהוא ריק מנוכחות שוטרים, כי בכל פינה עמדו חוליות של שוטרים וכל הזמן הסתובבו משוריינים והאירו בפרוז’קטורים על כל עובר ושב, גם עלינו האירו, אבל הלכנו בשקט ושוחחנו עם ידיים ריקות.

“נשאר עוד כרוז אחד והיתה לנו אמביציה להדביק אותו. ראינו חלון ראווה של חנות, אין איש בסביבה, רק איזה אדם שנראה כמו שיכור או משהו כזה, נשען על הקיר. אז ניגשנו, הסתכלנו רגע בתוך החלון, הצצנו ימינה ושמאלה. הוצאתי את הכרוז, הדבקתי אותו, ואמרנו: “נו, גמרנו!” וברגע שאמרנו “נו, גמרנו!”, האיש שהיה כנראה בלש, גוי, פתאום נעמד ככה מולנו עם אקדח שלוף ביד וצעק משהו, כנראה “האנדס אפ!” ושנינו בצורה מאוד לא הגיונית, פשוט סובבנו את הגב והתחלנו לרוץ לתוך רחוב בן הלל. כמובן שלא היה לזה שום הגיון, כי הוא ממרחק כזה יכול היה להרוג אותנו במקום, אבל הוא כנראה כל כך הופתע מהתגובה הבלתי הגיונית שלנו שהוא לא ירה, ורצנו לכיוון מסעדת הסטודנטים. רצתי במהירות כזאת שלא רצתי בכל ימי חיי… כעבור שנייה או שתיים או שלוש, התחיל הבלש לירות והכדורים שרקו לידנו. פניתי לתוך המדרגות שיורדות לרחוב יפו, על יד מסעדת הסטודנטים, ואני חושב שקפצתי חמש או שש מדרגות בכל צעד, וגם שם חשבתי כל רגע שאני מתגלגל. הגעתי לפינת רחוב יפו ושם האטתי את צעדי והתחלתי ללכת באופן שקט. פניתי ימינה לכיוון ג’נרלי וממש באותה שנייה פרץ החוצה מאותה סימטה בריצה מוישה דויד, שחצה את רחוב יפו, אחריו רץ הבלש וכל השוטרים של רחוב יפו הצטרפו למרדף, על מוישה דויד. הוא התחלק, נפל באמצע הרחוב וכל השוטרים זינקו עליו.  הספקתי לתת הצצה קלה אחורנית וראיתי את התמונה הזאת: מוישה דויד שוכב על הרצפה ושלושה, ארבעה או חמישה בלשים, ממש שוכבים עליו, קופצים עלי. המשכתי ללכת בשקט כאילו שזה לא נוגע לי. והלכתי עד דפוס של “פלשטיין פוסט”  (“ג’רוזלם פוסט” היום), והסתלקתי”.

הצטרפו לרשימת התפוצה

האם מכיר / קשור לחבר לח"י?