ירושלים, ו’ בשבט תש”י
אהובתי,
אתמול לא כתבתי לך, לא מפני “רוגז” חלילה. ראשית: הייתי עסוק מאוד בעניין מסוים. ושנית: הרגשתי מאוד לא-טוב. גרוני היה צרוד, ראשי היה סחרחר וגם היה לי קצת חום. אני מקווה, שמכתבי זה יגיע אליך לפני שאבוא בעצמי. אני חושב להיות בבית מחר בשעות הצהרים.
הישיבה של אמש הוקדשה לבעיית ירושלים. היתה חרפה ונאמרו בה הרבה דברים מזיקים. התכסיסים של “חרות” היו בלתי אחראיים מאוד. הם דרשו קביעת “ירושלים השלמה” בתוך נוסח ההצהרה. אבל כאשר בן-גוריון שאל את באדר, בוועדה, אם הוא מציע, שהצבא יקבל פקודה לכבוש את החלק השני של העיר, השיב באדר בשלילה. נאומיו של מנחם היו כרגיל, שטחיים ודמגוגיים. – לי לא היתה ברירה, אלא להשתתף בדיון בצורת הודעה. הדגשתי את הרישול בניסוח ההצהרה מבחינת הלשון והדקדוק (כאן זכיתי לתמיכתו המלאה של שרת…) וכן הודעתי, שהמושג ירושלים חופף את העיר כולה ולא תהיה ברירה, אלא לשחרר את כל העיר. מרלין, הרגיל בהגזמות, אמר לי שהוא הביע את דעתו בפני אנשי סיעתו, כי הודעתי היתה המסמר של כל הדיון. גם מאחרים קיבלתי מחמאות.
בכנסת הכניסו קצת שינויים לשם נוחיות. הביאו את הכסאות הרכים מתל-אביב. אך עדיין אין שולחנות לכל הצירים וגם לי אין עדיין שולחן. זה יהיה כנראה בשבוע הבא.
גברת פולה בן-גוריון נכנסה איתי אתמול בשיחה מדיצינית (הרי היא אחות רחמניה) והפצירה בי שאלך אל רופא, בהמלצתה. כפי את רוצה, לא רק את דואגת לבריאותי.
אני מקווה שהבת איננה מציקה לך. וכיוון שגם אני אינני יכול להציק לך מרחוק, הרי שאולי תספיקי לנוח קצת, עד אשר אבוא.
אגב: שמעתי אמש, כי לוי הדביק את הכרוז שלו בחוצות. טוב, שכבר עשה זאת.
הרבה נשיקות לבת. נראה מה לימדת אותה את במשך ימים אלה.
ונשיקות לך
תמיד שלך נתן